סָבַר: אוֹתוֹ חָבֵר אוֹכֵל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר, דְּוַדַּאי עִישּׂוּרֵי מְעַשֵּׂר הַהוּא חָבֵר קַמָּא עִילָּוֵיהּ. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר, לְפִי שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָף. וְאָמַר לֵיהּ רַבִּי: מוּטָב שֶׁיֵּחָשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָף, וְאַל יַאֲכִילוּ עַמֵּי הָאָרֶץ טְבָלִים.

סבר: אותו חבר ששמע אוכל מיד מאותה כלכלה ואינו צריך לעשר, שודאי עישורי מעשר ההוא חבר קמא עילויה [מעשר אותו חבר ראשון שנתן רשות לעם הארץ ללקוט עליו על זה שלקח], שהרי אינו חשוד להכשילו באכילת טבלים. ורבן שמעון בן גמליאל אומר: לא יאכל עד שיעשר, לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. ואמר ליה [לו] רבי: מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו עמי הארץ טבלים.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי סָבַר: נִיחָא לֵיהּ לְחָבֵר דְּלַעֲבֵיד הוּא אִיסּוּרָא קְלִילָא, וְלָא לִיעֲבַד עַם הָאָרֶץ אִיסּוּרָא רַבָּה. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: נִיחָא לֵיהּ לְחָבֵר דְּלֶיעֱבַד עַם הָאָרֶץ אִיסּוּרָא רַבָּה, וְאִיהוּ אֲפִילוּ אִיסּוּרָא קְלִילָא לָא לִיעֲבַד.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? ומשיבים: רבי סבר: ניחא ליה [נוח לו] לחבר דלעביד [שיעשה] הוא איסורא קלילא [איסור קל] ולא ליעבד [ולא יעשה] עם הארץ איסורא רבה [איסור גדול] על ידו. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: ניחא ליה [נוח לו] לחבר דליעבד [שיעשה] עם הארץ איסורא רבה [איסור גדול], ואיהו [והוא] אפילו איסורא קלילא לא ליעבד [איסור קטן לא יעשה].

מתני׳ נְתָנוֹ בָּאִילָן, לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים – אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב, לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים – עֵירוּבוֹ עֵירוּב. נְתָנוֹ בַּבּוֹר, אֲפִילּוּ עָמוֹק מֵאָה אַמָּה – עֵירוּבוֹ עֵירוּב.

נתנו לעירוב באילן, אם הניחו גבוה למעלה מעשרה טפחים מן הקרקע — אין עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים — עירובו עירוב. ואם נתנו לעירוב בבור, אפילו היה הבור עמוק מאה אמה — עירובו עירוב.

גמ׳ יְתֵיב רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי אַסִי וְרָבָא בַּר נָתָן, וִיתֵיב רַב נַחְמָן גַּבַּיְיהוּ, וְיָתְבֵי וְקָאָמְרִי: הַאי אִילָן דְּקָאֵי הֵיכָא? אִילֵימָא דְּקָאֵי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – מַה לִּי לְמַעְלָה מַה לִּי לְמַטָּה? רְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ!

יתיב [ישב] ר' חייא בר אבא ואתו ישבו ר' אסי ורבא בר נתן, ויתיב [וישב] רב נחמן גבייהו [אצלם], ויתבי וקאמרי [וישבו ואמרו]: האי [זה] האילן הנזכר במשנתנו, יש לברר: דקאי היכא [שעומד הוא היכן]? אילימא דקאי [אם תאמר שעומד] ברשות היחיד, אם כן מה לי למעלה מעשרה טפחים ו מה לי למטה מעשרה טפחים? הלא רשות היחיד עולה עד לרקיע ובתוך רשות היחיד אין הבדל בין למטה ובין למעלה מעשרה טפחים.

וְאֶלָּא דְּקָאֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; דְּמִתְכַּוֵּין לִשְׁבּוֹת הֵיכָא? אִילֵימָא דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַעְלָה – הוּא וְעֵירוּבוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד הוּא. אֶלָּא נִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַטָּה – וְהָא קָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִילָן!

ואלא תאמר דקאי [שעומד] האילן ברשות הרבים, ואז יש לשאול: אותו אדם שהוא מתכוון לשבות היכא [היכן באיזה מקום]? אילימא [אם תאמר] שנתכוון לשבות למעלה באילן, שנתכוון שיהא מקום שביתתו שם, הרי הוא ועירובו במקום אחד הוא, ואפילו היה העירוב למעלה מעשרה טפחים ומצוי ברשות היחיד — הריהו עירוב. אלא תאמר שנתכוון לשבות למטה וצריך ליטול את עירובו מן האילן — ואולם במקרה זה והא קא [והרי הוא] משתמש באילן, ואסור להשתמש באילן בשבת, ומדוע יהא עירובו עירוב אפילו כשהניחו למטה מעשרה טפחים, הרי אינו יכול לעלות עליו כדי ליטול את העירוב!

לְעוֹלָם דְּקָאֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַטָּה, וְרַבִּי הִיא, דְּאָמַר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.

ומתרצים: לעולם נקבל את ההנחה האחרונה דקאי [שעומד] האילן ברשות הרבים, ונתכוון לשבות למטה, ברשות הרבים. ולענין איסור השימוש באילן הרי משנה זו כשיטת רבי היא, שאמר: כל דבר שהוא אסור רק משום שבות (איסור שבת משום גזירת חכמים) לא גזרו עליו בין השמשות, וכיון ששימוש באילן אסור רק משום שבות, ובשעת בין השמשות שהוא זמן קניית העירוב מותר היה לו להשתמש באילן וליטול את העירוב מעל גביו, נחשב הדבר כאילו מותר היה לכל השבת ועירובו עירוב אם היה זה למטה מעשרה טפחים. אבל למעלה מעשרה שיש בכך איסור הוצאה מן התורה — אין עירובו עירוב.

אָמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: יִשַּׁר, וְכֵן אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲמַרוּ לֵיהּ: פָּתְרִיתוּ בָּהּ כּוּלֵּי הַאי?! אִינְהוּ נַמִי הָכִי קָא פָּתְרִי בָּהּ! [אֶלָּא הָכִי] אֲמַרוּ לֵיהּ: קָבְעִיתוּ לֵיהּ בִּגְמָרָא? אֲמַר לְהוּ: אִין. אִתְּמַר נַמִי, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: הָכָא בְּאִילָן הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עָסְקִינַן, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וְנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַטָּה. וְרַבִּי הִיא, דְּאָמַר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.

אמר להו [להם] רב נחמן: ישר [יפה], וכן אמר שמואל בנושא זה. אמרו ליה [לו]: האם פתריתו [פתרתם] בה אתם, חכמי בבל, כולי האי [כל זאת, כל כך הרבה]? ושואלים: מה הם מתפעלים, הרי אינהו נמי הכי קא פתרי [הם גם כן כך פתרו] בה בהלכה זו? אלא הכי אמרו ליה: קבעיתו ליה בגמרא [כך אמרו לו! האם קבעתם אותו הסבר בתוך לימודכם הרגיל]? אמר להו [להם]: אין [כן], ואכן איתמר נמי [נאמר גם כן] במפורש כך, אמר רב נחמן אמר שמואל: הכא [כאן] באילן העומד ברשות הרבים עסקינן [עוסקים אנו], שהיה אותו אילן גבוה עשרה ורחב ארבעה, שיש בו שיעור רשות היחיד, ונתכוון לשבות למטה, והמשנה כשיטת רבי היא, שאמר: כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.

אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאִילָן הָעוֹמֵד חוּץ לְעִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר, אֲבָל אִילָן הָעוֹמֵד בְּתוֹךְ עִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר – אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה הֲרֵי זֶה עֵירוּב, דְּמָתָא כְּמַאן דְּמַלְיָא דָּמְיָא.

אמר רבא והוסיף דברים בנושאים אלה: לא שנו הלכה זו אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר (שבעים אמה ושיריים הסמוכים לעיר), אבל אילן העומד בתוך עיבורה של עיר — אפילו היה העירוב מונח למעלה מעשרה הרי זה עירוב, דמתא כמאן דמליא דמיא [שהעיר כמי שהיא ממולאה עד למעלה נחשבת] וכל מה שמצוי בעיר או בעיבורה הריהו כרשות אחת בכל גובה שהוא. והמניח עירובו בגובה האילן, אף על פי שעומד ברשות הרבים (עיבורה של עיר), נחשב הדבר כאילו גם הוא כמו העירוב עצמו, עומד בגובה האילן שהוא רשות היחיד, שהרי שם רצה לקנות שביתתו, ומועיל לו.

אִי הָכִי חוּץ לְעִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר נַמִי, כֵּיוָן דְּאָמַר רָבָא: הַנּוֹתֵן עֵירוּבוֹ – יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, הָוְיָא לָהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד, וּרְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ!

ושואלים: אי הכי [אם כך] שאנו דנים כאן על פי הערכות כאלה, ומחשיבים על פי מה שנראה, הרי גם אם נתנו חוץ לעיבורה של עיר נמי [גם כן] לא יהא הבדל בין למטה מעשרה ולמעלה מעשרה, שהרי כיון שאמר רבא עצמו: הנותן עירובו — יש לו באותו מקום ארבע אמות כרשות היחיד, אם כן גם כאן הויא לה [הרי זו] רשות היחיד — ורשות היחיד עולה עד לרקיע! וכיון שהאילן מצוי בתוך רשות זו, הרי כל מקום באילן הוא חלק מרשות היחיד ללא הבדל גובה.

אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשָׁרְשִׁיָּא: הָכָא בְּאִילָן הַנּוֹטֶה חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת עָסְקִינַן,

אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: הכא [כאן] באילן הנוטה חוץ לארבע אמות מעיקרו והניח את העירוב בנופו, מחוץ לארבע אמות עסקינן [עוסקים אנו]