הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל.

הרי זה חמר גמל, כלומר, נמשך לשני צדדים מנוגדים ואין בידו מאומה, כי אין בידינו הלכה קבועה אם קדושה אחת היא ואם שתיים, ומספק מחמירים אנו עליו גם כאילו קנה עירובו, וגם כאילו לא קנה עירוב כלל.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמְרִים: עֵירֵב בְּרַגְלָיו בָּרִאשׁוֹן – אֵין מְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי, נֶאֱכַל עֵירוּבוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן – יוֹצֵא עָלָיו בַּשֵּׁנִי.

רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומרים: עירב ברגליו בראשון — אין מערב ברגליו בשני אלא חל העירוב גם לצורך יום המחרת, וכן אם נאכל עירובו ביום הראשון — יוצא עליו בשני, ששני הימים קדושה אחת הם, ומלכתחילה נקנה לשני הימים.

אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּאַרְבָּעָה זְקֵנִים הַלָּלוּ, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר: שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת הֵן. וְאֵלּוּ הֵן אַרְבָּעָה זְקֵנִים: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה סְתִימְתָאָה. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: חַד מִינַּיְיהוּ רַבִּי אֶלְעָזָר, וּמַפֵּיק רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה סְתִימְתָאָה.

אמר רב: הלכה כארבעה זקנים הללו, ואליבא [ועל פי שיטת] ר' אליעזר שאמר: שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה שתי קדושות הן. ואלו הן ארבעה זקנים אלה: רבן שמעון בן גמליאל, ור' ישמעאל בן ר' יוחנן בן ברוקה, ור' אלעזר בן ר' שמעון, ור' יוסי בר יהודה סתימתאה (שדבריו מופיעים הרבה לא בשמו אלא כסתם משנה). ואיכא דאמרי: חד מינייהו [ויש שאומרים: אחד מהם מארבעה זקנים] הוא ר' אלעזר, ומפיק [ומוציא] מן הרשימה את ר' יוסי בר יהודה סתימתאה [שסתמו דבריו] ומקשים:

וְהָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ! אֵיפּוֹךְ.

והא [והרי] רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בר [בן] ר' יוחנן בן ברוקה איפכא [ההיפך] שמעינן להו [שמענו אותם אומרים] בברייתא, ולדעתם קדושה אחת היא! ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות.

אִי הָכִי הַיְינוּ רַבִּי! אֵימָא: וְכֵן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וכו׳.

ומקשים: אי הכי, היינו [אם כך, דבריהם הרי זה כדברי] רבי ובמה נחלקו? ומתרצים: אימא [אמור, תקן] שלא הובאו הדברים כדרך מחלוקת אלא יש לגרוס: וכן אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו' שאף הוא סבור כן.

וְלִיחֲשׁוֹב נַמִי רַבִּי! רַבִּי תָּנֵי לָהּ וְלָא סָבַר לָהּ.

ושואלים: וליחשוב נמי [ושיחשיב בין הזקנים הללו גם את] רבי שאף לדעתו שתי קדושות הן! ומשיבים: רבי תני לה [שנה הלכה זו] והוא עצמו לא סבר לה [כמותה] שמסר דברי הלכה שקיבל מרבותיו ולא דעת עצמו.

רַבָּנַן נַמִי תָּנוּ לָהּ וְלָא סָבְרִי לָהּ! רַב גְּמָרָא גְּמִיר לָהּ.

ומקשים: אם כן אפשר לומר רבנן נמי תנו לה ולא סברי לה [חכמים רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל גם כן שנו אותה ולא סברו אותה] ומה מוכיח לנו שזו שיטת עצמם? ומשיבים: רב גמרא גמיר לה [במסורת למד אותה] שארבעה זקנים אלה החזיקו בשיטה זו, ולא על לשון המשניות נסמך.

כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב הוּנָא, עָיֵיל רַב חִסְדָּא לְמִירְמָא דְּרַב אַדְּרַב; מִי אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּאַרְבָּעָה זְקֵנִים, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת הֵן?

מסופר כי נח נפשיה [כאשר נפטר] רב הונא, תלמידו המובהק של רב, עייל [נכנס] רב חסדא לבית המדרש למירמא [להקשות] מדברי רב על דברי רב: מי [האם] אמר רב: הלכה כארבעה זקנים, ואליבא [ולשיטת] ר' אליעזר שאמר שתי קדושות הן?

וְהָא אִיתְּמַר: שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, רַב אָמַר: נוֹלְדָה בָּזֶה – אֲסוּרָה בָּזֶה!

והא איתמר [והרי נאמר]: שנחלקו האמוראים בדין שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, רב אמר: ביצה שנולדה בזה — אסורה בזה כשם שביצה שנולדה ביום טוב אסורה בו ביום, ומשמע שסבור הוא שקדושה אחת הן. ומצד שני אומר הוא שהלכה כשיטה האומרת ששתי קדושות הן!

אָמַר רַבָּה: הָתָם – מִשּׁוּם הֲכָנָה.

אמר רבה: שיש לחלק בין הדינים: התם [שם] בענין ביצה — אין האיסור משום שקדושה אחת היא אלא משום איסור הכנה מיום טוב לשבת.

דְּתַנְיָא: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ״ – חוֹל מֵכִין לַשַּׁבָּת, וְחוֹל מֵכִין לְיוֹם טוֹב, וְאֵין יוֹם טוֹב מֵכִין לַשַּׁבָּת, וְאֵין שַׁבָּת מְכִינָה לְיוֹם טוֹב.

דתניא [שהרי שנינו בברייתא] על הפסוק: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" (שמות טז, ה) שמשמעו: יום חול מכין לצרכי שבת, וכן חול מכין ליום טוב, ויש לדייק מלשון הכתוב כי רק ביום הששי, שהוא יום חול — עושים כן. ואולם אין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב. ולכן ביצה שנולדה ביום טוב אסורה בשבת משום הכנה מקדושה אחת לקדושה שניה.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֶלָּא הָא דִּתְנַן: כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה – מוֹלִיכוֹ בָּרִאשׁוֹן, וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו, וְנוֹטְלוֹ וּבָא לוֹ. בַּשֵּׁנִי מַחְשִׁיךְ עָלָיו, וְאוֹכְלוֹ וּבָא לוֹ. הָא קָא מֵכִין מִיוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת!

אמר ליה [לו] אביי: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: כיצד הוא עושה בעירוב של שני ימים — מוליכו בראשון, ומחשיך עליו, ונוטלו ובא לו וחוזר למקומו. בשני מחשיך עליו, ואוכלו ובא לו. ואולם הא קא [הריהו] מכין מיום טוב לשבת, והרי לדברי רבה אסור הדבר משום הכנה!

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: מִי סָבְרַתְּ סוֹף הַיּוֹם קוֹנֶה עֵירוּב? תְּחִלַּת הַיּוֹם קוֹנֶה עֵירוּב, וְשַׁבָּת מְכִינָה לְעַצְמָהּ.

אמר ליה [לו] רבה: מי סברת [האם סבור אתה] סוף היום קונה עירוב? לא, העירוב שהניח בין השמשות אינו נקנה (נקבע חוקית) ברגע האחרון של היום בערב השבת שיהא בכך משום הכנה אלא תחילת היום, בכניסת השבת, קונה עירוב, שלא עשה דבר ביום טוב ושבת מכינה לעצמה.

אֶלָּא מֵעַתָּה יְעָרְבוּ בְּלָגִין!

והקשה אביי: אלא מעתה שכך אתה אומר — יערבו בלגין שמילאהו אדם מתוך חבית של טבל ואמר עליו שיחשב לתרומת מעשר רק משחשיכה, ואם תאמר שתחילת היום קונה עירוב, אם כן מדוע נקבעה הלכה שאין לערב בלגין כעין זה?

בָּעֵינַן סְעוּדָּה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֵיכָּא.

ודוחים: שם, בלגין אין העירוב נקנה מפני טעם אחר, כי בעינן [צריכים אנו] סעודה הראויה מבעוד יום, וליכא [ואין], שהרי לפני חשיכה אין תוכנו של הלגין ראוי לשתיה, לפי שעדיין הוא טבל.

אֶלָּא הָא דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ – מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵירוּבִין. הָא בָּעֵינַן סְעוּדָּה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֵיכָּא!

ועוד הקשה: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: יום טוב הסמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה — מערב אדם שני עירובין. הא בעינן [הרי צריכים אנו] סעודה הראויה מבעוד יום, וליכא [ואין], שהרי כיון שעירב במקום אחד הרי קנה שביתה באותו מקום ואין לו אלא אלפיים אמה משם, ואינו יכול לגשת ולאכול את העירוב המצוי אלפיים אמה מן הקצה האחר של העיר.

מִי סָבְרַתְּ דְּמַנַּח לֵיהּ בְּסוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָאן, וּבְסוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָאן? לֹא, דְּמַנַּח לֵיהּ בְּסוֹף אֶלֶף אַמָּה לְכָאן, וּבְסוֹף אֶלֶף אַמָּה לְכָאן.

ודוחים: מי סברת דמנח ליה [האם סבור אתה שיהא מניח אותו, את העירוב ] במקום הרחוק ביותר שיכול להניחו בסוף אלפים אמה לכאן, ובסוף אלפים אמה לכאן? ואז אינו יכול להגיע מקצה זה לקצה זה? לא, אלא דמנח ליה [שמניח אותו] בסוף אלף אמה לכאן, ובסוף אלף אמה לכאן, שגם כאשר קונה שביתתו בצד אחד על ידי עירוב עדיין מותר לו ללכת למקום שהניח בו את העירוב האחר של יום המחרת.

אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: עֵירֵב בְּרַגְלָיו יוֹם רִאשׁוֹן – מְעָרֵב בְּרַגְלָיו יוֹם שֵׁנִי, עֵירֵב בַּפַּת בְּיוֹם רִאשׁוֹן – מְעָרֵב בַּפַּת בְּיוֹם שֵׁנִי, הָא קָא מֵכִין מִיוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת!

ועוד הקשה אביי: אלא הא [זו] שאמר רב יהודה: עירב ברגליו ביום ראשון — מערב ברגליו יום שני, עירב בפת ביום ראשון — מערב בפת ביום שני, הא קא [הרי הוא] מכין מיום טוב לשבת!

אֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ דְּאָזֵיל וַאֲמַר מִידֵּי? דְּאָזֵיל וְשָׁתֵיק וְיָתֵיב.

אמר ליה [לו]: מי סברת דאזיל ואמר מידי [האם סבור אתה שהוא הולך ואומר דבר] ועושה על ידי כך פעולה כלשהי של הכנה? לא כך — דאזיל ושתיק, ויתיב [שהוא הולך ושותק, ויושב] וממילא נקנה לו מקום שביתה מבלי לומר או לעשות דבר.

כְּמַאן – כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, דְּאָמַר: חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה?

והקשה לו: אם כן כמאן [כשיטת מי] הלכה זו? לגבי קניית מקום, כשיטת ר' יוחנן בן נורי שאמר: אדם ישן קונה שביתה במקומו. ואף על פי שאינו אלא כחפצי הפקר מכל מקום חפצי הפקר קונין שביתה בעצמם ויש להם תחום לעצמם, ואין צורך שיקנה להם אדם שביתה במקום ידוע.

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי – אֶלָּא בְּיָשֵׁן, דְּלָא מָצֵי אָמַר. אֲבָל בְּנֵיעוֹר, דְּאִי בָּעֵי לְמֵימַר מָצֵי אָמַר, אַף עַל גַּב דְּלָא אֲמַר – כְּמַאן דַּאֲמַר דָּמֵי.

ענה לו: אפילו תימא רבנן [תאמר שדברי כשיטת חכמים] עד כאן לא שמענו פליגי רבנן עליה [שנחלקו חכמים עליו] על ר' יוחנן בן נורי אלא בישן, דלא מצי אמר [שאינו יכול לומר] דבר, שהרי ישן הוא. ומשום כך אינו יכול לקנות שביתה באופן אחר. אבל בניעור, דאי בעי למימר מצי אמר [שאם היה רוצה לומר היה יכול לומר] לכן אף על גב [אף על פי] שלא אמר שהוא קונה שביתה, כמאן דאמר דמי [כמי שאומר נחשב].

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנִין לְאַבַּיֵי: אִי הֲוָה שְׁמִיעַ לֵיהּ לְמָר הָא דְּתַנְיָא: לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם לְסוֹף שָׂדֵהוּ לֵידַע מַה הִיא צְרִיכָה, כַּיּוֹצֵא בּוֹ

אמר ליה [לו] רבה בר רב חנין לאביי: אי הוה שמיע ליה למר הא דתניא [אם היה נודע לו לרבינו רבה, זו ששנינו בברייתא]: לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכה לעיבוד ולתיקון לאחר השבת, וכן כיוצא בו: