דְּלָא אַבְצֵיל זִירְתָא, אֲבָל אַבְצֵיל זִירְתָא – לֵית לָן בָּהּ.

ש לא אבציל זירתא [הגדיל כדי זרת], מכיון שהוא ארסי וחריף מאוד, אבל אבציל זירתא [הגדיל כדי זרת] — לית לן [אין לנו] בה איסור.

אֲמַר רַב פַּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא אִישְׁתִי שִׁיכְרָא, אֲבָל אִישְׁתִי שִׁיכְרָא – לֵית לָן בָּהּ.

אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] אלא כש לא אישתי שיכרא [שתה שיכר] אחריו, אבל אישתי שיכרא [שתה שיכר] — לית לן [אין לנו] בה חשש.

תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יֹאכַל אָדָם בָּצָל מִפְּנֵי נָחָשׁ שֶׁבּוֹ. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא שֶׁאָכַל חֲצִי בָּצָל וַחֲצִי נָחָשׁ שֶׁבּוֹ, וְחָלָה וְנָטָה לָמוּת, וּבִקְשׁוּ חֲבֵירָיו רַחֲמִים עָלָיו וְחָיָה, מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לוֹ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: לא יאכל אדם בצל, מפני נחש (החלק החריף, הארסי) שבו. ומעשה בר' חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו, וחלה ונטה למות. ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה, והועיל הדבר רק מפני שהשעה היתה צריכה לו, שהיה הדור זקוק לתורתו, ולולי זאת לא היה מתרפא.

אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: שֵׁכָר מְעָרְבִין בּוֹ, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁלֹשֶׁת לוּגִּין. מַתְקִיף לָהּ רַב כָּהֲנָא: פְּשִׁיטָא, וְכִי מַה בֵּין זֶה לְמֵי צֶבַע? דִּתְנַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵי צֶבַע פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁלֹשֶׁת לוּגִּין! אָמְרִי: הָתָם – מַיָּא דְּצִבְעָא מִיקְרִי, הָכָא – שִׁיכְרָא אִיקְרִי.

אמר ר' זירא אמר שמואל: שכר מערבין בו עירובי תחומין ופוסל את המקוה בשלשת לוגין כדין מים שאובים. מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהנא על הדין האחרון: פשיטא [פשוט, ברור] וכי מה בין זה לבין מי צבע? דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' יוסי אומר: מי צבע פוסלין את המקוה בשלשת לוגין, כשאר מים שאובים! ומה אם כן חידש שמואל?! אמרי [אומרים]: יש הבדל — התם מיא דצבעא מיקרי, הכא שיכרא איקרי [שם נקראים הם מי צבע, כאן נקראים הם שיכר], ויש מקום לומר שהשיכר אינו נחשב כמים כלל ואינו פוסל בשלשה לוגין, אלא בשינוי צבע, ולכן היה מקום לחידושו של שמואל.

וּבְכַמָּה מְעָרְבִין? סָבַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְמֵימַר: בִּתְרֵין רִבְעֵי שִׁכְרָא. כְּדִתְנַן: הַמּוֹצִיא יַיִן כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס, וְתָנֵי עֲלָהּ: כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס יָפֶה. מַאי כּוֹס יָפֶה? כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה! וְאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ רוֹבַע רְבִיעִית, כְּדֵי שֶׁיִּמְזְגֶנּוּ וְיַעֲמוֹד עַל רְבִיעִית. וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: כָּל חַמְרָא דְּלָא דָּרֵי עַל חַד תְּלָת מַיָּא – לָאו חַמְרָא הוּא.

ושואלים: ובכמה היא הכמות שמערבין בשיכר? סבר רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף קמיה [לפני] רב יוסף למימר [לומר]: בתרין רבעי שכרא [בשתי רביעיות שיכר], כדתנן [כמו ששנינו במשנה]: המוציא יין בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים וכן להיפך, שיעורו לאיסור הוא כדי מזיגת הכוס, חלק היין הנמצא בכוס שיש בה מזיגת יין ומים. ותני עלה [ושנינו על כך]: הכוונה היא כדי מזיגת כוס יפה. ושאלו: מאי [מה היא] כוס יפה? וענו: כוס של ברכה. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כוס של ברכה צריך שיהא בו יין כדי שיעור רובע רביעית, כדי שימזגנו במים ויעמוד על רביעית שלמה. ומזיגה זו כדרכו של רבא, שאמר רבא: כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא — לאו חמרא הוא [יין שאינו חריף עד שצריך למוזגו על אחת שלוש במים —

וְקָתָנֵי סֵיפָא: וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין בִּרְבִיעִית, וְכָל הַשּׁוֹפָכִין בִּרְבִיעִית. מִדְּהָתָם עַל חַד אַרְבַּע – הָכָא נַמִי עַל חַד אַרְבַּע.

אינו יין], וקתני בסיפא [ושנינו בסוף]: ושאר כל המשקין שיעורן ברביעית, וכל השופכין (הדברים הנוזלים) שיעורם ברביעית. מדהתם [ממה ששם] ביין על מידה חד [אחת] ארבע, ולדברי רב צריך שיהיו שתי רביעיות — הכא נמי [כאן בשיכר גם כן] על חד [אחת] ארבע, ודי בשתי רביעיות.

וְלֹא הִיא, הָתָם הוּא דְּבָצִיר מֵהָכִי לָא חֲשִׁיב, אֲבָל הָכָא – לָא, דַּעֲבִידֵי אֱינָשֵׁי דְּשָׁתוּ כָּסָא בְּצַפְרָא וְכָסָא בְּפַנְיָא, וְסָמְכֵי עִילָּוַיְהוּ.

ודוחים: ולא היא, התם [שם] הוא, דבציר מהכי לא חשיב [שבפחות מכן לא חשוב] ולכן צריך שתי רביעיות, אבל הכא [כאן] — לא, דעבידי אינשי דשתו כסא בצפרא וכסא בפניא, וסמכי עילויהו [שעשויים בני אדם לשתות כוס שיכר בבוקר וכוס בערב, וסומכים עליהם] משום שהם מרווים אף בשיעור זה.

תְּמָרִים בְּכַמָּה? אָמַר רַב יוֹסֵף: תְּמָרִים בְּקַב. אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמִינָא לָהּ – דְּתַנְיָא: אָכַל גְּרוֹגָרוֹת וְשִׁילֵּם תְּמָרִים – תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה.

בשאלו: שיעור תמרים לענין עירוב בכמה? אמר רב יוסף: תמרים שיעורם בקב, אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה, את הלכתי זו]? דתניא [שהרי כך שנינו בברייתא]: אכל בשוגג גרוגרות של תרומה ושילם תמרים בתמורתם — תבא עליו ברכה.

הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא לְפִי דָּמִים, דַּאֲכַל מִינֵּיהּ בְּזוּזָא וְקָא מְשַׁלֵּם לֵיהּ בְּזוּזָא – מַאי “תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה״? בְּזוּזָא אֲכַל, בְּזוּזָא קָא מְשַׁלֵּם! אֶלָּא לָאו לְפִי מִדָּה, דַּאֲכַל מִינֵּיהּ גְּרִיוָא דִּגְרוֹגָרוֹת דְּשַׁוְיָא זוּזָא, וְקָא מְשַׁלֵּם לֵיהּ גְּרִיוָא דִּתְמָרִים דְּשָׁוֵי אַרְבָּעָה. וְקָתָנֵי: “תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה״, אַלְמָא: תְּמָרִים עֲדִיפִי.

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] ששילם לפי דמים, לפי המחיר, וכגון שאכל מיניה בזוזא, וקא משלם ליה בזוזא [ממנו בשווי זוז, והוא משלם לו בשווי זוז] מאי [מה פירוש] "תבא עליו ברכה"? בזוזא [בזוז] אכל, בזוזא קא משלם [בזוז הוא משלם], אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שמשלם לפי מדה, וכגון שאכל מיניה גריוא דגרוגרות דשויא זוזא, וקא משלם ליה גריוא דתמרים דשוי [שאכל ממנו סאה גרוגרות ששוה זוז אחד, והוא משלם לו סאה של תמרים ששוה] ארבעה זוז. וקתני [ושנינו]: "תבא עליו ברכה", אלמא: [מכאן] שתמרים עדיפי [עדיפים], ואף לדין עירוב בתמרים יהא די בקב אחד.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: לְעוֹלָם דַּאֲכַל מִינֵּיהּ בְּזוּזָא, וְקָא מְשַׁלֵּם בְּזוּזָא. וּמַאי “תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה״ – דַּאֲכַל מִינֵּיהּ מִידֵּי דְּלָא קָפֵיץ עֲלֵיהּ זְבִינָא, וְקָא מְשַׁלֵּם לֵיהּ מִידֵּי דְּקָפֵיץ עֲלֵיהּ זְבִינָא.

אמר ליה [לו] אביי : אין להוכיח מכאן, לעולם אפשר לפרש שאכל מיניה בזוזא, וקא משלם בזוזא [ממנו בדמי זוז, והוא משלם לו בדמי זוז] ומאי [ומהו הפירוש] "תבא עליו ברכה" — שכן אכל מיניה מידי דלא קפיץ עליה זבינא, וקא משלם ליה מידי דקפיץ עליה זבינא [ממנו דבר שאין קופצים עליו הקונים, והוא משלם לו דבר שקופצים עליו קונים] והרויח המוכר בכך, שאף על פי שהשווי אחד הוא, קל יותר למכור את התמרים.

שְׁתִיתָא, אָמַר רַב אַחָא בַּר פִּנְחָס: תְּרֵי שַׁרְגוּשֵׁי. כִּיסָאנֵי, אָמַר אַבַּיֵי: תְּרֵי בּוּנֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא.

לגבי שתיתא (מאכל העשוי מקמח קלוי ודבש) — אמר רב אחא בר פנחס : שיעורו תרי שרגושי [שתי כפות גדולות]. כיסאני [מין קליות] מה שיעורן לעירוב? אמר אביי: שיעורן תרי בוני דפומבדיתא [שתי מידות מפומבדיתא].

אָמַר אַבַּיֵי, אָמְרָה לִי אֵם: הָנֵי כִּסָאנֵי מַעֲלוּ לְלִיבָּא, וּמְבַטְּלִי מַחֲשַׁבְתָּא.

ודרך אגב כיון שהוזכרו הקליות, אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): הני כסאני מעלו לליבא, ומבטלי מחשבתא [הקליות הללו מועילות ללב, ומבטלות מחשבת דאגה]

וְאָמַר אַבַּיֵי, אָמְרָה לִי אֵם: הַאי מָאן דְּאִית לֵיהּ חוּלְשָׁא דְּלִיבָּא לַיְיתִי בִּישְׂרָא דְּאַטְמָא יְמִינָא דְּדִיכְרָא, וְלַיְיתִי כְּבוּיֵי דְּרָעִיתָא דְּנִיסָן. וְאִי לֵיכָּא כְּבוּיֵי דְּרָעִיתָא – לַיְיתִי סוּגְיָינֵי דְּעַרְבָתָא, וְנִיכְבַּבֵיהּ וְנֵיכוּל, וְנִשְׁתֵּי בַּתְרֵיהּ חַמְרָא מַרְקָא.

ואמר אביי, אמרה לי אם סגולה אחרת: האי מאן דאית ליה חולשא דליבא — לייתי בישרא דאטמא ימינא דדיכרא [מי שיש לו חולשת הלב — יביא בשר של ירך ימין של איל], ולייתי כבויי דרעיתא דניסן [ויביא גללי בקר הרועה בחודש ניסן], ואי ליכא כבויי דרעיתא, לייתי סוגייני דערבתא [ואם אין גללי בקר, יביא קיסמי ערבה], ויעשם גחלת, וניכבביה וניכול [ויצלנו בהם ויאכל], ונשתי בתריה חמרא מרקא [וישתה אחריו יין מזוג], ויועיל.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּל שֶׁהוּא לִיפְתָּן – כְּדֵי לֶאֱכוֹל בּוֹ. כֹּל שֶׁאֵינוֹ לִיפְתָּן – כְּדֵי לֶאֱכוֹל הֵימֶנּוּ. בָּשָׂר חַי – כְּדֵי לֶאֱכוֹל הֵימֶנּוּ. בְּשַׂר צָלִי, רַבָּה אָמַר: כְּדֵי לֶאֱכוֹל בּוֹ, וְרַב יוֹסֵף אָמַר: כְּדֵי לֶאֱכוֹל הֵימֶנּוּ.

ועוד לענין עירובין אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שהוא ליפתן לדבר אחר, שיעורו לענין עירוב כדי לאכול בו. כלומר, שישתמשו בו כדי ללפת בו מזון שתי סעודות. וכל שאינו ליפתן אלא הוא עצמו אוכל, שיעורו כדי לאכול הימנו מזון שתי סעודות. בשר חי שיעורו — כדי לאכול הימנו. בשר צלי נחלקו בו. רבה אמר: כדי לאכול בו, שבשר צלי איננו כשלעצמו מאכל אלא משמש כעין ליפתן לאחרים. ורב יוסף אמר : שיעורו כדי לאכול הימנו, משום שהוא בעצמו מזון.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמִינָא לָהּ – דְּהָנֵי פַּרְסָאֵי אָכְלִי טַבַּהַקִּי בְּלָא נַהֲמָא. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וּפַרְסָאֵי הָווּ רוּבָּא דְּעָלְמָא?! וְהָתְנַן: בִּגְדֵי עֲנִיִּים לַעֲנִיִּים, בִּגְדֵי עֲשִׁירִים לָעֲשִׁירִים,

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אומר אני זאת] — דהני פרסאי אכלי טבהקי בלא נהמא [שכן הפרסים הללו אוכלים חתיכות בשר בלא לחם], משמע שהבשר כשלעצמו מאכל הוא! אמר ליה [לו] אביי: ופרסאי הוו רובא דעלמא [וכי הפרסים הם רוב העולם]?! והלא הולכים לפי מנהג רוב העולם, ולא לפי מנהג מקומות מסויימים. והתנן [והרי שנינו בברייתא]: בגדי עניים מטליות של עניים שגודלן שלש אצבעות על שלש אצבעות מקבלות טומאה אצל עניים שבכל מקום, משום שכל העניים מחשיבים אף שיעור כזה. בגדי עשירים כלומר מטליות ששיעורן לפחות שלשה על שלשה טפחים מקבלות טומאה בכל מקום, אף אצל עשירים.