פְּשִׁיטָא, רְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ. וְכִי הֵיכִי דְּסָלְקָא לְעֵיל – הָכִי נַמִי דְּנָחְתָא לִתְחַת. וְאֶלָּא דְּקָאֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

פשיטא [פשוט, מובן] הרי רשות היחיד עולה עד לרקיע, וכי היכי דסלקא לעיל — הכי נמי דנחתא לתחת [וכשם שעולה למעלה — כך גם כן יורדת למטה] לכל עומק, ומגיעה עד לתחתית הבור ואפילו הוא עמוק מעשרה טפחים. ואלא דקאי [שעומד] הבור ברשות הרבים.

דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת הֵיכָא? אִי לְמַעְלָה – הוּא בְּמָקוֹם אֶחָד וְעֵירוּבוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר הוּא, אִי לְמַטָּה – פְּשִׁיטָא, הוּא וְעֵירוּבוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד!

ומעתה נברר: שנתכוון לשבות אותו אדם היכא [היכן]? אי [אם] תאמר שנתכוון לשבות למעלה על פני רשות הרבים — הרי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא, ואין זה עירוב. ואי [ואם] מתכוון לשבות למטה בבור, אם כן פשיטא [פשוט מובן מאליו], שהרי הוא ועירובו במקום אחד!

לָא צְרִיכָא, דְּקָאֵי בְּכַרְמְלִית, וְנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַעְלָה, וְרַבִּי הִיא, דְּאָמַר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דקאי [שעומד] אותו בור בכרמלית, ונתכוון לשבות למעלה. ואם תשאל שהרי בשבת אינו יכול להעביר את העירוב מתוך הבור אל הכרמלית — הרי דברי משנה אלה הם לפי שיטת רבי היא שאמר: כל דבר שהוא משום שבות וכגון כרמלית לא גזרו עליו בין השמשות, ומתוך שבבין השמשות שהיא שעת קניית השביתה היה מותר לו להניחו — הריהו עירוב גמור.

מתני׳ נְתָנוֹ בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְּרֹאשׁ הַקּוּנְדָּס, בִּזְמַן שֶׁהוּא תָּלוּשׁ וְנָעוּץ – אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה הֲרֵי זֶה עֵירוּב.

נתנו לעירוב בראש הקנה או בראש הקונדס [מוט], בזמן שהוא, המוט או הקונדס, תלוש ונעוץ בקרקע, אפילו היה גבוה מאה אמה — הרי זה עירוב. שיכול להוציא את הקנה והקונדס ממקומם וליטול את העירוב.

גמ׳ רָמֵי לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתָּנָא לְרָבָא: תָּלוּשׁ וְנָעוּץ – אִין, לֹא תָּלוּשׁ וְנָעוּץ – לֹא. מַנִּי – רַבָּנַן הִיא, דְּאָמְרִי: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת – גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְהָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא רַבִּי, רֵישָׁא רַבִּי וְסֵיפָא רַבָּנַן?!

רמי ליה [השליך לו, הראה סתירה] רב אדא בר מתנא לרבא : מן המשנה יוצא כי רק אם היה הקנה תלוש ונעוץ — אין [כן], הרי זה עירוב. לא תלוש ונעוץ — לא. מני [כשיטת מי היא משנה זו]? כשיטת רבנן [חכמים] היא, דאמרי [שאומרים]: כל דבר שהוא משום שבות — גזרו עליו שלא לעשותו אפילו בין השמשות. ולכן אם היה העירוב על גבי קנה צומח, כיון שבשעת קניית השביתה אסור היה להשתמש באילן משום גזירת חכמים — אין עירובו עירוב. ואולם, והא אמרת רישא [והרי אמרת שתחילת המשנה], כלומר המשנה הקודמת, כשיטת רבי היא, וכיצד תאמר שרישא [תחילתה] כשיטת רבי וסיפא רבנן [וסופה כשיטת חכמים]?!

אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר רָמֵי לֵיהּ רָמִי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא, וְשָׁנֵי לֵיהּ: רֵישָׁא רַבִּי וְסֵיפָא רַבָּנַן.

אמר ליה [לו] רבא לרב אדא: כבר רמי ליה [הקשה לו] אותה קושיה רמי בר חמא לרב חסדא, ושני ליה: רישא רבי, וסיפא רבנן [ותירץ לו: שאכן, תחילתה רבי וסופה חכמים].

רָבִינָא אָמַר: כּוּלָּהּ רַבִּי הִיא, וְסֵיפָא – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִקְטוֹם.

רבינא אמר: כולה רבי היא, ואולם סיפא [וסוף] משנתינו, שמקפיד דוקא על קנה תלוש ונעוץ, שם אין החשש משום איסור השימוש בשבת במחובר לקרקע, אלא גזירה מיוחדת היא שכשהקנה הוא צמח רך אנו חוששים שמא יקטום (יקטוף), ורק כשהקנה מנותק מן הקרקע אין עוד חשש, והמשנה הקודמת מדברת על אילן שבו אין חוששים לכך.

הַהוּא פּוּלְמוֹסָא דַּאֲתָא לִנְהַרְדְּעָא, אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: פּוֹקוּ עֲבִידוּ כְּבוּשֵׁי כַּבְשֵׁי בְּאַגְמָא, וּלְמָחָר נֵיזִיל וְנֵיתִיב עִלָּוַיְהוּ.

מסופר: ההוא פולמוסא דאתא [צבא אחד שבא] לנהרדעא ותפס מקום בבנין הישיבה ולא היה מקום מספיק לתלמידים. אמר להו [להם] רב נחמן: פוקו עבידו כבושי כבשי באגמא, ולמחר ניזיל וניתיב עלויהו [צאו ועשו כבישות כבישות של קנים באגם, ולמחר בשבת נלך ונשב עליהם] ושם נלמד.

אֵיתִיבֵיהּ רָמִי בַּר חָמָא לְרַב נַחְמָן, וְאָמְרִי לָהּ רַב עוּקְבָא בַּר אַבָּא לְרַב נַחְמָן: תָּלוּשׁ וְנָעוּץ – אִין, לֹא תָּלוּשׁ וְלֹא נָעוּץ – לָא.

איתיביה [הקשה לו] רמי בר חמא לרב נחמן, ואמרי לה [ויש אומרים] שהקשה רב עוקבא בר אבא לרב נחמן ממשנתינו: תלוש ונעוץ — אין [כן], לא תלוש ולא נעוץ — לא. נמצא שאין די בכבישת הקנים, אלא יש צורך לתולשם מן הקרקע כדי שיוכל להשתמש בהם.

אֲמַר לֵיהּ: הָתָם בְּעוּזְרָדִין. וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לָן בֵּין עוּזְרָדִין לְשֶׁאֵין עוּזְרָדִין – דְּתַנְיָא: הַקָּנִין וְהָאֲטָדִין וְהָהִגִּין – מִין אִילָן הֵן, וְאֵינָן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וְתַנְיָא אִידָךְ: הַקָּנִים וְהַקִּידָּן וְהָאוּרְבָּנִין – מִין יָרָק הֵן, וְהֵן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. קַשְׁיָא אַהֲדָדֵי!

אמר ליה [לו]: התם בעוזרדין [שם במשנתינו מדובר בקנים קשים] וקנים קשים אסור להשתמש בהם בשבת ולכופפם, מה שאין כן בקנים רכים. ומוסיף: ומנא תימרא דשני לן [ומנין תאמר, תביא ראיה, ששונה לנו ההלכה] בין עוזרדין לשאין עוזרדין — דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: הקנין והאטדין וההגין (מיני קוצים) — מין אילן הן, ואינן כלאים בכרם משום שכלאי הכרם אינם אלא ירקות שבין הגפנים. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: הקנים והקידן (מיני קידה) והאורבנין — מין ירק הן, והן כלאים בכרם, קשיא אהדדי [קשה מזה לזה] שבמקור אחד נראה שהקנים הם כאילן, וממקור אחר נראה שכירק הם!

אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: כָּאן – בְּעוּזְרָדִין, כָּאן – בְּשֶׁאֵין עוּזְרָדִין, שְׁמַע מִינָּהּ.

אלא שמע מינה [למד מכאן] שיש לחלק: כאן — בעוזרדין [בקנים שהתקשו] הריהם כאילן. כאן — בשאין עוזרדין [בשלא נתקשו] דינם כירק. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

וְקִידָּה מִין יָרָק הוּא?! וְהָתְנַן: אֵין מַרְכִּיבִין פֵּגָם עַל גַּבֵּי קִידָּה לְבָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרָק בָּאִילָן! אָמַר רַב פַּפָּא: קִידָּה לְחוּד, וְקִידָּה לְבָנָה לְחוּד.

אגב הדברים שנאמרו שואלים: וכי קידה מין ירק הוא?! והתנן [והרי שנינו במשנה] אין מרכיבים פגם על גבי קידה לבנה, מפני שהוא הרכבת ירק באילן. הרי שקידה לבנה אילן היא! אמר רב פפא : אין להקשות כי קידה לחוד והיא מין ירק, וקידה לבנה לחוד והיא מין אילן.

מתני׳ נְתָנוֹ בַּמִּגְדָּל וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ – הֲרֵי זֶה עֵירוּב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ – אֵינוֹ עֵירוּב.

נתנו לעירוב במגדל (כעין ארון הגבוה מהקרקע) ונעלו ואבד המפתח, כך שאינו יכול לפתוח את המגדל ולהוציא את העירוב — הרי זה עירוב. ר' אליעזר אומר: אם אינו יודע שהמפתח במקומו — אינו עירוב.

גמ׳ וְאַמַּאי? הוּא בְּמָקוֹם אֶחָד וְעֵירוּבוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר הוּא!

ושואלים: ואמאי [ומדוע] אם אבד המפתח עירובו עירוב? הרי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא! שהרי למעשה אינו יכול להגיע אל העירוב!

רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הָכָא בְּמִגְדָּל שֶׁל לְבֵנִים עָסְקִינַן; וְרַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: פּוֹחֵת לְכַתְּחִילָּה וְנוֹטֵל. דִּתְנַן: בַּיִת שֶׁמִּילְּאָהוּ פֵּירוֹת, סָתוּם וְנִפְחַת – נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פּוֹחֵת וְנוֹטֵל לְכַתְּחִילָּה.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] תירוץ זה: הכא [כאן] במגדל של לבנים שאינם טוחות בטיט ונוח לסותרם עסקינן [עוסקים אנו], ומשנה זו כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: פוחת (עושה חור) לכתחילה אף בשבת, בקיר של מגדל עשוי מלבנים, ונוטל פירות מתוכו. דתנן [שכן שנינו במשנה] : בית שמילאהו פירות, והיה סתום ונפחת (שנוצר בו חור) — נוטל פירות ממקום הפחת, ואילו ר' מאיר אומר: פוחת ונוטל לכתחילה. ומדבריו נלמד שאפשר לכתחילה לפחות את המגדל כדי להוציא ממנו את הפירות או המאכל שבתוכו.

וְהָאָמַר רַב נַחְמָן בַּר אַדָּא, אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּאֲוִירָא דְּלִיבְנֵי, הָכָא נַמִי – בַּאֲוִירָא דְּלִיבְנֵי.

ומקשים: והאמר [והרי על אותה משנה עצמה שהביאו ממנה ראיה אמר] רב נחמן בר אדא אמר בשם שמואל : שמדובר בה באוירא דליבני [בנדבכי לבנים] המונחות זו על גבי זו בלא טיט באמצע, שאם פוחת לבנה ומוציא מתוכן אינו הורס בנין של ממש. ואומרים: הכא נמי — באוירא דליבני [כאן גם כן מדובר בנדבכים של לבנים] המהווים את המגדל.

וְהָא אָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ אֲבָל לֹא בַּשַּׁבָּת! הָכָא נַמִי, בְּיוֹם טוֹב.

ומקשים עוד: והא [והרי] אמר ר' זירא: ביום טוב אמרו אבל לא בשבת! שבשבת לא התירו לפחות את המגדל. ועונים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר רק ביום טוב, כשצריך את העירוב לצורך יום טוב, אבל לא לשבת.

אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי עֲלָהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם בָּעִיר אָבַד – עֵירוּבוֹ עֵירוּב, וְאִם בַּשָּׂדֶה אָבַד – אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב. וְאִי בְּיוֹם טוֹב – מַה לִּי עִיר מַה לִּי שָׂדֶה?!

ומקשים: אי הכי [אם כך] שמדובר בה ביום טוב, היינו דקתני עלה [וכי זהו ששנינו עליה בתוספתא], ר' אליעזר אומר: אם בעיר אבד המפתח — עירובו עירוב, ואם בשדה אבד — אין עירובו עירוב, שכן בעיר אפשר לטלטלו דרך החצירות שיש שיתוף ביניהן וכיוצא באלה, ובשדה אי אפשר לטלטלו שדינו ככרמלית. ואי [ואם] ביום טוב היה הדבר — מה לי עיר מה לי שדה? שהרי ביום טוב אין כל איסור לטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים, ואף אם אבד המפתח בשדה — גם כן יהא מותר!