לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא שֶׁנָּתַן לְתוֹכָן שֶׁמֶן.

לא נצרכה אלא לאופן שנתן לתוכן שמן, שאז מותר לדעת ר' יצחק לקנותם מכסף מעשר.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְתֵיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שֶׁמֶן! לָא צְרִיכָא שֶׁנָּתַן דְּמֵי מַיִם וּמֶלַח בְּהַבְלָעָה.

אמר ליה [לו] אביי: אם כן ותיפוק ליה [ותצא לו] ויהא מותר לקנותם משום שמן בלבד! ודוחים: לא צריכה [נצרכה] אלא לאופן שנתן דמי מים ומלח בהבלעה כלומר, אמנם כביכול קנה ושילם בעד שמן בלבד, אולם הוסיף (הבליע) במחירו את דמי המים והמלח שעירבו בו.

וּבְהַבְלָעָה מִי שָׁרֵי? אִין, וְהָתַנְיָא, בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: “בַּבָּקָר״ – מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין בָּקָר עַל גַּב עוֹרוֹ, “וּבַצֹּאן״ – מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין צֹאן עַל גַּב גִּיזָּתָהּ, “וּבַיַּיִן״ – מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין יַיִן עַל גַּב קַנְקַנּוֹ, “וּבַשֵּׁכָר״ – מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין תֶּמֶד מִשֶּׁהֶחֱמִיץ.

ושואלים: ובהבלעה מי שרי [האם מותר]? ומשיבים: אין [כן] והתניא [וכן שנינו בברייתא] בן בג בג אומר ודורש את הפסוק "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך" (דברים יד, כו) "בבקר" — מלמד שלוקחין (קונים) בקר ומוסיפים במחיר על גב (עם) עורו, אף על פי שהעור אינו ניתן לאכילה — יוצא לחולין ובטל לבקר. "ובצאן" — מלמד שלוקחין צאן על גב (עם) גיזתה, ובגיזה משתמשים לצרכים אחרים, "וביין" — מלמד שלוקחין יין על גב קנקנו. "ובשכר" — מלמד שלא רק יין ממש מותר לקחת אלא שלוקחין גם תמד (מים ששורים בהם חרצני ענבים) משהחמיץ וקיבל טעם כלשהו של יין.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאן דִּמְתַרְגֵּם לִי “בַּבָּקָר״ אַלִּיבָּא דְּבֶן בַּג בַּג – מוֹבִילְנָא מָאנֵיהּ אַבַּתְרֵיהּ לְבֵי מַסּוּתָא.

אגב דברי בן בג בג שהובאו כאן מביאים פה מה שאמר ר' יוחנן: מאן דמתרגם [מי שיתרגם, יסביר] לי את הצורך בכתיבת המלה "בבקר" אליבא [על פי שיטתו] של בן בג בג, מובילנא מאניה אבתריה לבי מסותא [אוביל את בגדיו אחריו לבית המרחץ] כלומר, אכבד אותו עד כדי כך שאהיה מוכן לנהוג עמו כמנהג עבד באדונו.

מַאי טַעְמָא? כּוּלְּהוּ צְרִיכִי, לְבַר מִ״בַּבָּקָר״ דְּלָא צָרִיךְ. מַאי צְרִיכִי? דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא “בַּבָּקָר״, הֲוָה אָמִינָא: בָּקָר הוּא דְּמִזְדַּבַּן עַל גַּב עוֹרוֹ, מִשּׁוּם דְּגוּפֵיהּ הוּא, אֲבָל צֹאן עַל גַּב גִּיזָּתָהּ דְּלָאו גּוּפֵיהּ הוּא – אֵימָא לָא.

מאי טעמא [מה טעם]? כולהו צריכי [כולם כל המקראות שהבאנו צריכים ונחוצים] לבר [חוץ] מ"בבקר", דלא [שאינו] צריך. ומבארים: מאי צריכי [למה נצרכו] דאי כתב רחמנא [שאם היה כותב המקרא] "בבקר" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: בקר הוא דמזדבן [שנמכר] במעות מעשר שני על גב עורו, משום דגופיה [שגופו] הוא העור, ולכן בטל עורו לבשרו. אבל צאן על גב גיזתה, דלאו גופיה [שלא גופו] הוא, שהרי אפשר להפריד את הגיזה מהצאן בעודה בחיים — אימא [אמור] שלא, ואין לקנותם יחד במעות מעשר שני, על כן היה צורך לכתוב "בצאן".

וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא “בַּצֹּאן״ עַל גַּב גִּיזָּתָהּ – הֲוָה אָמִינָא: מִשּׁוּם דִּמְחוּבָּר בָּהּ, אֲבָל יַיִן עַל גַּב קַנְקַנּוֹ – אֵימָא לָא.

ואי כתב רחמנא "בצאן" על גב גיזתה [ואילו היה כותב המקרא "בצאן" על גב גיזתה] הוה אמינא [הייתי אומר] משום שמחובר בה ולכן בטל הוא. אבל יין על גב קנקנו שאינם מחוברים — אימא [אמור] שלא,

וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא “בַּיַּיִן״ הֲוָה אָמִינָא: מִשּׁוּם דְּהַיְינוּ נְטִירוּתֵיהּ, אֲבָל תֶּמֶד מִשֶּׁהֶחֱמִיץ דְּקִיוּהָא בְּעָלְמָא הוּא – אֵימָא לָא, כָּתַב רַחֲמָנָא “שֵׁכָר״.

ואי כתב רחמנא [ואם היה כותב המקרא] אף "ביין", הוה אמינא [הייתי אומר]: משום דהיינו נטירותיה [שזו שמירתו] ואין אפשרות לטלטל את היין בלא כל קנקן. אבל תמד משהחמיץ דקיוהא בעלמא הוא, אימא לא [שחמיצות בלבד הוא, אמור שלא] שאינו חשוב בין הדברים הראויים להיקנות בכסף מעשר. על כן כתב המקרא "בשכר" ויש צורך גם להוכיח להיפך;

וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא “בַּשֵּׁכָר״ – הֲוָה אָמִינָא: מַאי שֵׁכָר – דְּבֵילָה קְעִילִית, דְּפֵירָא הוּא, אֲבָל יַיִן עַל גַּב קַנְקַנּוֹ – אֵימָא לָא.

ואי כתב רחמנא [ואם היה כותב המקרא] רק "בשכר" הוה אמינא [הייתי אומר]: מהו משמעו של שכר — דבילה קעילית (תאנה מיובשת מהעיר קעילה) שהדבילים בה מובחרות ועסיסיות ושיש בהן מן המשכר. דפירא [שפרי] הוא, ולא תמד בלבד. אבל יין על גב קנקנו — אימא לא [אמור שלא] הותר לקנותו בכסף מעשר

וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא יַיִן עַל גַּב קַנְקַנּוֹ – דְּהַיְינוּ נְטִירוּתֵיהּ, אֲבָל צֹאן עַל גַּב גִּיזָּתָהּ – אֵימָא לָא, כָּתַב רַחֲמָנָא “צֹאן״ דַּאֲפִילּוּ עַל גַּב גִּיזָּתָהּ.

ואי כתב רחמנא [ואילו היה כותב המקרא] רק יין על גב קנקנו, הייתי אומר: טעם הדבר: דהיינו נטירותיה [שזו שמירתו] אבל צאן על גב גיזתה, אמור שלא! על כן כתב רחמנא [המקרא]: "צאן" — שאפילו על גב גיזתה מותר לקנות.

“בַּבָּקָר״ לָמָּה לִי? וְכִי תֵּימָא: אִי לֹא כָּתַב רַחֲמָנָא “בַּבָּקָר״ הֲוָה אָמִינָא: צֹאן עַל גַּב עוֹרָהּ – אִין, עַל גַּב גִּיזָּתָהּ – לָא, כָּתַב רַחֲמָנָא “בַּבָּקָר״ לְאַתּוֹיֵי עוֹרוֹ. אִיַּיתַּר לֵיהּ “צֹאן״ לְאַתּוּיֵי גִּיזָּתָהּ.

ואם כן, "בבקר" למה לי לכתוב שהרי אם מותר לקנות צאן על גב גיזתה כל שכן בקר יחד עם עורו?! וכי תימא [ואם תאמר]: אי לא כתב רחמנא [אם לא היה כותב המקרא] "בבקר" הוה אמינא [הייתי אומר]: צאן על גב עורה — אין [כן], על גב גיזתה — לא. ולכן כתב רחמנא [המקרא] "בבקר" לאתויי [להביא] עורו. ועל כן אייתר ליה [נותר לו] הכתוב צאן לאתויי [להביא] גיזתה, שנקנית עימה.

אִי לֹא כָּתַב רַחֲמָנָא “בָּקָר״ – לָא הֲוָה אָמִינָא צֹאן עַל גַּב עוֹרָהּ אִין עַל גַּב גִּיזָּתָהּ לָא. דְּאִם כֵּן – לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא “בָּקָר״ דְּמִמֵּילָא אִיַּיתַּר לֵיהּ צֹאן!

ולולא "בבקר" הייתי מבין "צאן" באופן אחר, אולם יש לדחות טענה זו: אי לא כתב רחמנא [אם לא היה כתוב במקרא] "בקר" לא הוה אמינא [לא הייתי אומר] צאן על גב עורה — אין [כן], על גב גיזתה — לא. שאם כן, לכתוב רחמנא [שיכתוב המקרא] "בקר" שממילא אייתר ליה [מתייתר לו] "צאן". שהרי "צאן" ניתן לפרש בשני אופנים, אם לעורו אם לגיזתו, ואלו היה הכתוב רוצה ללמדנו רק לענין היתר קניית עור עם הבהמה, היה עליו לכתוב, "בבקר" — ולא היה אז מקום לטעות ולפקפק.

וְכֵיוָן דְּכָתַב רַחֲמָנָא “צֹאן״, דַּאֲפִילּוּ עַל גַּב גִּיזָּתָהּ – “בַּבָּקָר״ לָמָּה לִי? הָשְׁתָּא צֹאן עַל גַּב גִּיזָּתָהּ מִיזְדַּבְּנָא, בָּקָר עַל גַּב עוֹרוֹ מִיבָּעֲיָא?! הַיְינוּ דְּקָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאן דִּמְתַרְגֵּם לִי בַּבָּקָר אַלִּיבָּא דְּבֶן בַּג בַּג, מוֹבִילְנָא מָאנֵיהּ לְבֵי מַסּוּתָא.

וכיון שכתב רחמנא [המקרא] צאן שאפילו על גב [עם] גיזתה נקנית. "בבקר" למה לי? מיותר הוא לגמרי השתא [הרי] צאן על גב גיזתה מיזדבנא [נקנית], בקר על גב עורו מיבעיא [נצרך] לומר? היינו דקאמר [זהו שאמר] ר' יוחנן: מאן דמתרגם [מי שיסביר] לי "בבקר" אליבא [לשיטת] בן בג בג מובילנא מאניה לבי מסותא [מוביל אני בגדיו לבית המרחץ].

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָנֵי תַּנָּאֵי דִּלְקַמָּן? רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרְשִׁי רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, וְהָנֵי תַּנָּאֵי דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי.

שוב חוזרים אנו לבעיה הראשונה; במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו] ר' יהודה בן גדיש ור' אליעזר והני תנאי דלקמן [ואותם תנאים שיובאו דבריהם לפנינו] בענין קניית ציר דגים מכסף מעשר שני? ומסבירים: ר' יהודה בן גדיש ור' אליעזר דרשי [דורשים] את המקרא לפי שיטת רבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים], והני תנאי דרשי [ואותם תנאים דורשים] לפי שיטת כללי ופרטי [כללים ופרטים] שהיא שיטה אחרת בלימוד המקרא.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרְשִׁי רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: “וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ״ – רִיבָּה, “בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר״ – מִיעֵט, “וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ״ – חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רַבֵּי – רַבֵּי כָּל מִילֵּי, וּמַאי מִיעֵט – לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִיעֵט צִיר, לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ מִיעֵט מַיִם וּמֶלַח.

ר' יהודה בן גדיש ור' אליעזר דרשי ריבויי ומיעוטי [דורשים בדרך ריבוי ומיעוט]. שהרי נאמר "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך" (דברים יד, כו) הרי ריבה, אחר כך נאמר "בבקר ובצאן וביין ובשכר" — מיעט לדברים מסויימים, וכשמסיים שם "ובכל אשר תשאלך נפשך" — חזר וריבה, ועל פי שיטת לימוד זו אנו מסיקים: ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל. מאי רבי [מה ריבה] — רבי כל מילי [ריבה כל דבר] ומאי [ומה] מיעט — רק דבר אחד בלבד: לר' אליעזר מיעט ציר שאינו דומה כלל לפרטים השנויים בפסוק, לר' יהודה בן גדיש מיעט מים ומלח.

וְהָנֵי תַּנָּאֵי דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי, דְּתַנְיָא: “וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ״ – כְּלָל, “בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר״ – פְּרָט, “וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; וּמָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע, אַף כֹּל – פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע.

והני תנאי דרשי [ואותם תנאים דורשים] לפי שיטת כללי ופרטי [כללים ופרטים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך" — כלל, "בבקר ובצאן וביין ובשכר" — פרט, "ובכל אשר תשאלך נפשך" — חזר וכלל. ולמדים: כלל ופרט וכלל — אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש: פרי מפרי, כלומר לאו דוקא פרי עצמו אלא גם דברים הבאים ממנו, וכגון עגל מן הפרה וענבים מן החרצן וגידולי קרקע, שכל אלה מקורם וגידולם או מקור תזונתם בקרקע. אף כל דבר שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע.

וְתַנְיָא אִידָךְ: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – וְלַד וְלָדוֹת הָאָרֶץ, אַף כֹּל – וְלַד וְלָדוֹת הָאָרֶץ.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מה הפרט מפורש — ולד ולדות הארץ כלומר דבר שבא מדברים שבאו מן הארץ, אף כל הדברים שמותר לקנות אותם מכספי מעשר הם ולד ולדות הארץ.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר אַבַּיֵי: דָּגִים אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, לְמַאן דְּאָמַר: פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע – הָנֵי דָּגִים גִּידּוּלֵי קַרְקַע נִינְהוּ. לְמַאן דְּאָמַר וְלַד וְלָדוֹת הָאָרֶץ – דָּגִים מִמַּיָּא אִיבְרוּ.

ושואלים: מאי בינייהו: [מה ההבדל המעשי ביניהם] אמר אביי: לגבי דגים איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] למאן דאמר [למי שאומר] פרי מפרי וגידולי קרקע, הני [אלה] דגים, גידולי קרקע נינהו [הם] ואולם, למאן דאמר [מי שאומר] ולד ולדות הארץ, דגים ממיא איברו [מן המים נבראו] ולכן אינם בין ולדות הארץ ואינן נכללים בין הדברים שקונים בכסף מעשר.

וּמִי אָמַר אַבַּיֵי דָּגִים גִּידּוּלֵי קַרְקַע נִינְהוּ? וְהָאָמַר אַבַּיֵי:

ושואלים: ומי [והאם] אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו [הם]? והרי אמר אביי