דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ אַכּוּלְּהוּ – הָא בָּעֵי מִינֵּיהּ רַבָּה מֵרַב יְהוּדָה וְלָא פְּשַׁט לֵיהּ!

דאי סלקא דעתך אכולהו [שאם עולה על דעתך לומר שעל כולם] אמר רב יהודה שהלכה כחכמים — הא בעי מיניה [הרי כבר אמרנו ששאל ממנו] רבה מרב יהודה בנושא זה ולא פשט ליה [פתר לו]! משמע שבנושא זה לא היתה הלכה פסוקה בידו.

וּלְטַעְמִיךְ, הָא דְּדָרַשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הוּנָא: הֲלָכָה, מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים. הָא בְּעָא מִינֵּיהּ רַבָּה מֵרַב הוּנָא וְלָא פְּשַׁט לֵיהּ!

ומשיבים: ולטעמיך [ולשיטתך] שסבור אתה שאין פתרון לדבר, הא [זה] שדרש מר זוטרא משמיה [משמו] של רב הונא: הלכה, מתענה ומשלים בערב שבת. הא בעא מיניה [הרי שאל ממנו] רבה גם מרב הונא ולא פשט ליה [פתר לו], וכיצד יכול מר זוטרא לומר הלכה משמו של רב הונא?!

אֶלָּא: הָא – מִקַּמֵּי דִּשְׁמַעָהּ, וְהָא – לְבָתַר דִּשְׁמַעָהּ. הָכָא נַמִי, הָא – מִקַּמֵּי דִּשְׁמַעָהּ, הָא – לְבָתַר דִּשְׁמַעָהּ.

אלא על כרחך תאמר: הא [זו] — מקמי [לפני] ששמעה, והא [וזו] — לבתר [לאחר] ששמעה, שלאחר ששמע רב הונא הלכה זו בשם רב נפתרה לו הבעיה, הכא נמי [כאן גם כן] לגבי רב יהודה אפשר לומר: הא [זו] — מקמי [לפני] ששמעה, הלכה בשם רב ולכן לא ידע להשיב לרבה, והא [וזו] — לבתר [לאחר] ששמעה, והיה בידו פתרון.

דָּרַשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הוּנָא: הֲלָכָה, מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין. הדרן עלך בכל מערבין

וחוזרים על מה שהזכרנו ובדרך אגב: דרש מר זוטרא משמיה [משמו] של רב הונא: הלכה, מתענין ומשלימים בתענית שחל להיות בערב שבת וחג.

מתני׳ מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ נָכְרִים אוֹ רוּחַ רָעָה – אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת.

הֶחֱזִירוּהוּ – כְּאִילּוּ לֹא יָצָא.

מי שהוציאוהו גוים בעל כורחו מחוץ לתחום, או שיצא מחמת רוח רעה, שנטרפה דעתו לפי שעה, ולא ידע מה הוא עושה, וכשנתפכח מצא שהוא מחוץ לתחום — אין לו רשות להלך אלא ארבע אמות מן המקום בו הוא עומד.

הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת, נְתָנוּהוּ בַּדִּיר אוֹ בַּסַּהַר, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים: מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת.

אם החזירוהו הגוים, או חזר מחמת הרוח רעה — כאילו לא יצא. ומהלך בתחומו כדרכו.

מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ מִפְּלַנְדַּרְסִין וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָּם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִלְּכוּ אֶת כּוּלָּהּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁרָצוּ לְהַחְמִיר עַל עַצְמָן.

אם הוליכוהו הגוים לעיר אחרת המוקפת מחיצות, או נתנוהו בדיר או בסהר (מקום מוקף הקבוע עבור בהמות), נחלקו חכמים בדבר: רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה אומרים: מהלך את העיר כולה, שהעיר כולה נחשבת כארבע אמות. ואילו ר' יהושע ור' עקיבא אומרים: אין לו אלא ארבע אמות ממש ממקומו.

פַּעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנָּמֵל עַד שֶׁחֲשֵׁיכָה, אָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: מָה אָנוּ לֵירֵד?

מסופר: מעשה שבאו חכמים מפלנדרסין שבמדינת הים, והפליגה ספינתם בים בשבת, רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה הלכו את הספינה כולה, שאמרו שכולה כארבע אמות. ואילו ר' יהושע ור' עקיבא לא זזו מארבע אמות, שרצו להחמיר על עצמן.

אָמַר לָהֶם: מוּתָּרִים אַתֶּם, שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל וְהָיִינוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם עַד שֶׁלֹּא חֲשֵׁיכָה.

ועוד מסופר: פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה בליל שבת, אמרו לו לרבן גמליאל: מה אנו לירד, כלומר: האם כבר היינו בתחום העיר מבעוד יום?

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַעֲבִירִין אֶת הָאָדָם עַל דַּעְתּוֹ וְעַל דַּעַת קוֹנוֹ, אֵלּוּ הֵן: נָכְרִים וְרוּחַ רָעָה, וְדִקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת.

אמר להם: מותרין אתם לרדת, שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה, ולכן קנינו שביתה לעצמנו בעיר בין השמשות, ויכולים אנו ללכת אליה אף משחשיכה.

לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? לְמִיבָּעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ.

כיון שהוזכר במשנה אדם שעבר את התחום מפני רוח רעה, מביאים עוד בענין זה. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואלו הן: גוים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות, כלומר: עניות יתירה הגורמת לאדם לעתים לשנות מדעת עצמו, ואף לעבור על דעת קונו.

שְׁלֹשָׁה אֵין רוֹאִין פְּנֵי גֵּיהִנָּם, אֵלּוּ הֵן: דִּקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת וְחוֹלֵי מֵעַיִין וְהָרָשׁוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה רָעָה.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה] כשיודעים על הדברים האלה? ומשיבים: למיבעי רחמי עלייהו [כדי לבקש רחמים עליהם] שלא יבואו לידי כך.

וְאִידָךְ – אִשָּׁה רָעָה מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ.

ומעין זה אמרו: שלושה סוגי אנשים אין רואין פני גיהנם משום שחייהם מלאים סבל בעולם הזה ועוונותיהם מתכפרים, ואלו הן: דקדוקי עניות, אדם המדוכדך בעניות, וחולי מעיין, והרשות, אדם שלוחצים עליו נושים. ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה.

וְאִידָךְ – זִימְנִין דִכְתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה. אִי נַמִי: אִית לֵיהּ בָּנִים מִינָּהּ, וְלָא מָצִי מְגָרֵשׁ לָהּ.

ושאלו: ואידך [והאחר], שאינו מונה אשה רעה, מדוע אינו מחשיב זו המציקה לו בכל עת? ומשיבים: אשה רעה מצוה לגרשה, ויש תקנה לצרה זו.

לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? לְקַבּוֹלֵי מֵאַהֲבָה.

ואידך [והאחר] המונה אשה רעה, מדוע מונה זאת? משיבים: זימנין [פעמים] שכתובתה מרובה ואינו יכול לגרשה משום שאין בידו ממון מספיק כדי לשלם דמי כתובתה. אי נמי, אית ליה בנים מינה, ולא מצי מגרש לה [או גם כן, יש לו בנים ממנה, ואינו יכול לגרש אותה], ושואלים:

שְׁלֹשָׁה מֵתִין כְּשֶׁהֵן מְסַפְּרִין, וְאֵלּוּ הֵן: חוֹלֵי מֵעַיִין, וְחַיָּה, וְהִדְרוֹקָן.

למאי נפקא מינה [מה יוצא מכך] שיודעים כל זאת? ומשיבים: לקבולי [לקבל] יסורים אלה מאהבה שכן הוא יודע שבגללם הוא נפטר מעונש גהינם.

לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? לְמַשְׁמוֹשֵׁי בְּהוּ זַוְודָּתָא.

ועוד אמרו: שלושה מתין כשהן מספרין, כלומר עשויים למות פתאום אפילו נראה שמצבם טוב ויכולים הם לשוחח, ואלו הן: חולי מעיין, וחיה [יולדת], והחולה במחלת ההדרוקן.

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: יָצָא לָדַעַת – אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. פְּשִׁיטָא! הָשְׁתָּא מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ נָכְרִים אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת, יָצָא לָדַעַת מִיבָּעֲיָא?!

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה מידיעה זו] ומשיבים: למשמושי בהו זוודתא [להכין להם תכריכים] שמא יצטרכו להם פתאום. ג ומעתה חוזרים לענין ההלכה שבמשנה.

אֶלָּא אֵימָא: חָזַר לָדַעַת – אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת.

אמר רב נחמן אמר שמואל: יצא לדעת מתוך התחום — אין לו אלא ארבע אמות. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] השתא [הרי, עכשיו] מי שהוציאוהו גוים על כרחו, אין לו אלא ארבע אמות, יצא לדעת מיבעיא [נצרכה לומר] שאין לו יותר מארבע אמות?!

הָא נַמִי תָּנֵינָא: הֶחֱזִירוּהוּ נָכְרִים – כְּאִילּוּ לֹא יָצָא. הֶחֱזִירוּהוּ הוּא דִּכְאִילּוּ לֹא יָצָא, אֲבָל הוֹצִיאוּהוּ נָכְרִים וְחָזַר לָדַעַת – אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת!

אלא אימא [אמור, תקן]: חזר לדעת בזדון אל תוך התחום, לאחר שהוציאוהו גויים — אין לו אלא ארבע אמות ולא יותר.

אֶלָּא אֵימָא: יָצָא לָדַעַת וְהֶחֱזִירוּהוּ נָכְרִים – אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת.

ומקשים: הא נמי תנינא [הרי דבר זה גם כן שנינו] מדקדוק בדברי המשנה: החזירוהו גוים — כאילו לא יצא, ונדייק: החזירוהו — הוא שכאילו לא יצא, אבל הוציאוהו גוים וחזר לדעת — הרי זה כאילו יצא לדעת — ואין לו אלא ארבע אמות!

הָא נַמִי תָּנֵינָא: הוֹצִיאוּהוּ וְהֶחֱזִירוּהוּ – כְּאִילּוּ לֹא יָצָא. הוֹצִיאוּהוּ וְהֶחֱזִירוּהוּ הוּא דִּכְאִילּוּ לֹא יָצָא, אֲבָל יָצָא לָדַעַת – לֹא.

אלא אימא [אמור, תקן] שכך אמר רב נחמן: יצא לדעת והחזירוהו גוים על כורחו — אין לו אלא ארבע אמות, אף שהחזירוהו על כורחו.

מַהוּ דְּתֵימָא: לַצְּדָדִין קָתָנֵי: מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ נָכְרִים וְחָזַר לָדַעַת – אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל יָצָא לָדַעַת וְהֶחֱזִירוּהוּ נָכְרִים – כְּאִילּוּ לֹא יָצָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומקשים: הא נמי תנינא [זו גם כן שנינו] אם נדייק בדברי המשנה, שהרי נאמר: הוציאוהו והחזירוהו — כאילו לא יצא, ונדייק: הוציאוהו והחזירוהו הוא המקרה שכאילו לא יצא, אבל יצא לדעת — לא!

בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַבָּה: הוּצְרַךְ לִנְקָבָיו מַהוּ? אָמַר לָהֶם: גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה.

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ותדחה ראיה זו: שמא לצדדין קתני [נשנתה] שמא לא נאמרו דברי המשנה כיחידה אחת אלא הכוונה לשני מקרים נפרדים: מי שהוציאוהו גוים וחזר לדעת — אין לו אלא ארבע אמות, אבל יצא לדעת והחזירוהו גוים — כאילו לא יצא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף אם יצא לדעת והחזירוהו גוים נחשב כחוזר לדעת, ואין לו אלא ארבע אמות.

אָמְרִי נְהַרְדְּעֵי: אִי פִּיקֵּחַ הוּא – עָיֵיל לִתְחוּמָא, וְכֵיוָן דְּעָל – עָל.

בעו מיניה [שאלו ממנו] מרבה: אם אותו אדם העומד בתחום ארבע אמות הוצרך לנקביו ואין לו מקום צנוע לעשותם מהו? אמר להם: כבר נקבע הכלל גדול כבוד הבריות שדוחה אף את לא תעשה שבתורה, ומותר לו לצאת מן התחום שקבעו חכמים, אף על פי שנאסר לעבור על דבריהם בלאו של "לא תסור", כדי לעשות צרכיו בצינעה.

אָמַר רַב פַּפָּא: פֵּירוֹת שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לַתְּחוּם וְחָזְרוּ, אֲפִילּוּ בְּמֵזִיד – לֹא הִפְסִידוּ אֶת מְקוֹמָן. מַאי טַעְמָא – אֲנוּסִין נִינְהוּ.

אמרי נהרדעי: [אמרו חכמי נהרדעא] אי פיקח הוא אדם זה, הרי כיון שניתנה לו רשות עייל לתחומא [יכול הוא להיכנס לשם כך אל תוך תחום העיר ואחר כך כיון דעל — על [שנכנס ברשות — נכנס] ויכול להישאר שם.

אֵיתִיבֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר שְׁמַעְיָה לְרַב פַּפָּא: רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמְרִים: לְעוֹלָם אֲסוּרִין, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לִמְקוֹמָן שׁוֹגְגִין. בְּשׁוֹגֵג – אִין, בְּמֵזִיד – לָא!

אמר רב פפא: פירות שיצאו ביום טוב חוץ לתחום וחזרו, אפילו הוציאום במזיד — לא הפסידו את מקומן ומותר לטלטלם בכל התחום. ומה טעם? אנוסין נינהו [הם] שהרי לא יצאו הפירות מדעת עצמם.

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: פֵּירוֹת שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לַתְּחוּם, בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכְלוּ, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכְלוּ.

איתיביה [הקשה לו] רב יוסף בר שמעיה לרב פפא מברייתא, ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין הפירות, עד שיחזרו למקומן שוגגין. ומכאן נדייק: בשוגג — אין [כן, מותר], ואולם במזיד — לא!