בִּדְגַּנּוּנָיָיתָא.

בדגנונייתא (חזיז הגדל בגינה) שהוא מין הנאכל.

זֶרַע גַּרְגִּיר לְמַאי חֲזִי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁכֵּן רִאשׁוֹנִים שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶן פִּלְפְּלִין, שׁוֹחֲקִין אוֹתוֹ וּמַטְבִּילִין בּוֹ אֶת הַצָּלִי.

כיון שנזכר זרע גרגיר שואלים: למאי חזי [למה הוא ראוי] הלא כרגיל אוכלים רק את עליו של הצמח? אמר ר' יוחנן: שכן ראשונים שלא היה להן פלפלין, שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי. נמצא שאף זרע גרגיר נאכל, אם כי אין שימושו זה רגיל.

רַבִּי זֵירָא כִּי הֲוָה חֲלִישׁ מִגִּרְסֵיהּ הֲוָה אָזֵיל וְיָתֵיב אַפִּיתְחָא דְּרַב יְהוּדָה בַּר אַמִי, אֲמַר: כִּי נָפְקִי וְעָיְילִי רַבָּנַן – אֵיקוּם מִקַּמַּיְיהוּ וַאֲקַבֵּל בְּהוּ אַגְרָא.

ר' זירא כי הוה חליש מגרסיה, הוה אזיל ויתיב אפיתחא [כאשר היה חלש מלימודו, היה הולך ויושב על פתח] בית מדרשו של רב יהודה בר אמי, אמר: כי נפקי ועיילי רבנן [כאשר יצאו חכמים] — איקום מקמייהו [אקום מלפניהם] ואקבל בהו אגרא [בהם שכר]. שקיימתי מצוות כבוד תלמידי חכמים, שהיות ונחלש כוחו מלעסוק בתורה ינוח ועם זאת יקיים מצוה אחרת.

נְפַק אֲתָא יָנוֹקָא דְּבֵי רַב, אָמַר לֵיהּ: מַאי אַגְמַרָךְ רַבָּךְ? אָמַר לֵיהּ: כְּשׁוּת – “בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, חָזִיז – “שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״. אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִיסְתַּבְּרָא: הַאי – מֵאַרְעָא קָא מִרְבֵי, וְהַאי – מֵאַוִירָא קָא מִרְבֵי.

פעם נפק אתא [יצא ובא] מבית המדרש ינוקא דבי רב [תינוק של בית רב] אמר ליה [לו] ר' זירא: מאי אגמרך [מה למדך] רבך? אמר ליה [לו]: על כשות מברכים "בורא פרי האדמה", על חזיז מברכים "שהכל נהיה בדברו" אמר ליה [לו] ר' זירא: אדרבה, איפכא מיסתברא [ההיפך הוא המסתבר], שכן, האי [זה] החזיז — מארעא קא מרבי [מהארץ הוא גדל], והאי [וזו] הכשות — מאוירא קא מרבי [מהאויר היא גדלה].

וְהִלְכְתָא כְּיָנוֹקָא דְּבֵי רַב. מַאי טַעְמָא? הַאי – גְּמַר פֵּירֵי, וְהַאי – לָאו גְּמַר פֵּירֵי. וּמַאי דְּקָאָמְרַתְּ הַאי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי וְהַאי מֵאַוִירָא קָא רָבֵי – לֹא הִיא. כְּשׁוּת נַמִי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי, דְּהָא קָא חָזֵינַן דְּקָטְלִינַן לָהּ לְהִיזְמָתָא וּמַיְיתָא כְּשׁוּתָא.

וראוי איפוא לברך על כל דבר לפי מקור גידולו, ומסכמים בתלמוד: והלכתא כינוקא דבי רב [וההלכה כתינוק של בית הרב]. מאי טעמא [מה טעם הדבר]: האי [זה] הכשות — הוא גמר פירי [פרי גמור], והאי [וזה] החזיז — לאו גמר פירי [איננו פרי גמור], ופרי שאינו גמור אין מברכין עליו אלא "שהכל". ומאי דקאמרת: האי מארעא קא רבי, והאי מאוירא קא רבי [ומה שאמרת: זה החזיז מהארץ הוא גדל, וזו הכשות מן האויר היא גדלה] — לא היא. כשות נמי מארעא קא רבי, דהא קא חזינן דקטלינן לה להיזמתא ומייתא כשותא [גם כן מן הארץ גדלה, שהרי רואים אנו שכאשר קוצצים את הקוצים ומתה הכשות הטפילה עליהן] מכאן שהכשות גם כן מהארץ גדלה, אף כי לא במישרין.

וּבַכַּפְנִיּוֹת אֵין מְעָרְבִין? וְהָתַנְיָא: קוֹר נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵין מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין. וְכַפְנִיּוֹת נִקָּחוֹת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּמִטַּמְאוֹת טוּמְאַת אוֹכָלִים.

ושואלים: וכי בכפניות אין מערבין? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: קור שהוא החלק הרך שבראש הדקל וראוי למאכל ניקח בכסף מעשר, ואולם אין מטמא טומאת אוכלין כיון שאיננו מאכל ממש אלא מעין עץ. וכפניות ניקחות בכסף מעשר, ואף מטמאות טומאת אוכלים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קוֹר הֲרֵי הוּא כָּעֵץ לְכָל דְּבָרָיו, אֶלָּא שֶׁנִּיקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. וְכַפְנִיּוֹת – הֲרֵי הֵן כַּפְּרִי לְכָל דִּבְרֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁפְּטוּרוֹת מִן הַמַּעֲשֵׂר.

ר' יהודה אומר בשינוי מסוים: קור הדקל הרי הוא כעץ לכל דבריו, אלא שיוצא מן הכלל בדבר אחד — שניקח בכסף מעשר משום שהוא ראוי לאכילה. וכפניות הרי הן כפרי לכל דבריהם, שכן פרי גמור הן! אלא שיש בהן פרט אחד חריג שפטורות מן המעשר כיון שעדיין לא נגמרה מלאכתן.

הָתָם בִּדְנִיסְחָנֵי.

ומשיבים: התם [שם] דברי ר' יהודה, שהכפניות הן פרי, מדובר בדניסחני במין מיוחד של כפניות שאינן בשלות לעולם. ואם כן, הגיעו כבר לגמר בישולן ככפניות. ואילו רב מדבר במין העשוי להתבשל ולהיות תמרים גמורים, וכפניות הוא רק שלב ביניים.

אִי הָכִי, בְּהָא לֵימָא רַבִּי יְהוּדָה פְּטוּרוֹת מִן הַמַּעֲשֵׂר? וְהָתַנְיָא: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא הוּזְכְּרוּ פַּגֵּי בֵּיתְיוֹנִי אֶלָּא לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר בִּלְבַד; פַּגֵּי בֵּיתְיוֹנִי וְאָהִינִי דְטוֹבִינָא חַיָּיבִין בְּמַעֲשֵׂר.

ושואלים: אי הכי, בהא לימא [אם כך, בזה יאמר] ר' יהודה פטורות מן המעשר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אמר ר' יהודה: לא הוזכרו פגי המקום ביתיוני אלא לענין מעשר בלבד, שאמרו: פגי תאנים הבאים מהמקום ביתיוני, ואהיני [והכפניות] של המקום טובינא חייבין במעשר אף על פי שאינן בשלות לעולם, כיון שהן נחשבות כפרי גמור לכל דבר.

אֶלָּא לְעוֹלָם לָאו בְּנִיסְחָנֵי, וּלְעִנְיַן טוּמְאַת אוֹכָלִין שָׁאנֵי. כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹאִיל וְרָאוּי לְמַתְּקָן עַל יְדֵי הָאוּר. הָכָא נַמִי: הוֹאִיל וְיָכוֹל לְמַתְּקָן עַל יְדֵי הָאוּר.

אלא לעולם תאמר שדברי ר' יהודה לאו [אינם] בניסחני בכפניות הגמורות כבר, ואולם לענין טומאת אוכלין שאני [שונה] הדבר, ואין להביא ראיה מענין טומאת אוכלין לענין החשבתו באופן כללי כדבר מאכל, כמו שאמר ר' יוחנן: הואיל וראוי למתקן על ידי האור, הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר: הואיל ויכול למתקן על ידי האור, ולכן ראויות הכפניות להיטמא טומאת אוכלים, אבל לענין עירוב צריך שיהיה דבר מאכל מוכן, ולא הראוי להיות מוכן על ידי הכנה.

וְהֵיכָא אִתְּמַר דְּרַבִּי יוֹחָנָן – אַהָא: דְּתַנְיָא, שְׁקֵדִים הַמָּרִים, קְטַנִּים – חַיָּיבִין, גְּדוֹלִים – פְּטוּרִין. מְתוּקִים, גְּדוֹלִים – חַיָּיבִין, קְטַנִּים – פְּטוּרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: זֶה וָזֶה לִפְטוֹר, וְאָמְרִי לָהּ: זֶה וָזֶה לְחִיּוּב. אָמַר רַבִּי אִילְעָא: הוֹרָה רַבִּי חֲנִינָא בְּצִיפּוֹרִי כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר זֶה וָזֶה לִפְטוֹר.

ושואלים: והיכא אתמר [והיכן נאמר] דבר זה של ר' יוחנן במקורו? אהא [על זה] דתניא [ששנינו בברייתא]: שקדים המרים, בעודם קטנים וירוקים — חייבין הם במעשר, מפני שהם ראויים לאכילה בעודו בוסר, שלפעמים אוכלים שקדים ירוקים. ואולם גדולים — פטורין שאינם ראויים לאכילה. ואילו שקדים מתוקים, גדולים — חייבין, קטנים — פטורין, שעדיין לא הגיעו לגמר בישולם. ר' שמעון בר' יוסי אומר משום (בשם) אביו לענין הלכה: זה וזה שקדים מרים, בין קטנים בין גדולים לפטור. ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר בשם אביו: זה וזה לחיוב. אמר ר' אילעא: הורה ר' חנינא בציפורי כדברי האומר זה וזה לפטור.

וּלְמַאן דְּאָמַר זֶה וָזֶה לְחִיּוּב, לְמַאי חֲזִי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹאִיל וְרָאוּי לְמַתְּקָן עַל יְדֵי הָאוּר.

ושאלו: לדעת מאן [מי] שאמר זה וזה לחיוב, למאי חזי [למה ראוי] שקד מר גדול? אמר ר' יוחנן: הואיל וראוי למתקן את השקדים האלה על ידי האור ונעשים ראויים לאכילה.

אָמַר מָר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קוֹר הֲרֵי הוּא כָּעֵץ לְכָל דְּבָרָיו, אֶלָּא שֶׁנִּיקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא!

אמר מר [החכם], ר' יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבריו, אלא שניקח בכסף מעשר ושואלים: היינו תנא קמא [הרי זה ממש כדברי התנא הראשון] ובמה נחלק ר' יהודה!

אָמַר אַבַּיֵי: שְׁלָקוֹ וְטִגְּנוֹ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

אמר אביי: אם שלקו וטגנו את הקור איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה], שלדעת ר' יהודה אף אם שלקו וטגנו אינו מטמא טומאת אוכלים, ואילו לדעת התנא הראשון הריהו מטמא.

מַתְקִיף לָהּ רָבָא: מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר שְׁלָקוֹ וְטִגְּנוֹ לֹא? וְהָתַנְיָא: הָעוֹר וְהַשִּׁילְיָא אֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין, עוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ, וְשִׁילְיָא שֶׁחִישֵּׁב עָלֶיהָ מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין!

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] שכאשר שלקו וטגנו לא מטמא טומאת אוכלים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: העור והשיליא שאין אנשים רגילים לאוכלם אין מטמאין טומאת אוכלין אולם עור ששלקו עד שנעשה ראוי לאכילה, ושיליא שחישב עליה לאוכלה — מטמאין טומאת אוכלין! משמע שאף דבר שאינו ראוי מתחילה למאכל, מאחר ששלקוהו וטגנוהו, הרי הוא מטמא טומאת אוכלים, וכן יהיה הדין לענין קור לדעת כולם.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בְּרָכָה. דְּאִתְּמַר: קוֹר, רַב יְהוּדָה אָמַר: “בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: “שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״.

אלא אמר רבא: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] מחלוקת בענין ברכה. דאתמר [שנאמר] שנחלקו האמוראים בדבר קור הדקל: רב יהודה אמר : מברכים עליו "בורא פרי האדמה", ושמואל אמר : מברכים עליו "שהכל נהיה בדברו".

רַב יְהוּדָה אָמַר “בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ – אוּכְלָא הוּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר “שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״ – כֵּיוָן שֶׁסּוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת לָא מְבָרְכִינַן עִילָּוֵיהּ “בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״.

ומסבירים את השיטות, רב יהודה אמר : מברכים עליו "בורא פרי האדמה" שכן אוכלא [אוכל] הוא, שכיון שראוי לאכילה הריהו נקרא פרי, ומברכים עליו כעל כל פרי. ושמואל אמר : אין מברכים עליו אלא "שהכל נהיה בדברו" כי כיון שסופו להקשות ולהיעשות כעץ שאינו ראוי לאכילה, לא מברכינן עילויה [מברכין עליו] "בורא פרי האדמה", שהרי בסופו יבטל מתורת פרי.

אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, כְּוָותִיךְ מִסְתַּבְּרָא, דְּהָא צְנוֹן שֶׁסּוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת וּמְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ “בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״.

אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא, כוותיך מסתברא [גדול שיניים, כשיטתך מסתבר] דהא [שהרי] צנון שסופו להקשות, ובכל זאת מברכינן עליה [מברכים אנו עליו] "בורא פרי האדמה" ומעירים:

וְלֹא הִיא, צְנוֹן – נָטְעִי אֱינָשֵׁי אַדַּעֲתָא דְּפוּגְלָא, דִּיקְלָא – לָא נָטְעִי אֱינָשֵׁי אַדַּעֲתָא דְּקוֹרָא. וְאַף עַל גַּב דְּקַלְּסֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה, הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.

ולא היא, ואינו כן, צנון — נטעי אינשי אדעתא דפוגלא [נוטעים בני אדם על דעת לאכול אותו כשהוא רך], דיקלא [דקל] — לא נטעי אינשי אדעתא דקורא [אין אנשים נוטעים על דעת לאכול מן הקור], ואם כן אין הקור נחשב כפרי הדקל, אלא דבר מאכל המופק ממנו, ואין לברך עליו אלא "שהכל". ומסכמים: אף על גב דקלסיה [ואף על פי ששבחו] שמואל לרב יהודה, הלכתא כוותיה [הלכה כמותו, כשיטת] שמואל.

גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כְּשׁוּת וְחָזִיז מְעָרְבִין בָּהֶן, וּמְבָרְכִין עֲלֵיהֶם “בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. כְּשׁוּת בְּכַמָּה? כִּדְאָמַר רַב יְחִיאֵל: כִּמְלֹא הַיָּד, הָכָא נַמִי – כִּמְלֹא הַיָּד.

גופא [לגוף הדבר] שהזכרנו אמר רב יהודה אמר בשם רב: כשות וחזיז מערבין בהן, ומברכין עליהם "בורא פרי האדמה" ושואלים: כשות בכמה מערבים בה? ומשיבים: כפי שאמר רב יחיאל בנושא דומה: כמלא היד, הכא נמי [כאן גם כן] השיעור כמלא היד.

חָזִיז בְּכַמָּה? אָמַר רַבָּה בַּר טוֹבִיָּה בַּר יִצְחָק, אָמַר רַב: כִּמְלֹא אוּזִילְתָא דְּאִיכָּרֵי.

וחזיז שיעורו בכמה? אמר רבה בר טוביה בר יצחק אמר רב: כמלא אוזילתא דאיכרי [אגודת ירק שאוגדים האיכרים].

אָמַר רַב חִלְקִיָּה בַּר טוֹבִיָּה: מְעָרְבִין בְּקַלְיָא. בְּקַלְיָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! אֶלָּא: בְּיַרְקָא דְּקַלְיָא. וְכַמָּה? אָמַר רַב יְחִיאֵל: כִּמְלֹא הַיָּד.

אמר רב חלקיה בר טוביה: מערבין בקליא [באשלג] ותוהים: בקליא סלקא דעתך [באשלג עולה על דעתך]?! וכי אוכלים בני אדם אשלג? אלא בירקא דקליא [בירק שמאפרו מכינים את האשלג] שלפני שריפתו ראוי הוא לאכילת אדם, וכמה שיעורו? אמר רב יחיאל: כמלא היד.

רַבִּי יִרְמְיָה נְפַק לְקִירְיָיתָא, בָּעוּ מִינֵּיהּ: מַהוּ לְעָרֵב בְּפוֹלִין לַחִין. לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. כִּי אֲתָא לְבֵי מִדְרָשָׁא אֲמַרוּ לֵיהּ, הָכִי אֲמַר רַבִּי יַנַּאי: מְעָרְבִין בְּפוֹלִין לַחִין. וְכַמָּה? אָמַר רַב יְחִיאֵל: כִּמְלֹא הַיָּד.

מסופר: ר' ירמיה נפק לקרייתא, בעו מיניה [יצא לכפרים, שאלו ממנו]: מהו לערב בפולין לחין? לא הוה בידיה [לא היתה בידו תשובה]. כי אתא לבי מדרשא אמרו ליה [כשבא לבית המדרש אמרו לו]: הכי [כך] אמר ר' ינאי: מערבין בפולין לחין. וכמה שיעורם? אמר רב יחיאל: כמלא היד.

אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מְעָרְבִין בִּתְרָדִין חַיִּין. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: סִילְקָא חַיָּיא קָטִיל גַּבְרָא חַיָּיא!

אמר רב המנונא: מערבין אף בתרדין חיין. ומקשים: איני [וכי כן הוא]? והאמר [והרי אמר] רב חסדא: סילקא חייא קטיל גברא חייא [סלק חי הרג אדם חי], משמע שהתרד מזיק לבריאות ואין ראוי לערב בו!