וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ.

ובלבד שלא יוציא זה מתוך ארבע אמות שלו לתוך של חבירו.

הָיוּ שְׁלֹשָׁה, וְהָאֶמְצָעִי מוּבְלָע בֵּינֵיהֶן – הוּא מוּתָּר עִמָּהֶן, וְהֵן מוּתָּרִין עִמּוֹ, וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִין זֶה עִם זֶה.

היו שלשה שנשארו כך בדרך והאמצעי מובלע ביניהן שתחום ארבע אמותיו בתוך תחומם של שני האחרים — הוא מותר עמהן, והן מותרין עמו, ושנים החיצונים אסורין לאכול זה עם זה. שהרי אין מקום שיהא מותר לשניהם.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה – לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ, וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים. עֵירְבוּ שְׁתַּיִם עִם הָאֶמְצָעִית – הִיא מוּתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵם מוּתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ.

אמר ר' שמעון: למה הדבר דומה — לשלש חצירות הפתוחות זו לזו, ופתוחות לרשות הרבים. עירבו שתים החיצוניות עם החצר האמצעית — היא מותרת עמהן והם מותרות עמה. ואולם שתים החיצונות אסורות זו עם זו, שהרי לא עירבו זו עם זו.

גמ׳ בָּעֵי רָבָא: מַאי קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי? מִסְבַּר קָא סָבַר: חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה,

בעי [שאל] רבא: מאי קסבר [מה סבר, מהי סברתו] של ר' יוחנן בן נורי בהלכה שקבע? האם מסבר קא סבר [סבור הוא]: חפצי הפקר קונין שביתה, שאף חפץ שאינו שייך לאיש, כיון שהגיע ליל שבת קונה הוא שביתה לעצמו, ואפשר לטלטלו אלפיים אמה לכל רוח.

וּבְדִין הוּא דְּלִיפְלוֹג בְּכֵלִים. וְהָא דְּקָמִיפַּלְגִי בָּאָדָם – לְהוֹדִיעֲךָ כּוֹחָן דְּרַבָּנַן, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הוֹאִיל וְנֵיעוֹר קָנָה – יָשֵׁן נַמִי קָנָה, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא.

ולפי עקרון זה בדין הוא דליפלוג [שיחלוק] אפילו בכלים שנשארו בשדה, שצריך לתת להם אלפיים אמה לכל רוח. והא דקמיפלגי [וזה שנחלקו] באדם הוא להודיעך כוחן דרבנן [של חכמים] להחמיר, דאף על גב דאיכא למימר [שאף על פי שיש מקום לומר]: הואיל ואם היה אותו אדם ניעור — קנה לו אלפיים אמה, אף אם היה ישן נמי [גם כן] קנה, על כן קא משמע לן דלא [השמיע לנו שלא] הודו בכך חכמים, ומשום כך הובאה מחלוקתם לגבי אדם דוקא.

אוֹ דִּילְמָא, קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי בְּעָלְמָא: חֶפְצֵי הֶפְקֵר אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה. וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא: הוֹאִיל וְנֵיעוֹר קָנָה – יָשֵׁן נַמִי קָנָה?

או דילמא [שמא] נפרש באופן אחר, קסבר [סבור] ר' יוחנן בן נורי בעלמא [בכלל]: חפצי הפקר אין קונין שביתה מכוח עצמן, והכא היינו טעמא [וכאן באדם זהו הטעם]: הואיל ואם היה ניעור — קנה, ישן נמי [גם כן] קנה?

אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, יֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. בְּיוֹם טוֹב – הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כָל אָדָם.

אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] פתרון מתוך הברייתא: גשמים שירדו מערב יום טוב, יש להן אלפים אמה לכל רוח, שמותר לטלטלם בתחום זה. ואם ירדו הגשמים ביום טוב עצמו — הרי הן כרגלי כל אדם, שלא קנו לעצמם שביתה כלל, וכל אדם ששאב מהן מטלטלן לכל מקום שהוא עצמו מותר ללכת אליו.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה, הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹחָנָן הִיא.

אי אמרת בשלמא קסבר [נניח אם אומר אתה שסבור] ר' יוחנן בן נורי: "חפצי הפקר קונין שביתה", הא מני [ברייתא זו של מי היא] — כשיטת ר' יוחנן בן נורי היא, ולכן מי הגשמים שירדו מערב שבת קנו לעצמם שביתה במקומם.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ חֶפְצֵי הֶפְקֵר אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה, הָא מַנִּי? לֹא רַבִּי יוֹחָנָן וְלֹא רַבָּנַן!

אלא אי אמרת [אם אומר אתה]: "חפצי הפקר אין קונין שביתה" הא מני [ברייתא זו של מי היא]? לא כר' יוחנן בן נורי ולא כשיטת רבנן [חכמים], שהרי ברור ממנה שהגשמים אף שאין להם בעלים קונים שביתה. אלא ודאי יש לומר שברייתא זו כשיטת ר' יוחנן בן נורי ודעתו שחפצי הפקר קונים שביתה!

יָתֵיב אַבַּיֵי וְקָאָמַר לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְאַבַּיֵי: וְדִילְמָא בִּגְשָׁמִים הַסְּמוּכִין לָעִיר עָסְקִינַן, וְאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר דַּעְתָּם עִיְלַיְיהוּ?

יתיב [ישב] אביי וקאמר לה להא שמעתא [ואמר לה להלכה זו] אמר ליה [לו] רב ספרא לאביי: ודילמא [ושמא] בגשמים הסמוכין לעיר עסקינן [עוסקים אנו], ואנשי אותה העיר דעתם עילייהו [עליהם] ולכן נקנו להם אלפיים אמה לכל רוח!

אֲמַר לֵיהּ: לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ, דִּתְנַן: בּוֹר שֶׁל יָחִיד – כְּרַגְלֵי יָחִיד, וְשֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר – כְּרַגְלֵי אוֹתָהּ הָעִיר, וְשֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל – כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא.

אמר ליה [לו]: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר הסבר כעין זה, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: בור של יחיד — מימיו כרגלי היחיד בעל הבור, שלכל מקום שמותר לו ללכת, מותר לטלטל את מי הבור. ובור של אותה העיר — מותר להוליך את מימיו אלפיים אמה מכל צידי העיר כרגלי אותה העיר, ובור של עולי בבל בדרכם לארץ ישראל שהוא של כלל ישראל, מימיו כרגלי הממלא, ובכל מקום שמותר לממלא ללכת מותר לו להוליך עמו את המים.

וְתַנְיָא: בּוֹר שֶׁל שְׁבָטִים יֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. קַשְׁייָן אַהֲדָדֵי!

ותניא [ושנינו בברייתא]: בור של שבטים ששייך לציבור כולו — יש להן אלפים אמה לכל רוח. אם כן קשיין אהדדי [קשות הן זו על זו]! שבמשנה למדנו שבור השייך לצבור אין למימיו מקום שביתה מסויים ובברייתא למדנו שיש להם אלפיים אמה בלבד ממקומם.

אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: הָא – רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, הָא – רַבָּנַן.

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן]: הא [זו] שאמרו שיש להן אלפיים אמה — היא כשיטת ר' יוחנן בן נורי, שאפילו חפצי הפקר קונין שביתה. הא [זו] שאמרו שמים שאינם שייכים לאדם מסויים הרי הם כרגלי מי ששואב מהם — היא כשיטת רבנן [חכמים].

כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: הָכִי קָאָמַר רַב סָפְרָא, וְהָכִי אַהֲדָרֵי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְאַמַּאי לָא תֵּימָא לֵיהּ מִגּוּפָהּ: אִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ גְּשָׁמִים הַסְּמוּכִין לָעִיר עָסְקִינַן – הַאי יֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ?!

מסופר: כי אתא [כאשר בא] אביי לקמיה [לפני] רב יוסף, אמר ליה: הכי קאמר [אמר לו: כך אמר] רב ספרא, והכי אהדרי ליה [וכך השבתי לו]. אמר ליה: ואמאי לא תימא ליה [אמר לו: ומדוע לא אמרת לו] תירוץ מגופה של אותה ברייתא? אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] בגשמים הסמוכין לעיר עסקינן [עוסקים אנו] — אם כן כיצד תבין האי [זה] שאמרו יש להן כלומר למים עצמם אלפים אמה לכל רוח?!

הָא “כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר״ מִיבָּעֲיָא לֵיהּ!

הא [הרי] לשיטה זו שאמרת שמותרים בטלטול אלפיים אמה משום שדעת אנשי העיר עליהם "כרגלי אנשי אותה העיר" מיבעיא ליה [צריך היה לו לומר]! אלא וודאי מה שהתיר ר' יוחנן בן נורי את הטלטול באלפיים אמה למי שחשכה לו שבת מתוך שינה הוא — ש"חפצי הפקר קונים שביתה במקומם" אפילו בלא דעת המקנה להם שביתה.

אָמַר מָר: בְּיוֹם טוֹב – הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כָל אָדָם. וְאַמַּאי? לִיקְנִי שְׁבִיתָה בָּאוֹקְיָינוֹס!

אמר מר [החכם] שגשמים שירדו ביום טוב — הרי הן כרגלי כל אדם. ומקשים: ואמאי [ומדוע]? ליקני [שיקנו] המים שביתה באוקיינוס! שהרי הגשם הינו תוצאה של התאיידות מי האוקיינוס מאתמול וכיון שקנו שם שביתה מאתמול — אסורים הם לכול משום שיצאו ממקום שביתתם.

לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאִי כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – הָא אָמַר: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִמֵּי אוֹקְיָינוֹס הוּא שׁוֹתֶה!

לימא [האם לומר שברייתא זו] שלא כדעת ר' אליעזר היא? דאי [שאם] כדעת ר' אליעזר — הא [הרי] אמר: כל העולם כולו ממי אוקיינוס הוא שותה ומי הגשמים מי אוקיינוס הם!

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הָכָא בְּעָבִים שֶׁנִּתְקַשְּׁרוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב עָסְקִינַן.

אמר ר' יצחק: הכא [כאן מדובר] בעבים שנתקשרו מערב יום טוב עסקינן [אנו עוסקים], ועננים אלו כבר היו מערב יום טוב באותו מקום ולא באוקיינוס ונמצא שבכניסת השבת כבר לא היה מקומם באוקיינוס.

וְדִילְמָא הָנָךְ אָזְלִי וְהָנָךְ אַחֲרִינִי נִינְהוּ? דְּאִית לְהוּ סִימָנָא בְּגַוַּיְיהוּ.

ושואלים: ודילמא הנך אזלי, והנך אחריני נינהו [ושמא עננים אלה הלכו, ואלה שהורידו גשמים אחרים הם] שכן קנו שביתה באוקיינוס? ומשיבים: דאית להו סימנא בגוייהו [שיש להם סימן בהם] שאלה הם אותם עננים ולא אחרים.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָוֵי סָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם, וְסָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם לְהָקֵל.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר שאיננו חוששים שמא אחרים הם הוי [הרי זה] ספק דדבריהם של חכמים אם הם אותם עננים, וכלל הוא: כל ספק דדבריהם — נוהגים בו להקל.

וְלִיקְנִי שְׁבִיתָה בְּעָבִים! תִּיפְשׁוֹט מִינָּהּ דְּאֵין תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, דְּאִי יֵשׁ תְּחוּמִין – לִיקְנִי שְׁבִיתָה בְּעָבִים!

ושואלים מצד אחר: וליקני [ושיקנו] המים שביתה בעבים, ויימדד תחומם משם! והרי אמרת שהם כרגלי כל אדם, ואם כן תיפשוט מינה [האם לא תפתור מכאן את הבעיה] שנתעוררה בנושא זה, ונאמר כי אין תחומין למעלה מעשרה טפחים, שמעל גבול זה מותר ללכת אף יותר מאלפיים אמה. דאי [שאם] יש תחומין — ליקני [ושיקנו] המים שביתה בעבים!

לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: יֵשׁ תְּחוּמִין, וּמַיָּא בְּעִיבָא מִיבְלַע בְּלִיעִי.

ודוחים: לעולם אימא לך [יכול אני לומר לך]: יש תחומין אף למעלה מעשרה טפחים, אלא לא קנו המים שביתה בענן כי מיא בעיבא מיבלע בליעי [המים בענן מובלעים הם] ואין מים ממש כהווייתם בתוך הענן, אלא היו בו בצורה שונה לגמרי, ולכן לא קנו שם שביתה.