הָיָה מוֹדֵד וּבָא, וְכָלְתָה מִדָּתוֹ בַּחֲצִי הָעִיר – מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכָל הָעִיר כּוּלָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲבוֹר אֶת הַתְּחוּם בְּרַגְלָיו. ְּמַאי מְטַלְטֵל – לָאו עַל יְדֵי זְרִיקָה?

היה מודד תחום שבת שלו ובא ממקום שהניח בו עירובו, וכלתה מדתו בחצי העיר — מותר לטלטל בכל העיר כולה, ובלבד שלא יעבור את התחום ברגליו. שלא יצא מחצי העיר, שהוא סוף תחומו. ואם אינו יוצא ברגליו במאי [במה] מטלטל בעיר, לאו [האם לא] על ידי זריקה? וקשה לרב הונא האוסר לטלטל על ידי זריקה במקום שאסור לו להלך בו.

אָמַר רַב הוּנָא: לֹא, עַל יְדֵי מְשִׁיכָה.

אמר רב הונא: לא, הכוונה היא שמטלטל בעיר רק על ידי משיכה, שמותר לו למשוך חפצים מחצי העיר האחר אל המקום שבו הוא נמצא, שבכך אין לחשוש שמא יבוא להימשך אחר החפץ, שכן הוא מקרב את החפץ אליו.

אָמַר רַב הוּנָא: הָיָה מוֹדֵד וּבָא, וְכָלְתָה מִדָּתוֹ בַּחֲצִי חָצֵר – אֵין לוֹ אֶלָּא חֲצִי חָצֵר.

אמר רב הונא בדומה לכך: היה מודד תחום שבת שלו ובא ממקום שהניח עירובו, וכלתה מדתו בחצי חצר — אין לו אלא חצי חצר.

פְּשִׁיטָא! אֵימָא: יֵשׁ לוֹ חֲצִי חָצֵר.

ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאין לו רשות להלך יותר מתחום שבת שלו! ומשיבים אימא [אמור]: יש לו חצי חצר כלומר חידש לנו רב הונא צד אחר, שמותר לו לטלטל בחציה זה של החצר.

הַאי נַמִי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוֹשׁ דִּלְמָא אָתֵי לְטַלְטוֹלֵי בְּכוּלָּהּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומקשים: האי נמי פשיטא [גם דבר זה פשוט] כי מדוע יאסר עליו הטלטול ברשות היחיד שהוא מותר להלך בה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש דלמא אתי לטלטולי [נחשוש שמא יבוא לטלטל] בחצר כולה, ולכן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לנו לחשוש לכך.

אָמַר רַב נַחְמָן, מוֹדֶה לִי הוּנָא: הָיָה מוֹדֵד וּבָא, וְכָלְתָה מִדָּתוֹ עַל שְׂפַת תִּקְרָה – מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכָל הַבַּיִת.

אמר רב נחמן: מודה לי רב הונא במקרה דומה שאין גוזרים משום שמא ימשך: מי שהיה מודד תחום שבת שלו ובא ממקום שהניח בו עירובו וכלתה מדתו על שפת תקרה, כלומר תחת תקרה, אף שחלק הבית שמתחתיה נפרץ שהבית עצמו מחוץ לתחומו — מותר לטלטל בכל הבית על ידי זריקה,

מַאי טַעְמָא – הוֹאִיל וְתִקְרַת הַבַּיִת חוֹבֶטֶת.

מאי טעמא [מה הטעם]? — הואיל ותקרת הבית חובטת. כלומר, תקרת הבית נראית לו כמחיצה, ואין לחשוש שיעבור מחיצה זו וימשך אחר חפצו.

אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: כְּתַנָּאֵי; הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת וּנְתָנוּהוּ בְּדִיר אוֹ בַּסַּהַר, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים: מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: מחלוקת שמואל ורב הונא אם גוזרים שמא ימשך, יסודה כתנאי [במחלוקת תנאים]. שאף הם נחלקו באותו נושא, ומחלוקת זו במשנתנו: מי שהוליכוהו בעל כורחו לעיר אחרת מחוץ לתחום, ונתנוהו בדיר או בסהר שהיו שם, רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה אומרים: מהלך את כולה את הדיר והסהר כולו, שכיון שהם מוקפים במחיצה, כל שטחם נחשב כארבע אמות בלבד. ואילו ר' יהושע ור' עקיבא אומרים: אין לנו אלא ארבע אמות.

מַאי לָאו: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דְּאָמְרוּ מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ – דְּלָא גָּזְרִי הִילּוּךְ דִּיר וָסַהַר אַטּוּ הִילּוּךְ בַּבִּקְעָה,

מאי לאו [האם לא] נאמר רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה שאמרו: מהלך את כולה — שלא גזרי [גזרו] הילוך שמותר בדיר וסהר אטו [משום] הילוך בבקעה ואמרו שכיון שהדיר מוקף במחיצה אינו דומה לבקעה שבה אסור לצאת מארבע אמות שלו,

וּמִדְּהִילּוּךְ אַטּוּ הִילּוּךְ לָא גָּזְרִי – טִלְטוּל אַטּוּ הִילּוּךְ לָא גָּזְרִי.

ומדהילוך אטו הילוך לא גזרי, טלטול אטו הילוך לא גזרי [ומכיון שהילוך מותר משום הילוך אסור לא גזרו, ודאי שבטלטול משום הילוך לא גזרו], ובוודאי יתירו בבקעה שהוקפה בשבת על ידי גויים טלטול שעל ידי זריקה אפילו יותר מאלפיים אמה ולא יגזרו, כשם שלא גזר שמואל.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאוֹמְרִים: “אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת״, דְּגָזְרִי הִילּוּךְ דִּיר וָסַהַר אַטּוּ הִילּוּךְ דְבִקְעָה, וּמִדְּהִילּוּךְ אַטּוּ הִילּוּךְ גָּזְרִי – טִלְטוּל אַטּוּ הִילּוּךְ נַמִי גָּזְרִי.

ואילו ר' יהושע ור' עקיבא שאומרים: אין לו אלא ארבע אמות, ודאי הטעם משום דגזרי [שגזרו] הילוך דיר וסהר אטו [משום] הילוך בקעה, ומדהילוך אטו הילוך גזרי, טלטול אטו הילוך נמי גזרי [וממכיון שהילוך משום הילוך גזרו, טלטול משום הילוך גם כן גזרו] וכשיטת רב הונא.

מִמַּאי? דִּילְמָא, כִּי לָא גָּזְרִי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִילּוּךְ סַהַר וְדִיר אַטּוּ הִילּוּךְ בִּקְעָה – הָנֵי מִילֵּי הָתָם דִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת הֵן,

את ההשוואה הזאת דוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה שכן הוא? דילמא כי לא גזרי [שמא כאשר לא גזרו] רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה הילוך סהר ודיר אטו [משום] הילוך בקעה, הני מילי התם [דברים אלה אמורים רק שם] ששני מקומות שונים הן, ואין לגזור במקום אחד מחשש שבמקום אחר לא ינהג כדין.

אֲבָל טִלְטוּל אַטּוּ הִילּוּךְ דְּמָקוֹם אֶחָד הוּא – הָכִי נַמִי דְּגָזְרִי, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ אַחַר חֶפְצוֹ.

אבל לגזור טלטול אטו [משום] הילוך שמקום אחד הוא, הכי נמי דגזרי [כך גם כן נאמר שגוזרים הם] שמא ימשך אחר חפצו ויהלך במקום האסור לו.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא נַמִי מִמַּאי דְּמִשּׁוּם דְּגָזְרִי הוּא – דִּילְמָא מִשּׁוּם דְּקָא סָבְרִי: כִּי אָמְרִינַן “כָּל הַבַּיִת כּוּלּוֹ כְּאַרְבַּע אַמּוֹת דָּמֵי״ – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּשָׁבַת בַּאֲוִיר מְחִיצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם,

וכן גם אפשר לדחות את ההשוואה מצד שני: ור' יהושע ור' עקיבא נמי [גם כן] ממאי דמשום דגזרי [ממה מסיק אתה שאסרו משום שגזרו] הוא? דילמא משום דקא סברי כי אמרינן [שמא משום שהן סוברים כאשר אומרים אנו]: כל הבית כולו כארבע אמות דמי [נחשב], הרי הני מילי [דברים אלה אמורים] היכא [במקום] ששבת באויר מחיצות של אותו בית מבעוד יום, ואז נחשב הבית כולו כארבע אמות.

אֲבָל הֵיכָא דְּלֹא שָׁבַת בַּאֲוִיר מְחִיצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם – לֹא.

אבל היכא [היכן] שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום לא נחשב הבית וכל שכן דיר וסהר כארבע אמות, אלא נמדד כשיעור אמות שבו, ואין הדבר אומר כלל לענין טלטול על ידי זריקה מחוץ לאלפיים אמה. ואם כן אין הכרח להשוות מחלוקת זו למחלוקת שבין רב נחמן ורב הונא.

אָמַר רַב: הִלְכְתָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּדִיר וָסַהַר וּסְפִינָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הִלְכְתָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּסְפִינָה, אֲבָל בְּדִיר וָסַהַר – לֹא.

אמר רב: הלכתא [הלכה] כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה. ושמואל אמר: הלכה כרבן גמליאל בספינה, אבל בדיר וסהר — לא.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּסְפִינָה, מַאי טַעְמָא?

ושואלים: דכולי עלמא [לדעת הכל] מיהת [בכל אופן] הלכה כרבן גמליאל בספינה, מאי טעמא [ומה הטעם] שונה הלכה זו משאר המקרים?

אָמַר רַבָּה: הוֹאִיל וְשָׁבַת בַּאֲוִיר מְחִיצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם.

אמר רבה: הואיל ושבת באויר (בתוך חלל) מחיצות של ספינה מבעוד יום ואז סברה פשוטה היא לומר שהספינה כולה נחשבת כארבע אמות בלבד.

רַבִּי זֵירָא אָמַר: הוֹאִיל וּסְפִינָה נוֹטַלְתּוֹ מִתְּחִילַּת אַרְבַּע וּמַנַּחְתּוֹ בְּסוֹף אַרְבַּע.

ר' זירא אמר: הואיל ואי אפשר להגביל את מקום הספינה וספינה נוטלתו מתחילת ארבע אמות ומנחתו בסוף ארבע אמות אחרות. הרי בין כה וכה אינו מצוי בתחום אחד של ארבע אמות גם אם ירצה בכך, ולכן מסתבר להתיר ולומר שאין דין ארבע אמות כלל בכל הספינה.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שֶׁנִּפְחֲתוּ דּוֹפְנֵי סְפִינָה. אִי נַמִי, בְּקוֹפֵץ מִסְּפִינָה לִסְפִינָה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם ההבדל למעשה]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] כאשר נפחתו (נשברו) דופני ספינה ואם כן שוב אינו מצוי בין המחיצות. אי נמי [או גם כן] בקופץ מספינה לספינה, והרי לא שבת מבעוד יום בספינה השניה, ואולם נימוקו של ר' זירא קיים גם במקרים אלה.

וְרַבִּי זֵירָא, מַאי טַעְמָא לֹא אָמַר כְּרַבָּה? אָמַר לָךְ: מְחִיצּוֹת –

ושואלים: ור' זירא מאי טעמא [מה הטעם] לא אמר כרבה? שלכאורה נימוקו פשוט ביותר? ומשיבים אמר לך [יכול היה לומר לך]: מחיצות ספינה אין לראותן כמחיצות גמורות, שכן אלה רק כדי