אֶלָּא אָדָם אַאָדָם קַשְׁיָא!

אלא מ אדם על אדם קשיא [קשה], כי בברייתא אחת נאמר שאסור לעשות אדם דופן לסוכה, ובאחרת אמרו שעושה את חבירו דופן, אף שנאמר בה במפורש שיכול לעשות כן "כדי שיאכל וישתה וישן", שהוא הכשר סוכה גמור. הרי איפוא אף שחסרה הדופן השלישית, הותר הדבר לשיטת ברייתא זו!

אָדָם אַאָדָם נַמִי לָא קַשְׁיָא; כָּאן – לָדַעַת, כָּאן – שֶׁלֹּא מִדַּעַת.

ומשיבים: מ אדם על אדם נמי לא קשיא [גם כן לא קשה] כאן שאסרו — הרי זה כאשר שימש אותו אדם מחיצה לדעת, כאן שהתירו — הרי זה כשעמד אדם ונעשה מחיצה שלא מדעת, ואין דרך בנין בכך. מה שאין כן לגבי העמדת כלי, שכיון שאין בו דעת, כל אופן שיעמידנו הריהו מחיצה גמורה ואסור.

וְהָא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִילַאי לָדַעַת הֲוָה! שֶׁלֹּא מִדַּעַת הֲוָה.

ומקשים: והא [והרי] אותו מקרה בר' נחמיה בריה [בנו] של ר' חנילאי לדעת הוה [היה]! שכן אמרו לאנשים ללכת לשם להיות מחיצה. ומשיבים: שלא מדעת הוה [היה]. כלומר, אותם אנשים לא ידעו לשם מה קראו להם, ושלא מדעתם נעשו כמחיצה.

רַב חִסְדָּא מִיהָא לָדַעַת הֲוָה! רַב חִסְדָּא שֶׁלֹּא מִן הַמִּנְיָן הֲוָה.

ועדיין מקשים: והלא רב חסדא שקבץ את האנשים והביאם למקום, מיהא [לפחות] הוא לדעת הוה [היה שם]! ומשיבים: אכן היה שם רב חסדא לדעת, אבל שלא מן המנין הוה [היה], כלומר לא הצטרף עם אלה שהיו כמחיצה.

הָנְהוּ בְּנֵי גְּנָנָא דְּאַעִילוּ מַיָּא בִּמְחִיצָּה שֶׁל בְּנֵי אָדָם, נָגְדִינְהוּ שְׁמוּאֵל. אָמַר: אִם אָמְרוּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת יֹאמְרוּ לָדַעַת?!

מסופר: הנהו בני גננא [אותם בני חופה] שהשתמשו ברוב האדם שהיה במקום בכך דאעילו מיא [שהכניסו מים] לרשות היחיד בשבת במחיצה של בני אדם שלא ידעו שמשמשים כמחיצה לשם כך. נגדינהו [הלקה אותם, צוה להלקותם] שמואל. אמר על כך: אם אמרו חכמים שמחיצה מועילה שלא מדעת, יאמרו ויתירו מלכתחילה גם לדעת?!

הָנְהוּ זִיקֵי דַהֲוָה שַׁדְיָין בְּרִיסְתַּקָא דִּמְחוֹזָא, בַּהֲדֵי דַּאֲתָא רָבָא מִפִּירְקֵיהּ אַעֲלִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ. לְשַׁבְּתָא אַחֲרִיתִי בָּעֵי עַיְּילִינְהוּ. וַאֲסַר לְהוּ, דַּהֲוָה לֵיהּ כְּלָדַעַת, וְאָסוּר.

וכן מספרים: הנהו זיקי דהוה שדיין בריסתקא דמחוזא [אותם נודות שהיו מוטלים ברחובה של מחוזא בשבת] ולא יכלו לטלטלם, בהדי דאתא [בזמן שבא] רבא מפירקיה [מדרשתו] והיה כל העם מלוה אותו, אעלינהו ניהליה [הכניסום המשרתים לביתו], שבתוך רוב העם המלווים נוצרה מחיצה של בני אדם והשתמשו בה לצורך זה. לשבתא אחריתי בעי עיילינהו, ואסר להו [לשבת אחרת רצו להכניסם שוב, ואסר להם] וטעמו: דהוה ליה [שהריהו] כדבר שהוא לדעת, ואסור, שהרי כבר יודעים אנשים שמשתמשים בהם אף לצורך זה.

לֵוִי אַעִילוּ לֵיהּ תִּיבְנָא, זְעֵירִי אַסְפַּסְתָּא, רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא מַיָּא.

ומסופר שבהמון אנשים שנאסף כך בשבת שלא מדעת לוי, אעילו ליה תיבנא [הביאו לו תבן], ובאופן זה הביאו לזעירי אספסתא [אספסת], ולרב שימי בר חייא הביאו כך מיא [מים].

מתני׳ מִי שֶׁיָּצָא בִּרְשׁוּת וְאָמְרוּ לוֹ “כְּבָר נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה״ – יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ.

מי שיצא מתחום שבת ברשות, כגון שיצא להעיד על מולד הלבנה או לצורך סכנת נפשות. ואמרו לו בתוך דרכו: "כבר נעשה מעשה" ואין צורך עוד בך לאותו ענין — יש לו אלפים אמה לכל רוח מאותו מקום שנאמרו לו הדברים.

אִם הָיָה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם – כְּאִילּוּ לֹא יָצָא. כָּל הַיּוֹצְאִים לְהַצִּיל חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן.

אם היה בתוך התחום הראשון שלו — הריהו נחשב כאילו לא יצא, ויכול לחזור למקומו. כלל אמרו: כל היוצאין להילחם על מנת להציל — חוזרין למקומם בשבת.

גמ׳ מַאי “אִם הָיָה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם כְּאִילּוּ לֹא יָצָא״? אָמַר רַבָּה, הָכִי קָאָמַר: אִם הָיָה בְּתוֹךְ תְּחוּם שֶׁלּוֹ – כְּאִילּוּ לֹא יָצָא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ דָּמֵי.

שואלים: מאי [מה פירוש] "אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא"? הרי ודאי לא יצא! אמר רבה: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: אם היה בתוך התחום שלו — כאילו לא יצא מתוך ביתו דמי [נחשב] ויש לו עדיין אלפיים אמה לכל צד מביתו ומקשים:

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְעָקַר עָקַר, קָא מַשְׁמַע לָן.

פשיטא [פשוט, ברור] שכן הוא הדין שאם נשאר בתוך תחומו הריהו כבתוך ביתו, ומה צורך להשמיענו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] הואיל ועקר ממקומו, והתכוון להיות במקום אחר, עקר ובטל מקום שביתתו הקודם, ושוב אין זה תחומו, לכן קא משמע לן [השמיע לנו] שלמרות זאת כאילו לא יצא מתחום ביתו.

רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא אָמַר, הָכִי קָאָמַר: אִם הָיוּ תְּחוּמִין שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲכָמִים מוּבְלָעִין בְּתוֹךְ הַתְּחוּם שֶׁלּוֹ – כְּאִילּוּ לֹא יָצָא מִתְּחוּמוֹ.

רב שימי בר חייא אמר הסבר אחר בדברי המשנה: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: מדובר שיצא יותר מאלפיים אמה מתחום ביתו, ואם היו תחומין שנתנו לו חכמים — אותם אלפיים אמות לכל רוח, מובלעין בתוך התחום שלו, ואם ילך אלפיים אמה יחזור אל תוך היקף תחום השבת הראשון שלו כאילו לא יצא מתחומו.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: הַבְלָעַת תְּחוּמִין מִילְּתָא הִיא, וּמָר סָבַר: לָאו מִילְּתָא הִיא.

ומעירים: במאי קמיפלגי [במה נחלקו] רבה ורב שימי בר חייא? מר [חכם זה רב שימי] סבר כי הבלעת תחומין, שכיון ששני תחומים מובלעים זה בזה במקצתם אפשר לעבור מזה לזה, מילתא היא [דבר הוא], שיש להתחשב בו ולסמוך עליו, ומר [וחכם זה רבה] סבר לאו מילתא היא [אינה דבר] ואין לסמוך עליה.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַבָּה: וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרָא דְּהַבְלָעַת תְּחוּמִין מִילְּתָא הִיא? וּמָה אִילּוּ שָׁבַת בַּמְּעָרָה, שֶׁבְּתוֹכָהּ אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְעַל גַּגָּהּ פָּחוֹת מֵאַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה, לֹא נִמְצָא מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה?

אמר ליה [לו] אביי לרבה: ואת לא תסברא [וכי אתה אינך סבור] שהבלעת תחומין מילתא היא [דבר הוא] ואפשר לסמוך על כך? ומה אילו שבת במערה שיש לה שני פתחים בשני צידיה, שבתוכה (אורכה) ארבעת אלפים אמות ועל גגה (המרחק בין פתחיה) פחות מארבעת אלפים אמה, האם לא נמצא מהלך את כל המערה כולה, וחוצה לה אלפים אמה. שכן כל המערה נחשבת לו כארבע אמות, ויכול להלך מכל פתח שלה עוד אלפיים אמה לכל צד. וכיון שיכול הוא להלך מפתחה שבצד אחד אלפיים אמה אף אחורנית על גבי גגה וכן מפתחה השני. ומאחר שעל גגה פחות מארבעת אלפים אמה, נמצא ששני תחומים אלה מובלעים זה בזה, ויכול להלך על כל גב המערה משום הבלעת תחומין אף יותר מתחום שבת.

אֲמַר לֵיהּ: וְלָא שָׁנֵי לָךְ בֵּין הֵיכָא דְּשָׁבַת בַּאֲוִיר מְחִיצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם, לְהֵיכָא דְּלֹא שָׁבַת בַּאֲוִיר מְחִיצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם?

אמר ליה [לו]: ולא שני לך בין היכא [וכי אינו שונה לך בעיניך בין היכן, מצבו של מי] ששבת באויר מחיצות מבעוד יום, להיכא [להיכן, למצבו של מי] שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום? שלשובת מבעוד יום באויר מחיצות המערה בלבד התירו הבלעת תחומין.

וְהֵיכָא דְּלֹא שָׁבַת לֹא?

ומקשה אביי: והיכא [והיכן] שלא שבת, לא תהא הבלעת תחומין?