דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ תְּחִילַּת הַיּוֹם קוֹנֶה עֵירוּב – אִי אָמַר עֵירְבוּ לִי בָּזֶה, אַמַּאי לֹא אָמַר כְּלוּם?

דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שתחילת היום קונה את העירוב, אם אמר עירבו לי בזה, אמאי [מדוע] לא אמר כלום? הרי בתחילת יום השבת כבר חשך היום, ונטהר הלגין, והתרומה שבו טהורה וראויה!

אָמַר רַב פַּפָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא תְּחִילַּת הַיּוֹם קוֹנֶה עֵירוּב – בָּעֵינַן סְעוּדָּה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֵיכָּא.

אמר רב פפא : אין זה ראייה, אפילו תימא [תאמר] תחילת היום קונה עירוב, אולם בעינן [צריכים אנו] סעודה הראויה מבעוד יום, וכאן ליכא [אין], שהרי מבעוד יום ודאי אסור היה להשתמש במצוי בלגין משום טבל, ומשום כך וודאי אין לערב בו.

מתני׳ מַתְנֶה אָדָם עַל עֵירוּבוֹ, וְאוֹמֵר: אִם בָּאוּ גוֹיִם מִן הַמִּזְרָח – עֵירוּבִי לַמַּעֲרָב, מִן הַמַּעֲרָב – עֵירוּבִי לַמִּזְרָח, אִם בָּאוּ לְכָאן וּלְכָאן – לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ, לֹא בָּאוּ לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן – הֲרֵינִי כִּבְנֵי עִירִי.

מתנה אדם על עירובו בתחומין ואינו חייב להחליט לעשותו לצד מסויים, כגון שמניח שני עירובין בשני צדי העיר ואומר: אם באו גוים מן המזרח הרי עירובי לצד מערב שאוכל לברוח לאותו צד, ואם יבואו מן המערב — הרי עירובי לצד מזרח. אם באו לכאן ולכאן — למקום שארצה אלך, לא באו לא לכאן ולא לכאן — הריני כבני עירי. והריני מוותר על שני העירובים שהנחתי, ויש לי מן העיר אלפים אמה לכל צד.

אִם בָּא חָכָם מִן הַמִּזְרָח – עֵירוּבִי לַמִּזְרָח, מִן הַמַּעֲרָב – עֵירוּבִי לַמַּעֲרָב, בָּא לְכָאן וּלְכָאן – לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ, לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן – הֲרֵינִי כִּבְנֵי עִירִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן רַבּוֹ – הוֹלֵךְ אֵצֶל רַבּוֹ, וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן רַבּוֹתָיו – לִמְקוֹם שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ.

וכן אם אמר: אם בא חכם מן המזרח ומקום מושבו מחוץ לתחום עירי — עירובי למזרח ואלך לשם לשמוע דבריו. אם יבוא מן המערב — עירובי למערב, אם בא חכם אחד לכאן וחכם אחר לכאן — למקום שארצה אלך. לא יבוא חכם לא לכאן ולא לכאן — הריני כבני עירי. ר' יהודה אומר: אם היה אחד מהן מן החכמים הללו רבו — הולך אצל רבו, שמן הסתם לכך נתכוון מתחילה, ואם היו שניהן רבותיו שאין מקום להעדיף אחד מהם — למקום שירצה ילך.

גמ׳ כִּי אֲתָא רַבִּי יִצְחָק, תָּנֵי אִיפְּכָא כּוּלָּהּ מַתְנִיתִין. קַשְׁיָא גוֹיִם אַגוֹיִם, קַשְׁיָא חָכָם אַחָכָם.

מסופר: כי אתא [כאשר בא] ר' יצחק מארץ ישראל לבבל תני איפכא כולה מתניתין [שנה להיפך את כל הדינים שבמשנתנו]. ולדעתו, אם באו גוים מן המזרח — עירובו למזרח, ולהיפך: אם בא חכם מן המזרח — עירובו למערב. ואם כן קשיא [קשה] מדין גוים שבמשנה על דין גוים שבברייתא, וכן קשיא [קשה] מדין חכם שבמשנה על דין חכם שבברייתא!

גוֹיִם אַגוֹיִם לָא קַשְׁיָא; הָא – בְּפַרְהַגַבְּנָא, הָא – בְּמָרֵי דְּמָתָא.

ומשיבים: בענין הקושי מדין גוים שבמשנה על דין גוים שבברייתא, לא קשיא [אינו קשה] הא — בפרהגבנא [כאן במשנה — בגובה המס] שרצונו לברוח ממנו, הא — במרי דמתא [כאן בברייתא — בבעל העיר] שרצונו לשוחח עמו. נמצא שפעמים רוצה לבוא לקראת הגוי ופעמים — לברוח מפניו.

חָכָם אַחָכָם לָא קַשְׁיָא; הָא – בְּמוֹתִיב פִּירְקֵי, הָא – בְּמַקְרֵי שְׁמַע.

וכן מה שאמרו חכם אחכם אף כאן לא קשיא [אינו קשה]: הא — במותיב פירקי [כאן — באדם שיושב ומלמד פרק] ברבים, ורצונו לבוא ולקבל תורה מפיו, הא — במקרי שמע [כאן — במקריא שמע] כלומר במלמד תינוקות, שאינו צריך לו. וכשאמר "לכאן ולכאן" כוונתו שבא לצד אחד מי שהוא מותיב פירקי, ולאחר מי שהוא מקרי שמע, אלא שאינו יודע לאיזה צד יבוא כל אחד מהם, ואומר שלכשיוודע לו באיזה צד נמצא המותיב פירקי — הרי שמלכתחילה התכוין לצד הזה.

“רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן וכו׳“. וְרַבָּנַן – זִימְנִין דְּנִיחָא לֵיהּ בְּחַבְרֵיהּ טְפֵי מֵרַבֵּיהּ.

במשנה שנינו: ר' יהודה אומר אם היה אחד מהן רבו הולך אצלו. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מהו הטעם שאינם מקבלים סברה פשוטה זו? אומרים הם: זימנין דניחא ליה בחבריה טפי מרביה [פעמים שנוח לו לאדם בחברו החכם יותר מברבו המובהק] שפעמים לומד אדם מחבריו יותר מרבותיו.

אָמַר רַב: לֵיתָא לְמַתְנִיתִין מִדְּתָנֵי אַיּוֹ, דְּתָנֵי אַיּוֹ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אָדָם מַתְנֶה עַל שְׁנֵי דְבָרִים כְּאֶחָד, אֶלָּא אִם (כֵּן) בָּא חָכָם לַמִּזְרָח – עֵירוּבוֹ לַמִּזְרָח, וְאִם בָּא חָכָם לַמַּעֲרָב – עֵירוּבוֹ לַמַּעֲרָב. אֲבָל לְכָאן וּלְכָאן – לֹא.

אמר רב: ליתא למתניתין מדתני [אין לקיים את גרסת משנתנו משום הדברים ששנה] החכם איו להיפך. דתני [ששנה] החכם איו: ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, אלא: אם בא חכם למזרח — עירובו למזרח, ואם בא חכם למערב — עירובו למערב, אבל לכאן ולכאן — לא, שאינו עירוב כלל. שר' יהודה חולק על עצם התפיסה שיכול אדם לערב שני עירובים על תנאי שיוכל ללכת לאיזה צד שירצה.

מַאי שְׁנָא לְכָאן וּלְכָאן דְּלֹא – דְּאֵין בְּרֵירָה, לַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב נַמִי אֵין בְּרֵירָה!

ומקשים: מאי שנא [במה שונה] לכאן ולכאן שלא, שאין העירוב קונה — משום שאנו מתבססים על הכלל שאין ברירה כלומר, אין אנו מניחים מבחינה הלכתית שמצב דברים מסופק מתברר אחר כך למפרע, ואולם לפי עקרון זה למזרח ולמערב נמי [גם כן] אין ברירה, שאף אם הניח עירובו בשני צדדים לצורך חכם אחד העשוי לבוא באחד מהם אי אפשר לסמוך על מה שיברור לאחר מכן ויחליט אם רצונו בעירוב לצד מזרח ואם לאו על פי הצד שממנו יבוא בסופו של דבר החכם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּכְבָר בָּא חָכָם.

אמר ר' יוחנן, כך יש להבין: וכבר בא חכם, כלומר: כאן אין לפנינו מקרה של ברירה אמיתית, כי בשעת בין השמשות החכם כבר בא, אלא אותו אדם עדיין אינו יודע לאיזה צד בא, ואם כן בשעת הנחת העירוב ודאי נקנה העירוב, אלא שהמערב עדיין אינו יודע להיכן. והדבר יתברר לו לאחר מכן, ובכגון זה — אין זו ברירת קנין אלא גילוי מצב קיים.

אַדְּרַבָּה, לֵיתָא לִדְאַיּוֹ מִמַתְנִיתִין!

ושואלים: לעיקר דברי רב: מדוע מבטלים אנו דברי המשנה בשל הברייתא? אדרבה (להיפך), נאמר ליתא לדאיו ממתניתין [אין לקיים דברי החכם איו מתוך דברי משנתנו] הסותרת דבריו, ומשיבים: לא סלקא דעתך

לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ, דְּהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּלֵית לֵיהּ בְּרֵירָה. דִּתְנַן: הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים,

[לא יעלה על דעתך] לקיים את גירסת משנתנו, שהיא מוקשה מפני היותה סותרת מקורות אחרים. דהא שמעינן ליה [שהרי כבר שמענו את] ר' יהודה שסבור דלית ליה [שאין לו] דין ברירה דתנן [שכן שנינו במשנה]: הלוקח יין מבין הכותים (השומרונים) שאינם מעשרים כראוי וכדיני ישראל