וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן כָּל יְמוֹת הַחוֹל.

ואסור לשתות יין כל ימות החול, שמא בא משיח ועדיין לא נודע לו.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא יֵשׁ תְּחוּמִין – הַיְינוּ דִּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים מוּתָּר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֵין תְּחוּמִין, בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים אַמַּאי מוּתָּר?

ומעתה נאמר: אי אמרת בשלמא [נניח אם תאמר] יש תחומין למעלה מעשרה — היינו [זהו] הטעם שבשבתות ובימים טובים מותר לו לשתות יין, שוודאי לא יבוא המשיח מחוץ לתחום ביום זה. אלא אי אמרת [אם תאמר] אין תחומין, בשבתות וימים טובים אמאי [מדוע] מותר לו לשתות יין?

שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: “הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וגו׳״ וְהָא לָא אֲתָא אֵלִיָּהוּ מֵאֶתְמוֹל.

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שכן אמר קרא [המקרא, הכתוב] "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כג), שמפסוק זה למדים שאליהו מקדים ביום את ביאת המשיח, והא [והרי] לא אתא [בא] אליהו מאתמול, ודאי לא יבוא משיח היום ויכול הוא לשתות.

אִי הָכִי, בַּחוֹל כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא נַמִי לִישְׁתְּרִי, דְּהָא לָא אֲתָא אֵלִיָּהוּ מֵאֶתְמוֹל! אֶלָּא אָמְרִינַן: לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל אֲתָא. הָכָא נַמִי – לֵימָא: לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל אֲתָא!

ודוחים: אי הכי [אם כך] גם בחול כל יומא ויומא נמי לישתרי, דהא לא אתא [יום ויום גם כן יהא מותר לו, שהרי לא בא] אליהו מאתמול, אלא ודאי טעם האיסור בימות החול כי אמרינן [אומרים אנו]: אליהו לבית דין הגדול אתא [הגיע], ועדיין אין כל אדם יודע על כך. אם כן, הכא נמי לימא [כאן גם כן נאמר]: לבית דין הגדול אתא [בא] אליהו מאתמול! ושמא בא בערב השבת?

כְּבָר מוּבְטָח לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לֹא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִפְּנֵי הַטּוֹרַח.

ומשיבים: כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים, מפני הטורח. שמתוך שיבואו להקביל פניו, לא יספיקו להכין את כל צרכי שבת וחג.

קָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ: מִדְּאֵלִיָּהוּ לָא אֲתָא – מָשִׁיחַ נַמִי לָא אָתֵי, בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא לִישְׁתְּרִי! אֵלִיָּהוּ – לָא אָתֵי, מָשִׁיחַ אָתֵי. דְּכֵיוָן דְּאָתֵי מְשִׁיחָא – הַכֹּל עֲבָדִים הֵן לְיִשְׂרָאֵל.

קא סלקא דעתך [עלה על דעתנו לומר] מדאליהו לא אתא — משיח נמי לא אתי [מכיון שאליהו לא יבוא בערב שבת מפני הטורח, משיח גם כן לא יבוא] אם כן, במעלי שבתא לישתרי [בערב שבת יהא מותר לו לשתות יין]! ודוחים: אליהו — לא אתי, משיח — אתי [אליהו אינו בא בערבי שבתות, משיח בא] כי דכיון דאתי משיחא [שכיון שבא המשיח] — הכל עבדים הן לישראל, ויעזרו להם להכין את צרכי השבת כראוי.

בְּחַד בְּשַׁבָּא לִישְׁתְּרִי! לִפְשׁוֹט מִינָּהּ דְּאֵין תְּחוּמִין, דְּאִי יֵשׁ תְּחוּמִין – בְּחַד בְּשַׁבָּא לִישְׁתְּרִי, דְּלָא אֲתָא אֵלִיָּהוּ בַּשַּׁבָּת!

ומקשים: בחד בשבא לישתרי [באחד בשבת יהא מותר]? שאם אליהו אינו יכול לבא ביום השבת, לא יבוא המשיח באחד בשבת, לפשוט מינה [שנפתור מכאן] שאין תחומין למעלה מעשרה, דאי [שכן אם] יש תחומין למעלה מעשרה — בחד בשבא לישתרי, דלא אתא [באחד בשבת יהא מותר, שהרי לא יכול לבוא] אליהו בשבת?!

הַאי תַּנָּא סַפּוֹקֵי מִסַפְּקָא לֵיהּ אִי יֵשׁ תְּחוּמִין אוֹ אֵין תְּחוּמִין, וּלְחוּמְרָא.

ומשיבים: האי תנא ספוקי מספקא ליה [תנא זה מסופק] אי [אם] יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין, ופסק בדברים אלה לחומרא [להחמיר], גם לגבי יום ראשון.

דְּקָאֵי אֵימַת דְּקָא נָדַר? אִילֵימָא דְּקָאֵי בַּחוֹל – כֵּיוָן דְּחָל עֲלֵיהּ נְזִירוּת, הֵיכִי אָתְיָא שַׁבְּתָא וּמַפְקַעָא לֵיהּ?

ושואלים, דקאי אימת דקא [מתי עמד אותו אדם שהוא] נדר? אילימא דקאי [אם תאמר שעמד] בחול ונדר — כיון שחל עליה [עליו] כבר הנזירות, היכי אתיא שבתא ומפקעא ליה [כיצד יכולה לבוא השבת ולהפקיע אותה]? והרי נזירות אינה יכולה לחול יום אחד ולהתבטל ביום האחר, ואם חלה הנזירות — תוקפה לכל תקופת הזמן שנדר בה!

אֶלָּא דְּקָאֵי בְּשַׁבְּתָא, וְקָא נָדַר, וּבְיוֹם טוֹב וְקָא נָדַר, וְהַהוּא יוֹמָא דְּשָׁרֵי לֵיהּ, מִיכָּן וְאֵילָךְ – אֲסִיר לֵיהּ.

אלא דקאי בשבתא וקא נדר וביום טוב וקא נדר [שהיה עומד בשבת ונודר נדר זה, או ביום טוב ונודר] וההוא יומא דשרי ליה [ואותו יום הוא שמותר לו] שהרי לא בא משיח, מיכן ואילך (מכאן והלאה) — אסיר ליה [אסור לו], שחל נדר הנזירות ואין תוקפו פג מכאן ואילך אפילו בימי שבת וימים טובים.

“פַּעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנָּמֵל וכו׳״.

במשנה מסופר כי פעם אחת לא נכנסו לנמל

תָּנָא: שְׁפוֹפֶרֶת הָיְתָה לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה מַבִּיט וְצוֹפֶה בָּהּ אַלְפַּיִם אַמָּה בַּיַּבָּשָׁה, וּכְנֶגְדָּהּ אַלְפַּיִם בַּיָּם.

, ושאלו את רבן גמליאל אם יכולים לרדת לחוף, ואמר שצופה היה ויודע מתי נכנסו לתחום הנמל ומותר להם. כדי להבהיר את הדבר מביאים ברייתא: תנא [שנינו בברייתא]: שפופרת (משקפת) מיוחדת היתה לו לרבן גמליאל שהיה מביט וצופה בה מרחק מדוייק של אלפים אמה ביבשה, וכנגדה היה יכול לקבוע גם מרחק של אלפים אמה בים.

הָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָּה עוּמְקוֹ שֶׁל גַּיְא מֵבִיא שְׁפוֹפֶרֶת וּמַבִּיט בָּהּ, וְיֵדַע כַּמָּה עוּמְקוֹ שֶׁל גַיְא.

ובדרך כלל אומרים שהרוצה לידע כמה עומקו של גיא, מביא שפופרת כזו ומביט בה, וידע כמה עומקו של גיא.

וְהָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָּה גּוֹבְהוֹ שֶׁל דֶּקֶל? מוֹדֵד קוֹמָתוֹ וְצִלּוֹ, וְצֵל קוֹמָתוֹ, וְיֵדַע כַּמָּה גּוֹבַהּ שֶׁל דֶּקֶל.

ועוד אמרו בענין אפשרויות מדידה: והרוצה לידע כמה גובהו של דקל ואינו רוצה למדוד ממש על ידי טיפוס עליו — מודד קומתו של עצמו וצלו של עצמו, וצל קומתו של הדקל ומחשב וידע כמה גובהו של דקל.

הָרוֹצֶה שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה חַיָּה רָעָה בְּצֵל קֶבֶר – נוֹעֵץ קָנֶה בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת בַּיּוֹם, וְיִרְאֶה לְהֵיכָן צִלּוֹ נוֹטֶה, מְשַׁפֵּיעַ וְעוֹלֶה מְשַׁפֵּיעַ וְיוֹרֵד.

ובדומה לזה אמרו: הרוצה שלא תשרה חיה רעה בצל קבר משום כבוד המת — נועץ קנה בארבע שעות ביום (בערך בשעה עשר לפני הצהרים) שהיא שעה בה חם לאור השמש וצונן בצל, ובשעה זו מוצאות להן החיות מחסה בצל, ויראה להיכן צלו של הקנה נוטה, ובאותה זוית יהא משפיע ועולה משפיע ויורד את המצבה בשיפוע כזה שבשעה זו לא תטיל צל, ולא תבוא החיה לנוח ליד הקבר בשעות החום.

נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב חֲנִילַאי מְשַׁכְתֵּיהּ שְׁמַעֲתָא וּנְפַק חוּץ לַתְּחוּם. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן: נְחֶמְיָה תַּלְמִידְךָ שָׁרוּי בְּצַעַר.

מסופר: נחמיה בריה [בנו] של רב חנילאי משכתיה שמעתא [משכה אותו ההלכה], שהיה הוגה בה עד שלא שם לב ונפק [ויצא] חוץ לתחום. אמר ליה [לו] רב חסדא לרב נחמן: נחמיה תלמידך שרוי בצער, שהוא עומד מחוץ לתחום ואינו יכול להיכנס, מה נעשה לו?

אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לוֹ מְחִיצָּה שֶׁל בְּנֵי אָדָם וְיִכָּנֵס.

אמר לו: עשה לו מחיצה של בני אדם, שיעברו אנשים שמותר להם להיות שם באותו מקום, וייצרו כעין מחיצה על ידי שורה של בני אדם וילך ביניהם, וכך יגיע עד התחום ויכנס בתוכו.

יְתֵיב רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲחוֹרֵיהּ דְּרָבָא, וִיתֵיב רָבָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: מַאי קָא מִבָּעֲיָא לֵיהּ לְרַב חִסְדָּא?

יתיב [ישב] באותה שעה רב נחמן בר יצחק אחוריה [מאחורי] רבא, ויתיב [וישב] רבא קמיה [לפני] רב נחמן בשורה הראשונה, אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי קא מבעיא ליה [מה היתה השאלה שנשאלה לו] רב חסדא שהצטרך לפתרונו של רב נחמן?

אִילֵימָא בְּדִמְלוּ גַּבְרֵי עָסְקִינַן? וְקָא מִבָּעֲיָא לֵיהּ: הִלְכְתָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל,

אילימא בדמלו גברי [אם תאמר במקום שהיה מלא אנשים] שעירבו ויכולים לצאת מחוץ לתחום עד למקומו עסקינן [עוסקים אנו] וקא מבעיא ליה [והשאלה שנשאלה לו היתה]: האם הלכתא [הלכה] כרבן גמליאל שמחיצות מועילות לאדם אפילו אם לא שבת בהן מבעוד יום והוא הדין למחיצה אנושית זו.