אֶלָּא אִי בִּלְקִיחַת בְּעָלִים אִי בַּעֲשִׂיַּית כֹּהֵן.

אלא אי [או] בלקיחת בעלים שבשעת קניית העוף לקרבן הקדישו אותו במפורש לעולה או חטאת, אי [או] בעשית כהן בשעת הקרבה, הרי שאפילו כשלא פירשו הנשים את כוונתן, רואים אנו כאילו התנו מראש ולא מדין בכורה ויש בכך איפוא צד חידוש.

וְאַכַּתִּי, סָבַר רַבִּי יוֹסֵי אֵין בְּרֵירָה? וְהָתַנְיָא: עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לֶחָבֵר “קַח לִי אֲגוּדָּה אַחַת שֶׁל יָרָק אוֹ גְּלוּסְקָא אַחַת״ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

ואכתי [ועדיין] יש לשאול: וכי סבר ר' יוסי אין ברירה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עם הארץ שאמר לחבר הנזהר בהפרשת תרומות ומעשרות בזמן שהלך לשוק לקנות שם מעם הארץ ירק לעצמו: "קח (קנה) גם לי אגודה אחת של ירק או גלוסקא (עוגה) אחת" — אינו צריך לעשר אלא את הירק שקנה לעצמו, משום דמאי ולא את מה שנותן לעם הארץ, דברי ר' יוסי. שהרי מעשר זה אינו אלא משום דמאי, ואין עם הארץ מקפיד בכך. ולפי דרכנו אפשר ללמוד מכאן כי לשיטת ר' יוסי הוברר למפרע שאותה אגודה של ירק שלקח מתחילה בלא הבחנה מיוחדת ונתנה לבסוף לעם הארץ היא היא זו שנקנתה עבור עם הארץ מתחילתה, ואין צריך להפריש ממנה דמאי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: צָרִיךְ לְעַשֵּׂר! אֵיפּוֹךְ.

וחכמים אומרים: צריך לעשר, כי כיון שאין אנו מקבלים את דין ברירה, עלינו לומר שכל מה שקנה — לעצמו קנה. ומה שנתן לעם הארץ לאחר מכן אינו פוטרו מדין דמאי מתחילה. מכל מקום רואים שדעת ר' יוסי בברייתא זו סותרת את מה שהובא בשמו שאין ברירה. ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות ואמור שר' יוסי הוא שאמר צריך לעשר, וחכמים התירו בלא מעשר.

תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר “מַעֲשֵׂר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּבֵיתִי מְחוּלָּל עַל סֶלַע שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי מִן הַכִּיס״, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְחוּלָּל!

ועוד רוצים להביא ראיה: תא שמע [בוא ושמע] ראיה מתוספתא אחרת, האומר: "מעשר שני שיש לי בביתי מחולל על סלע (מטבע) שתעלה בידי מן הכיס" כלומר לא התכוון למטבע מסויימת. ר' יוסי אומר: מחולל! נמצא ששיטתו היא שיש ברירה, שהרי רק לאחר מעשה, כשעלתה המטבע מן הכיס, הוברר שלמטבע זו נתכוון.

אֵיפּוֹךְ, אֵימָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא חִילֵּל. וּמַאי חָזֵית דְּאַפַּכְתְּ תַּרְתֵּי מִקַּמֵּי חֲדָא?! אֵיפּוֹךְ חֲדָא מִקַּמֵּי תַּרְתֵּי!

ומתרצים שוב: איפוך [הפוך] את השיטות, אימא [אמור]: ר' יוסי אומר: לא חילל. ומקשים: ומאי חזית דאפכת תרתי מקמי חדא [ומה ראית שהפכת שתים שני מקורות מפני אחת] להתאים את שתי הברייתות לאותה משנה שלפיה סבר ר' יוסי שאין ברירה, שמא איפוך חדא מקמי תרתי [אהפוך אחת מפני שתים] ואומר שר' יוסי סובר שיש ברירה ונהפוך את השיטות במקור האחד המתנגד להן!

הָא וַדַּאי אִיפְּכָא תַּנְיָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר “מַעֲשֵׂר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּתוֹךְ בֵּיתִי יְהֵא מְחוּלָּל עַל סֶלַע חֲדָשָׁה שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי מִן הַכִּיס״ – שֶׁחִילֵּל. מִדְּקָאָמַר הָכָא שֶׁחִילֵּל – מִכְּלָל דְּהָתָם לֹא חִילֵּל.

ומשיבים: הא [תוספתא אחרונה זו] ודאי איפכא תניא [להיפך היא שנויה] שכן קתני סיפא [שנוי בסופה]: ומודה ר' יוסי באומר: "מעשר שיש לי בתוך ביתי יהא מחולל על סלע חדשה שתעלה בידי מן הכיס" — שחילל. ונדייק: מדקאמר הכא [ממה שאמר כאן], במקרה זה, שחילל — מכלל דהתם [מכאן ששם סלע סתם] — לא חילל. ואם כן, לשון הברייתא קודם לכן ודאי איננה נכונה וצריכה תיקון והיפוך.

הַאי סֶלַע חֲדָשָׁה הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי תְּלָת, דְּיֵשׁ בְּרֵירָה – הַיְינוּ קַמַּיְיתָא! אֶלָּא דְּלֵיכָּא אֶלָּא חֲדָא – מַאי תַּעֲלֶה?

ולעיקרו של דבר מקשים: האי [זה, אותה] סלע חדשה היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק]? אי דאיכא תרתי תלת [אם מדובר שיש בכיסו שתים שלש] מטבעות, שיש ברירה בין המטבעות — היינו קמייתא [זהו המקרה הראשון בדיוק] ומדוע בניגוד לו, כאן הוא פוסק שיש ברירה? אלא מדובר דליכא [שאין] בכיסו אלא רק חדא [מטבע אחת] — אם כן מאי [מהו] שימוש הלשון "תעלה", הרי רק סלע אחת בידו?

אַיְידִי דְתָנֵי רֵישָׁא “תַּעֲלֶה״ תָּנָא סֵיפָא נַמִי “תַּעֲלֶה״.

ומשיבים: שבוודאי מדובר כאן בשיש רק מטבע אחת אלא הלשון נאמרה בצורה זו איידי דתני רישא [על ידי, מתוך, ששנה בתחילה] לשון "תעלה" תנא סיפא נמי [שנה גם כן בסוף] לשון "תעלה", אבל הכוונה היא לסלע חדשה אחת שיש בכיסו.

אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאן הַאי תַּנָּא דַּאֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן לֵית לֵיהּ בְּרֵירָה? דְּתַנְיָא, אָמַר לַחֲמִשָּׁה: הֲרֵינִי מְעָרֵב עַל אֵיזֶה מִכֶּם שֶׁאֶרְצֶה, רָצִיתִי – יֵלֵךְ, לֹא רָצִיתִי – לֹא יֵלֵךְ, רָצָה מִבְּעוֹד יוֹם – עֵירוּבוֹ עֵירוּב, מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה – אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מאן האי תנא [מיהו תנא זה] שאפילו בדרבנן [בדברי סופרים] לית ליה [אין לו] דין ברירה? דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: אמר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה, רציתי — ילך, לא רציתי — לא ילך. רצה המערב מבעוד יום — עירובו עירוב. משחשיכה — אין עירובו עירוב. ואין כל תוקף להחלטתו שלאחר שחשכה, כאילו החליט כך מבעוד יום.

אִישְׁתִּיק וְלָא אָמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. וְלֵימָא לֵיהּ: תַּנָּא דְּבֵי אַיּוֹ הוּא! לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ.

אישתיק, ולא אמר ליה ולא מידי [שתק, ולא אמר לו ולא כלום] ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו רב נחמן] שתנא זה הוא דבי [חכם של בית מדרשו של ] איו הוא, לשיטת ר' יהודה שאף בעירוב אין ברירה! ומשיבים: לא שמיע ליה [לא קיבל שיטה זו] וחשב שאינה נכונה.

רַב יוֹסֵף אֲמַר: תַּנָּאֵי שַׁקְלַתְּ מֵעָלְמָא?! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: הֲרֵינִי מְעָרֵב לְשַׁבָּתוֹת שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה, רָצִיתִי – אֵלֵךְ, לֹא רָצִיתִי – לֹא אֵלֵךְ. רָצָה מִבְּעוֹד יוֹם – עֵירוּבוֹ עֵירוּב, מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עֵירוּבוֹ עֵירוּב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב.

רב יוסף אמר בסגנונו המיוחד: תנאי שקלת מעלמא [וכי את התנאים הוצאת מן העולם]!? תנאי [מחלוקת תנאים] היא בדבר כוחה של הברירה! דתניא [שהרי שנינו בברייתא], אמר אדם: הריני מערב לשבתות של כל השנה, רציתי — אלך, לא רציתי — לא אלך. הרי בכל פעם, רצה מבעוד יום — עירובו עירוב לאותה שבת. משחשכה, ר' שמעון אומר: עירובו עירוב, וחכמים אומרים: אין עירובו עירוב. משמע שחכמים אלה סבורים שאין ברירה אפילו לענין עירובין. ור' שמעון סבור שעירובו עירוב משום דין ברירה. וכאן יש לשאול:

וְהָא שָׁמְעִינַן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּלֵית לֵיהּ בְּרֵירָה, קַשְׁיָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן! אֶלָּא אֵיפּוֹךְ.

והא שמעינן [והרי שמענו] לר' שמעון לענין יין הכותים דלית ליה [שאין לו] דין ברירה, אם כן קשיא [קשה] מדברי ר' שמעון על דברי ר' שמעון עצמו! אלא איפוך [הפוך] את הדברים, ואמור שר' שמעון הוא הסבור שאין עירובו עירוב, ואם כן דע שהוא התנא הסבור שאין ברירה כלל. ושואלים:

מַאי קַשְׁיָא? דִּילְמָא, כִּי לֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵירָה – בִּדְאוֹרַיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן – אִית לֵיהּ!

מאי קשיא [מה הקושיה, מה קשה בדבר]? דילמא [שמא] כי לית ליה [כאשר אין לו] לר' שמעון דין ברירה הרי זה בדאורייתא [בדבר שהוא מן התורה] כגון הפרשת תרומות מיין אבל בדרבנן [בדברי סופרים] — אית ליה [יש לו]. ואם כן לא היה צורך כלל להפוך את השיטות!

קָסָבַר רַב יוֹסֵף: מַאן דְּאִית לֵיהּ בְּרֵירָה – לָא שְׁנָא בִּדְאוֹרַיְיתָא, לָא שְׁנָא בִּדְרַבָּנַן – אִית לֵיהּ. וּמַאן דְּלֵית לֵיהּ בְּרֵירָה – לָא שְׁנָא בִּדְאוֹרַיְיתָא, וְלָא שְׁנָא בִּדְרַבָּנַן – לֵית לֵיהּ.

ומשיבים: קסבר [סבר] רב יוסף: מאן דאית ליה [מי שיש לו] שמקבל את העיקרון של דין ברירה, לא שנא בדאורייתא, לא שנא בדרבנן [אינו שונה בדברי תורה, אינו שונה בדברי סופרים] — אית ליה [יש לו]. ומאן דלית ליה [ומי שאין לו] שאינו מקבל את עקרון דין ברירה, לא שנא בדאורייתא ולא שנא דרבנן [אינו שונה מן התורה ואינו שונה מדברי סופרים] — לית ליה [אין לו].

רָבָא אֲמַר: שָׁאנֵי הָתָם, דְּבָעֵינַן רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין.

רבא אמר : ההבדל ההלכתי בין המחלוקת לענין תרומת היין ובעיות אחרות אינו בדין ברירה אלא שאני התם, דבעינן [שונה שם בתרומה, שצריכים אנו] שתהיה התרומה "ראשית ששיריה ניכרין". שהרי נקראה התרומה במקרא "ראשית", ואם לא ברור מהו המופרש ומהו הנותר — אין זו תרומה, אף על פי שבעיקרון אף ר' שמעון סובר דין ברירה.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי רִמּוֹנִים שֶׁל טֶבֶל, וְאָמַר: אִם יֵרְדוּ גְּשָׁמִים הַיּוֹם – יְהֵא זֶה תְּרוּמָה עַל זֶה, וְאִם לֹא יֵרְדוּ גְּשָׁמִים הַיּוֹם – יְהֵא זֶה תְּרוּמָה עַל זֶה. הָכִי נַמִי, בֵּין יָרְדוּ בֵּין לֹא יָרְדוּ דְּאֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם?

אמר ליה [לו] אביי: האם באמת סבור אתה שיש ממש בהלכה זו? אלא מעתה, היו לפניו שני רמונים של טבל, ואמר: אם ירדו גשמים היום — יהא רימון זה תרומה על רימון זה, ואם לא ירדו גשמים היום — יהא זה תרומה על זה, האם הכי נמי [כך גם כן] תאמר שבין ירדו גשמים בין לא ירדו שאין בדבריו כלום משום שבשעת ההפרשה לא היתה זו ראשית ששיריה ניכרים?

וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי – וְהָתְנַן: תְּרוּמַת הַכְּרִי הַזֶּה וּמַעַשְׂרוֹתָיו בְּתוֹכוֹ, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר זֶה בְּתוֹכוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָרָא הַשֵּׁם!

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר באמת כך גם כן הוא] והתנן [והרי שנינו במשנה] בדרך אחרת, שהאומר: תרומת הכרי הזה ומעשרותיו בתוכו, ולא פירש מקומם, וכן האומר על כרי שכל פירותיו מעשר ראשון תרומת מעשר זה בתוכו. ר' שמעון אומר: קרא השם! כלומר: נעשה על ידי כך תרומה. הרי שאין צורך בראשית ששיריה ניכרים!

שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיכָּא סְבִיבָיו.

ודחה רבא את הקושיה: שאני התם דאיכא [שונה שם בענין הכרי שיש] סביביו, שהרי מכל מקום פירש שתהא התרומה בתוכו משמע דווקא באמצעו, אבל סביבותיו ודאי חולין הן, ונמצא שיש כאן שיריים ניכרים כל שהם!

וְאִי בָּעֵית אֵימָא כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא: אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁמָּא יִבָּקַע הַנּוֹד וְנִמְצָא זֶה שׁוֹתֶה טְבָלִים לְמַפְרֵעַ? אָמַר לָהֶן: לִכְשֶׁיִּבָּקַע.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] להבדיל בין דין תרומת היין ושאר ההלכות — כדקתני טעמא [כפי ששנוי הטעם] באותו ענין שאמרו לו חכמים לר' מאיר: אי אתה מודה שמא יבקע הנוד לפני שיספיק להפריש התרומה, ונמצא זה ששתה עד עכשיו שותה טבלים למפרע, שהרי בסופו של דבר לא הפריש תרומה ונשאר הכל בגדר טבל! אמר להן: לכשיבקע! שאין אני חושש מבקיעת הנוד. נמצא שלא נחלקו בדיני ברירה. כי אם בשאלה אחרת — בהסתברות של בקיעת הנוד.

וּלְמַאי דְּסָלֵיק אַדַּעֲתִין מֵעִיקָּרָא דְּבָעֵינַן רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין, מַאי קָאָמְרִי לֵיהּ?

ושואלים: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא, דבעינן [ולפי מה שעלה על דעתנו מתחילה, שצריכים אנו] ראשית ששיריה ניכרין, מאי קאמרי ליה [מה אמרו לו] חכמים לר' מאיר, שלשיטה זו היה עליהם לומר שאין זו ראשית ששיריה ניכרים?

הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: לְדִידַן – בָּעֵינַן רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין, לְדִידָךְ –

את זאת יש להסביר כי הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו]: לדידן בעינן [לשיטתנו שלנו צריכים אנו] ראשית ששיריה ניכרין, לדידך [לשיטתך שלך].