הָא – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהָא – רַבָּנַן.

הא [זו] משנתנו כשיטת ר' אליעזר והא [וזו] המשנה האחרת כשיטת רבנן [חכמים].

כְּשֶׁתִּימְצֵי לוֹמַר, לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ – רְשׁוּת בֵּיתוֹ בִּיטֵּל. לְרַבָּנַן, הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ – רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּיטֵּל.

ומוסיפים: כשתימצי לומר (לכשתבדוק ותדקדק בדבר) לדברי ר' אליעזר המבטל רשות חצירו לאחרים — אף אם לא פירש, גם רשות ביתו ביטל לשימושם. ואילו לדעת רבנן [חכמים]: המבטל רשות חצירו — רשות ביתו לא ביטל, שהרי לא פירש.

פְּשִׁיטָא!

ותוהים על הערה זו: פשיטא [פשוט, ברור] הלא ודאי שבנושא זה נחלקו, ומהו החידוש שבדבר? הלא לכאורה אי אפשר לפרש אחרת!

אָמַר רַחֲבָה: אֲנָא וְרַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא תַּרְגֵּימְנָא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לַחֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִן בְּחָצֵר אֶחָד, וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירֵב.

ומשיבים: אמר רחבה: אנא [אני] ורב הונא בר חיננא תרגימנא [הסברנו]: לא נצרכא הסברה זו אלא לחדש דבר אחר, לחמשה ששרוין בחצר אחד ושכח אחד מהן ולא עירב.

לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ – אֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

לדברי ר' אליעזר כשהוא מבטל רשותו — אין צריך לבטל לכל אחד ואחד שכן מצאנו כבר שר' אליעזר סבור לענין ביטול שהמבטל, בעין יפה הוא מבטל. ולכן, אם צריך לבטל לרבים, אף אם לא פירש — מבטל בוודאי לכולם ואינו מקפיד בכך.

לְרַבָּנַן, כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ – צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

ואילו לדעת רבנן [חכמים]: כשהוא מבטל רשותו אין די שיבטל לאחד, אלא צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש. שמן הסתם אינו מבטל בעין יפה.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: חֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִן בְּחָצֵר אֶחָד וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירֵב, כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ – אֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל רְשׁוּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. כְּמַאן – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כמי הולכת נוהגת הלכה זו ששנינו בברייתא]: חמשה ששרוין בחצר אחד ושכח אחד מהן ולא עירב, כשהוא מבטל רשותו, אין צריך לבטל רשות כל אחד ואחד. ושואלים: כמאן [כמי]? ודאי כר' אליעזר כפי שהסברנו.

רַב כָּהֲנָא מַתְנִי הָכִי. רַב טַבְיוֹמֵי מַתְנִי הָכִי: כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא חֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִם בְּחָצֵר אֶחָד וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירֵב, כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַטֵּל רְשׁוּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. כְּמַאן? אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּמַאן – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

רב כהנא מתני הכי [היה שונה כך] שכל זה כדי להשמיענו דין חמישה השרויים בחצר. ואילו לדעת רב טביומי רב ששת אמרה במפורש, ולכן מתני הכי [היה שונה כך] בלשון זו: כמאן אזלא הא דתניא [כמי הולכת זו ששנינו בברייתא] חמשה ששרוין בחצר אחד ושכח אחד מהם ולא עירב, כשהוא מבטל רשותו אינו צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, כמאן [כמי]? אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: כמאן [כמי] — כר' אליעזר.

אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אִי אָמַר ״לָא מְבַטֵּילְנָא״, וּלְרַבָּנַן אִי אָמַר ״מְבַטֵּילְנָא״, מַאי?

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: ל שיטת ר' אליעזר שמן הסתם אדם מבטל את רשות ביתו, אי [אם] אמר במפורש: לא מבטילנא [אין אני מבטל] את רשות ביתי, ולרבנן [ולשיטת חכמים] שמן הסתם אין אדם מבטל את רשות ביתו, אי [אם] אמר במפורש: מבטילנא [מבטל אני] את רשות ביתי, מה יהא הדין אז? וטעמם של הדברים מאי

טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – מִשּׁוּם דְּקָסָבַר: הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ – רְשׁוּת בֵּיתוֹ בִּיטֵּל, וְהַאי אֲמַר ״אֲנָא לָא מְבַטֵּילְנָא״.

טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר? משום דקסבר [שהוא סבור] כרגיל: המבטל רשות חצירו, אף רשות ביתו ביטל. והאי [ואדם זה] שאנו דנים בו הרי אמר במפורש: אנא לא מבטילנא [אין אני מבטל].

אוֹ דִּילְמָא: טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם דְּבַיִת בְּלָא חָצֵר לָא עֲבִידִי אֱינָשֵׁי דְּדָיְירֵי וְכִי קָאָמַר לָא מְבַטֵּילְנָא – לָאו כָּל כְּמִינֵיהּ, אַף עַל גַּב דַּאֲמַר דָּיֵירְנָא, לָאו כְּלוּם קָאָמַר.

או דילמא [שמא], טעמא [הטעם] של ר' אליעזר משום שבבית בלא חצר לא עבידי אינשי דדיירי [אין אנשים גרים] וכל המבטל חצירו ממילא ביטל רשות ביתו ואין הדבר תלוי בדבריו. ולכן כי קאמר 'לא מבטילנא' [וכאשר הוא אומר: "אינני מבטל"] — לאו כל כמיניה [אין הכל ביכולתו], אף על גב דאמר 'דיירנא' [שאף על פי שאומר: אני ממשיך לגור ולהחזיק בביתי] — לאו כלום קאמר [לא כלום אמר].

וּלְרַבָּנַן, אִי אֲמַר ״מְבַטֵּילְנָא״ מַאי? טַעְמָא דְּרַבָּנַן מִשּׁוּם דְּקָסָבְרִי הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּיטֵּל – וְהַאי אֲמַר ״מְבַטֵּילְנָא״.

וכן השאלה לרבנן [לשיטת חכמים], אי [אם] אמר: מבטילנא [מבטל אני] גם את ביתי. מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? משום דקסברי [שסברו]: המבטל רשות חצירו מן הסתם רשות ביתו לא ביטל, והאי [ואדם זה] שאנו דנים בו הרי אמר מבטילנא [מבטל אני] ואם כן יהא מותר?

אוֹ דִּילְמָא: טַעְמָא דְּרַבָּנַן מִשּׁוּם דְּלָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּמְסַלֵּק נַפְשֵׁיהּ לְגַמְרֵי מִבַּיִת וְחָצֵר, וְהָוֵי כִּי אוֹרֵחַ לְגַבַּיְיהוּ. וְהַאי כִּי אֲמַר מְבַטֵּילְנָא – לָאו כָּל כְּמִינֵיהּ קָאָמַר.

או דילמא טעמא דרבנן משום דלא עביד איניש דמסלק נפשיה [או שמא טעמם של חכמים משום שאין אדם עשוי שמסלק עצמו] לגמרי מבית וחצר, והוי כי [ונעשה כמו] אורח לגבייהו שלו [אצלם, אצל שכניו], ואין הדרך לבטל כל כך. והאי כי אמר 'מבטילנא' [וזה שאמר: "מבטל אני"] — לאו כל כמיניה [אין הכל ממנו] אין זה ביכולתו לומר מה שירצה, אלא בטלה דעתו.

אָמַר לֵיהּ: בֵּין לְרַבָּנַן בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כֵּיוָן דְּגַלֵּי דַּעֲתֵיהּ – גַּלֵּי.

אמר ליה [לו] אביי לרב פפא בפתרון בעיה זו: בין לרבנן [לחכמים] בין לדברי ר' אליעזר: כיון דגלי דעתיה [שגילה דעתו] — גלי [גילה] והכל הולך אחר גילוי הדעת.

״וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ שֶׁיּוֹצְאִים בְּעַרְקַבְּלִין בַּפֶּסַח״. מַאי עַרְקַבְּלִין? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַצְוָותָא חֲרוּזִיָאתָא. הדרן עלך עושין פסין

במשנה שנינו עוד מה שמסר ר' אלעאי. וכן שמעתי ממנו מר' אליעזר שיוצאים בערקבלין בפסח. ושאלו: מאי [מהו] ערקבלין? אמר ריש לקיש: אצותא חרוזיאתא (מין סיב מר הנכרך על הדקל).

מתני׳ בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין – חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח.

וְהַכֹּל נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר – חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן – מוּתָּר בַּמֶּלַח וּבַמַּיִם.

בכל מיני מזון מערבין עירובי חצרות ועירובי תחומין. ובכל משתתפין שיתופי מבואות לעשות את המבוי כיחידה אחת, שכן דעתו של אדם על דירתו במקום שמצוי מזונו. חוץ מן המים ומן המלח שאינם נחשבים כמזון, ואין מערבין ומשתתפים בהם.

מְעָרְבִין לַנָּזִיר בַּיַּיִן, וּלְיִשְׂרָאֵל בַּתְּרוּמָה. סוּמָכוֹס אוֹמֵר: בְּחוּלִּין.

וכלל דומה: הכל, כל מיני מאכל, ניקח בכסף מעשר. כאשר פודים את המעשר השני ומביאים את התמורה בכסף לירושלים (דברים יד, כו), מותר לקנות בכסף זה כל דבר מאכל חוץ מן המים ומן המלח. וכיוצא באלה הנודר שלא לאכול מן המזון — מותר במים ובמלח, שאינם נחשבים מזון.

וּלְכֹהֵן בְּבֵית הַפְּרָס, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בֵּין הַקְּבָרוֹת,

ועוד אמרו בדיני עירובין: מערבין לנזיר ביין אף על פי שהוא אסור בשתייתו ולישראל מערבים אף בתרומה אף על פי שמותרת באכילה ובהנאה רק לכהן, משום שאין אנו מקפידים שיהא העירוב ראוי לאכילת המערב דוקא, ודי שראוי לאכילת אדם. ואילו סומכוס אומר : אין מערבים לישראל אלא בחולין.