וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי.

ואת אכסניא (אנשי הצבא) דמאי.

אָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי.

אמר רב הונא: תנא [שנינו], בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי, ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי. והלכה כבית הלל.

“וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה כו׳״. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא שֶׁהִקְדִּימוֹ בַּשִּׁבֳּלִין, וְנִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְלֹא נִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה.

נאמר במשנה שמערבים במעשר ראשון שנטלה תרומתו. ותוהים: פשיטא [פשוט, ברור, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה מיוחד שהקדימו הלוי לכהן בשבלין, שעוד לפני שהעמידו כרי מן התבואה ודשוה, בא הלוי ונטל את מעשרו לפני שנטל הכהן את התרומה גדולה המיועדת לו, שהיא הראשונה כרגיל בסדר הנתינה, וכן כבר נטלה ממנו, מן המעשר תרומת מעשר, ואולם עדיין לא נטלה ממנו תרומה גדולה (לכהן).

וְכִדְרַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בַּשִּׁבֳּלִין – פָּטוּר מִתְּרוּמָה גְּדוֹלָה. שֶׁנֶּאֱמַר: “וַהֲרֵמוֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה׳ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר״, מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר!

והרי אחוז מסויים של התרומה גדולה כלול בכמות זו של המעשר וכפי שאמר ר' אבהו אמר ריש לקיש, שאמר רבי אבהו אמר ריש לקיש :מעשר ראשון שהקדימו הלוי לכהן ולקח בהיותו עדיין בשבלין — פטור חלק המעשר מלהפריש ממנו תרומה גדולה. שנאמר "והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו) ומדייקים: מעשר מן המעשר אמרתי לך ללוי להפריש, ולא להפריש ממנו גם תרומה גדולה וגם תרומת מעשר מן המעשר.

אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: אִי הָכִי אֲפִילּוּ הִקְדִּימוֹ בַּכְּרִי נַמִי! אָמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא: “מִכֹּל מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ה׳״.

על הלכה זו אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אי הכי [אם כך], שיש פסוק כזה אפילו הקדימו הלוי לכהן בכרי ולא רק בשבולים נמי [גם כן] לא יצטרך להפריש ממנו גם תרומה גדולה! אמר ליה [לו]: עליך כתשובה לדבריך, אמר קרא [הכתוב] "מכל מעשרתיכם תרימו את כל תרומת ה'" (במדבר יח, כט), ו"מכל" הוא לשון ריבוי והוספה, ללמד שיש לתת את התרומה גדולה מכל מקום, וגם כשהקדימו בכרי במקרים אלה.

וּמָה רָאִיתָ? הַאי אִידְגַן, וְהַאי – לָא אִידְגַן.

ושאל רב פפא: ומה ראית לחלק בין הפסוקים לדרוש מן האחד שבהקדימו בשבולים פטור, ואילו בשני כדי לחייב בהקדימו בכרי? ומשיבים: האי [זה בכרי] — אידגן [נעשה דגן], והאי [וזה בשבלים] — לא אידגן [נעשה דגן], ומלשון הכתוב נלמד שחובת הפרשת התרומה היא מן הדגן בלבד, וכל עוד לא נדושה התבואה אינה נקראת דגן.

“וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ״. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ. וְקָא מַשְׁמַע לָן: דְּאֵין הַחוֹמֶשׁ מְעַכֵּב.

ועוד נאמר במשנה שמותר לערב במעשר שני והקדש שנפדו, ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שפדה אותם באופן שנתן את הקרן ולא נתן את החומש שצריך הפודה דבר של הקדש להוסיף על הקרן. וקא משמע לן [והשמיע לנו בכך] שאין החומש מעכב לענין זה. שאם פדה ושלם את מחיר הקרן בלבד, אין אי נתינת החומש מעכבת וכבר נתחללה קדושה שבו, אלא שחייב אותו אדם לשלם את החומש ככל חוב אחר שהוא חב למקדש.

“אֲבָל לֹא בַּטֶּבֶל״. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, בְּטֶבֶל טָבוּל מִדְּרַבָּנַן, וּכְגוֹן שֶׁזְּרָעוֹ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב.

נאמר במשנה: אבל לא בטבל, שאין מערבים בטבל. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! הרי אין הטבל ראוי לאכילה ולהנאה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא בטבל טבול (הנחשב לטבל) רק מדרבנן [מדברי חכמים]. ומהו טבל זה? — וכגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב שהצומח בעציץ כזה אינו נחשב על פי דין תורה כצומח באדמה, ואין מפרישים ממנו תרומות ומעשרות.

“וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ״. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, שֶׁהִקְדִּימוֹ בַּכְּרִי וְנִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְלֹא נִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה.

ועוד נאמר במשנה שלא מערבים במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שהקדימו הלוי בכרי, ונטלה ממנו תרומת מעשר ולא נטלה ממנו תרומה גדולה והריהו עדיין טבל.

מַהוּ דְּתֵימָא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי, קָא מַשְׁמַע לָן כִּדְשָׁנֵי לֵיהּ.

ואולם מהו דתימא [שתאמר] בענין זה כפי שאמר ליה [לו] רב פפא לאביי, ושמא גם במקרה זה פטור הלוי, ויהיה מותר לערב בו. על כן קא משמע לן כדשני ליה [השמיע לנו כפי שתירץ לו] שאם נטל מן הכרי חייב הוא להפריש מן המעשר גם תרומה גדולה, ואם לאו אסור המעשר באכילה.

“וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ״. פְּשִׁיטָא!

ועוד נאמר במשנה שלא מערבים במעשר שני והקדש שלא נפדו. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]!

לֹא צְרִיכָא, שֶׁפְּדָאָן וְלֹא פְּדָאָן כְּהִלְכָתָן: מַעֲשֵׂר שֶׁפְּדָאוֹ עַל גַּב אֲסִימוֹן, וְרַחֲמָנָא אָמַר “וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף״ – כֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שפדאן, ואולם לא פדאן כהלכתן. דהיינו: מעשר — שפדאו לא תמורת כסף אלא על גב [על ידי] אסימון (מטבע שאין עליו צורה טבועה), ורחמנא [והכתוב] אמר לגבי פדיון מעשר שני "וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כה) ואנו דורשים מכאן שהתמורה צריכה להיות דווקא כסף שיש עליו צורה, וכסף שאין צורה טבועה בו אינו נקרא כסף לענין פדיון מעשר.

הֶקְדֵּשׁ – שֶׁחִילְּלוֹ עַל גַּב קַרְקַע, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: “וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״.

ובפדיון הקדש שניפדה שלא כהלכה הכוונה היא למקרה שחיללו על גב [על ידי] קרקע, ומצירוף הכתובים נלמד שלענין זה רחמנא [הכתוב] אמר "ונתן הכסף וקם לו", ואם לא נתן כסף ממש אלא פדה בשווה כסף, אין זה פדיון כדין.

מתני׳ הַשּׁוֹלֵחַ עֵירוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אוֹ בְּיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵירוּב – אֵינוֹ עֵירוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ – הֲרֵי זֶה עֵירוּב.

ו משנה השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן, שאין בהם דעת, או ביד מי שאינו מודה בעירוב — אינו עירוב, ואם אמר לאחר לקבלו ממנו במקום ולהניחו במקומו — הרי זה עירוב, שהרי עיקרו של עירוב הוא שיונח במקום הראוי על ידי בר דעת, ואין זה משנה כיצד הגיע העירוב לשם.

גמ׳ וְקָטָן לֹא?! וְהָאָמַר רַב הוּנָא: קָטָן גּוֹבֶה אֶת הָעֵירוּב! לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין, כָּאן – בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת.

ושואלים: וכי קטן לא ראוי להניח עירוב? והאמר [והרי אמר] רב הונא: קטן גובה מן השכנים שבחצר את העירוב ומערב עליהם אפילו לכתחילה! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה] כאן, במשנה שאסרה עירובו של מי שהוא קטן, מדובר בערובי תחומין שחמורים יותר, משום שצריכים קנין שביתה ואין הקטן ראוי לכך. ואילו כאן, שאמרו קטן גובה, מדובר בעירובי חצירות שהקלו בהם משום שאינם צריכים קנין חדש אלא עירוב הרשויות ולכך אף הקטן ראוי.

“אוֹ בְּיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵירוּב״. מַאן? אָמַר רַב חִסְדָּא: כּוּתַאי.

במשנה הוזכר "או ביד מי שאינו מודה בעירוב". ושאלו: מאן [מיהו זה]? אמר רב חסדא: כותאי [כותי שומרוני] שאינו מקבל את הלכות חכמים בענין עירוב.

“וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ הֵימֶנּוּ – הֲרֵי זֶה עֵירוּב״. וְלִיחוֹשׁ דִּילְמָא לָא מַמְטִי לֵיהּ? כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא: בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ, הָכָא נַמִי: בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ.

ועוד נאמר במשנה שאם אמר לאחר לקבלו הימנו, הרי זה עירוב. ושואלים: וליחוש דילמא לא ממטי ליה [ונחשוש שמא אינו מביא אותו] את העירוב לאותו מקום של האחר? ומשיבים: יש לומר כפי שאמר רב חסדא בענין אחר שמדובר בעומד ורואהו, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בעומד ורואהו לשליח שהולך ומביא את העירוב לאותו אדם.

וְלִיחוֹשׁ דִּילְמָא לָא שָׁקִיל מִינֵּיהּ! כִּדְאָמַר רַב יְחִיאֵל: חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, הָכָא נַמִי: חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.

ושואלים: ובכל זאת, וליחוש דילמא לא שקיל מיניה [ונחשוש שמא אותו אחר אינו לוקח ממנו מן החרש שוטה וקטן] את העירוב ומניחו שהרי ממקום מרוחק אינו רואה פרטי הדברים אלא רק ששליחו הגיע לאותו מקום? ומשיבים: יש לומר כפי שאמר רב יחיאל: חזקה היא, שליח עושה שליחותו; הכא נמי [כאן גם כן]: חזקה על שליח שהתמנה לקבל את העירוב שהוא עושה שליחותו.

וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב חִסְדָּא וְרַב יְחִיאֵל? אַהָא אִתְּמַר; דְּתַנְיָא: נְתָנוֹ לַפִּיל וְהוֹלִיכוֹ, לַקּוֹף וְהוֹלִיכוֹ – אֵין זֶה עֵירוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ הֵימֶנּוּ – הֲרֵי זֶה עֵירוּב. וְדִילְמָא לָא מַמְטִי לֵיהּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ. וְדִילְמָא לֹא מְקַבֵּל לֵיהּ מִינֵּיהּ? אָמַר רַב יְחִיאֵל: חֲזָקָה, שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.

ושואלים: והיכא איתמר [והיכן נאמר] בעיקרו דבר זה של רב חסדא ורב יחיאל? ומשיבים: אהא איתמר [על דבר זה נאמר] דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: נתנו את העירוב לפיל המאולף והוליכו, או לקוף והוליכו — אין זה עירוב. ואם אמר לאחר לקבלו הימנו — הרי זה עירוב. ושאלו: ודילמא לא ממטי ליה [ושמא אינו מביא לו]? אמר רב חסדא בהסבר הדברים שמדובר בעומד ורואהו. ושאלו: ודילמא לא מקבל ליה מיניה [ושמא לא מקבל השליח ממנו מן הפיל או הקוף]? אמר רב יחיאל בתשובה לכך: חזקה על שליח שהתמנה לקבל את העירוב שוודאי עושה שליחותו.

אָמַר רַב נַחְמָן: בְּשֶׁל תּוֹרָה – אֵין חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ,

אמר רב נחמן: בשל תורה, בדברים שעיקרם מן התורה — אין אנו סומכים על חזקה שליח עושה שליחותו ולכן אין סומכים על חזקה זו אלא צריך לראותו שאכן עשה.