חֲלַל סוּכָּה תְּנַן, חֲלַל מָבוֹי תְּנַן.

חלל סוכה תנן [שנינו] חלל מבוי תנן [שנינו] שעשרים אמות שדובר בכך הרי הן שיעור הגובה של החלל מתחת לסכך או לקורה.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְרָבָא: תַּנְיָא דִּמְסַיֵּיעַ לָךְ, מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מֵעֶשְׂרִים אַמָּה יוֹתֵר מִפִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל – יְמַעֵט. וְהֵיכָל גּוּפוֹ – חֲלָלוֹ עֶשְׂרִים.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, תניא דמסייע [שנויה ברייתא המסייעת] לך: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה יותר מפתחו של היכל — ימעט. והרי היכל גופו חללו עשרים, וקורת הגג שלו למעלה מעשרים, ומכאן ראיה לכך שעשרים אמה שאמרו בסוכה ובמבוי הכוונה לחלל.

אֵיתִיבֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר רַב אַשִׁי לְרַב פַּפָּא: כֵּיצַד הָיָה עוֹשֶׂה – מַנִּיחַ קוֹרָה מִשְּׂפַת עֶשְׂרִים וּלְמַטָּה.

איתיביה [הקשה לו] רב שימי בר רב אשי לרב פפא מן התוספתא: כיצד היה עושה — מניח קורה משפת עשרים ולמטה, משמע שקורה למעלה מעשרים פסולה!

אֵימָא ״וּלְמַעְלָה״. וְהָא ״לְמַטָּה״ קָתָנֵי!

ענה לו: אימא [אמור, תקן]: משפת עשרים "ולמעלה". ותמה רב שימי: והא [והרי] "למטה מעשרים" קתני! [שנינו] וכיצד יכול אתה להפוך גירסה זו?

הָא קָא מַשְׁמַע לָן: דִּלְמַטָּה כִּלְמַעְלָה, מַה לְּמַעְלָה – חֲלָלָהּ עֶשְׂרִים, אַף לְמַטָּה – חֲלָלָה עֲשָׂרָה.

והסביר לו שאין משנים ממש את נוסח הברייתא אלא מפרשים אותה, הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: שלמטה כלמעלה, ודומים שני הדינים זה לזה. והכוונה: מה למעלה בגובה מקסימלי של הקורה חללה עשרים אמה, אף למטה הגובה המינימלי של הקורה צריך שיהא חללה עשרה טפחים. ואם הניח את הקורה בתוך עשרה טפחים, אינה מכשירה את המבוי.

אָמַר אַבַּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: אַמַּת סוּכָּה וְאַמַּת מָבוֹי – בְּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה. אַמַּת כִּלְאַיִם – בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה.

אמר אביי משמיה [משמו] של רב נחמן: אמת סוכה ואמת מבוי, כלומר: האמות שהוזכרו בדיני סוכה ובדיני מבוי, הרי הן נמדדות באמה קטנה בת חמשה טפחים. ואמת כלאים — באמה גדולה בת ששה טפחים. ויש להבין כי לכאורה הכוונה היתה להחמיר בשני המקרים.

אַמַּת מָבוֹי – בְּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה״. לְמַאי הִלְכְתָא – לְגוֹבְהוֹ וּלְפִירְצַת מָבוֹי,

ומפרטים: אמת מבוי — באמה בת חמשה, למאי הילכתא [לאיזו הלכה] מתייחס הדבר? לענין גובהו של מבוי ולפירצת מבוי שפוסלת את המבוי, אם היתה ברוחב של יותר מעשר אמות.

וְהָא אִיכָּא מֶשֶׁךְ מָבוֹי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דִּלְקוּלָא!

וששאלתם: והא איכא [והרי יש] גם ענין של משך מבוי (אורכו המינימלי של מבוי) שמותר להכשירו על ידי לחי וקורה, שהוא בארבע אמות. ואם אנו מודדים מבוי באמות קטנות, הרי נגיע על ידי כך לקולא!

כְּמַאן דְּאָמַר בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים.

ודוחים: לענין זה סבורים אנו כמאן [כמי] שאמר שמשך מבוי בארבעה טפחים בלבד, ואמות שהוזכרו במבוי רק לענין גובהו ורוחב פירצה שבו הוזכרו, והריהן רק להחמיר.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, וְרוֹב אַמּוֹת קָאָמַר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר, כי משך מבוי אמנם בארבע אמות, ואנו משערים אותו לחומרה באמות גדולות בנות ששה טפחים, ומה שאמר שאמת מבוי היא אמה בת חמשה — רוב אמות קאמר, ולא כולן.

״אַמַּת סוּכָּה בְּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה״ לְמַאי הִלְכְתָא – לְגוֹבְהָהּ וּלְדוֹפֶן עֲקוּמָּה.

ועוד דנים בדבר, רב נחמן אמר שאמת סוכה מחמירים בה ומודדים באמה קטנה בת חמשה, ושואלים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה] מתייחס הדבר? לגובהה ולדופן עקומה, שאם היה גג קבוע מבדיל בין הסכך ודופן הסוכה, אם לא היה רוחבו של גג זה רב מארבע אמות אומרים אנו "דופן עקומה" — כאילו התקפלה דופן הסוכה ומגיעה עד קצה הסכך, וכשרה.

וְהָא אִיכָּא מֶשֶׁךְ סוּכָּה בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, דִּלְקוּלָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, כָּל סוּכָּה שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת – פְּסוּלָה!

ואולם הא איכא [והרי יש] דין של משך סוכה בארבע אמות, ואם נמדוד באמות הקטנות הרי זה לקולא! דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: אומר אני, כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות — פסולה, ואם נמדוד באמות קטנות הרי זה להקל!

כְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: ״אֲפִילוּ אֵינָהּ מַחֲזֶקֶת אֶלָּא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ״.

ומתרצים שיש להבין כי רב נחמן סבור כרבנן דאמרי [כחכמים האומרים]: סוכה אפילו אינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושולחנו של הדר בה — כשרה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם רַבִּי הִיא, וְרוֹב אַמּוֹת קָאָמַר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם אף לשיטת רבי היא, ורב נחמן רוב אמות קאמר [אמר], אף על פי שיש מקצת אמות בסוכה שאנו מחשבים באמה בת ששה ולהחמיר.

״אַמַּת כִּלְאַיִם בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה״. לְמַאי הִילְכְתָא – לְקָרַחַת הַכֶּרֶם וְלִמְחוֹל הַכֶּרֶם.

אמרנו כי "אמת כלאים באמה בת ששה", למאי הילכתא [לאיזו הלכה] מתייחס הדבר? — לענין קרחת הכרם ולמחול הכרם.

דִּתְנַן: קָרַחַת הַכֶּרֶם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אַמּוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת. וּמְחוֹל הַכֶּרֶם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמּוֹת.

שכן שנינו במסכת כלאים: קרחת הכרם, בית שמאי אומרים ששיעורה עשרים וארבע אמות. ובית הלל אומרים: שש עשרה אמות. ומחול הכרם, בית שמאי אומרים: שש עשרה אמות, ובית הלל אומרים: שתים עשרה.

אֵיזוֹ הִיא קָרַחַת הַכֶּרֶם – כֶּרֶם שֶׁחָרַב אֶמְצָעִיתוֹ, אֵין שָׁם שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת – לֹא יָבִיא זֶרַע לְשָׁם, הָיוּ שָׁם שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה – נוֹתֵן לוֹ כְּדֵי עֲבוֹדָתוֹ וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר.

ומבואר במשנה: איזו היא קרחת הכרם — כרם שחרב אמצעיתו מגפנים, אם אין שם בחלל הפנוי שש עשרה אמות — לא יביא זרע לשם משום האיסור האמור בתורה לזרוע זרעים בכרם (דברים כב, ט). היו שם שש עשרה אמה — נותן לו לכרם כדי עבודתו, כלומר: ארבע אמות בצידן של הגפנים הנחוצות לשם עיבודן, וזורע את המותר.

וְאֵיזֶהוּ מְחוֹל הַכֶּרֶם – בֵּין כֶּרֶם לְגָדֵר; אֵין שָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה – לֹא יָבִיא זֶרַע לְשָׁם, הָיוּ שָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה – נוֹתֵן לוֹ כְּדֵי עֲבוֹדָתוֹ וְזוֹרֵעַ אֶת הַשְּׁאָר.

ואיזהו מחול הכרם — השטח הפנוי שבין כרם לגדר. אין שם שתים עשרה אמה — לא יביא זרע לשם. היו שם שתים עשרה אמה — נותן לו לכרם כדי עבודתו, וזורע את השאר.

וְהָא אִיכָּא רְצוּפִים בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דִּלְקוּלָא, דִּתְנַן: כֶּרֶם הַנָּטוּעַ עַל פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ כֶּרֶם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֶּרֶם, וְרוֹאִין אֶת הָאֶמְצָעִיִּים כְּאִילּוּ אֵינָם!

ומקשים: והא איכא [והרי יש דין] גפנים הרצופים בארבע אמות דלקולא [שלהקל] אם יחשבו את השיעור באמות גדולות. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כרם הנטוע בשורות צפופות על פחות מארבע אמות, ר' שמעון אומר: כיון שהוא צפוף כל כך — אינו כרם, ואם זרע שם זרעים אינו חייב. וחכמים אומרים: כרם הוא, ורואין את הגפנים האמצעיים כאילו אינם והזורע מתחייב. ולשיטת ר' שמעון אם ישערו בארבע אמות גדולות הרי זה להקל.

כְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי הָוֵי כֶּרֶם. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרוֹב אַמּוֹת קָאָמַר.

ומתרצים: רב נחמן שאמר דבר זה נוקט כרבנן דאמרי [כשיטת חכמים האומרים] שכרם רצוף הוי [הרי הוא] כרם. ואיבעית אימא [ואם תרצה לפרש באופן אחר אמור כך]: לעולם אמר אף כר' שמעון, ועל רוב אמות שבדיני כלאים אמר, ולא על כולן. עד כאן שיטת אביי בשם רב נחמן.

וְרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אָמַר: כָּל אַמּוֹת בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה, אֶלָּא הַלָּלוּ שׂוֹחֲקוֹת וְהַלָּלוּ עֲצֵבוֹת.

ואילו רבא משמיה [משמו] של רב נחמן אמר: כל אמות ששיערו בהם חכמים תמיד באמה בת ששה טפחים, אלא הללו שוחקות, כלומר מרווחות וארוכות מעט יותר. והללו שאמרו להחמיר עצבות כלומר מצומצמות, מדוייקות לשיעור ששה טפחים בדיוק.

מֵיתִיבִי: כָּל אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה, וּבִלְבָד

מיתיבי [מקשים מברייתא]: כל אמות שאמרו חכמים באמה בת ששה טפחים, ובלבד