אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּמַקִּיף לָהּ סוּלָּמָא דְּצוֹר מֵהַךְ גִּיסָּא וּמַחְתָּנָא דְּגָדֵר מֵהַךְ גִּיסָּא – בָּבֶל נַמִי מַקִּיף לָהּ פְּרָת מֵהַךְ גִּיסָּא וְדִיגְלַּת מֵהַאי גִּיסָּא. דְּכוּלָּא עָלְמָא נַמִי מַקִּיף אוֹקְיָינוֹס! דִּילְמָא מַעֲלוֹת וּמוֹרָדוֹת קָאָמְרַתְּ?!

אילימא [אם תאמר] משום שמקיף לה [אותה] סולמא [סולמה] של צור מהך גיסא [מצד זה], ומחתנא דגדר מהך גיסא [ומורד גדר עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים מצד זה] בבל נמי [גם כן] מקיף לה נהר פרת מהך גיסא [מצד זה], ונהר דיגלת מהאי גיסא [מצד זה] ואף היא לא תיחשב כרשות הרבים. וכן דכולא עלמא נמי [ואת כל העולם גם כן] מקיף אוקיינוס. ונמצא שאין רשות הרבים כלל בעולם, אלא דילמא [שמא] מעלות ומורדות שבארץ ישראל קאמרת [אמרת] שאינם נוחים להילוך ולכן אין עליהם דין רשות הרבים?

אָמַר לֵיהּ: קַרְקַפְנָא חֲזִיתֵיהּ לְרֵישָׁךְ בֵּי עַמּוּדֵי כִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְהָא שְׁמַעֲתָא.

אמר ליה [לו] רב דימי: קרקפנא [בעל הגולגולת, אדם גדול], חזיתיה לרישך בי עמודי כי [ראיתי את ראשך בין העמודים של בית המדרש כאשר] אמרה ר' יוחנן להא שמעתא [את זאת השמועה, ההלכה] כלומר, הרי אתה מכוון למשמעות הדברים כאילו היית בין עמודי בית המדרש, ושמעת את הדברים מר' יוחנן עצמו.

אִיתְּמַר נַמִי, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַעֲלוֹת וּמוֹרָדוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים, לְפִי שֶׁאֵינָן כְּדִגְלֵי מִדְבָּר.

איתמר נמי [נאמר גם כן] כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהן משום רשות הרבים לפי שאינן כדגלי מדבר שאין רשות הרבים אלא בדומה למקום שהלכו בו שבטי (דגלי) בני ישראל ביציאת מצרים, שהיה מקום ישר ונוח להילוך הרבים.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַחֲבָה מֵרָבָא: תֵּל הַמִתְלַקֵּט עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ אַרְבַּע, וְרַבִּים בּוֹקְעִין בּוֹ, חַיָּיבִין עָלָיו רְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ אֵין חַיָּיבִין עָלָיו?

בעא מיניה [שאל אותו] רחבה מרבא: תל המתלקט עשרה מתוך ארבע, כלומר, שמגיע גובהו לעשרה טפחים בתוך אורך שיפוע של ארבע אמות ויש בו איפוא התנאים היוצרים רשות היחיד, ואולם רבים בוקעים (מהלכים) בו, חייבין עליו משום רשות הרבים או אין חייבין עליו?

אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן לָא תִּיבָּעֵי לָךְ, הָשְׁתָּא וּמַה הָתָם דְּנִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ, אָמְרִי רַבָּנַן לָא אָתוּ רַבִּים וּמְבַטְּלִי לָהּ מְחִיצָּתָא, הָכָא דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ – לֹא כָּל שֶׁכֵּן.

ומפרשים את הדברים: אליבא דרבנן לא תיבעי לך [על פי שיטת חכמים לא תישאל לך השאלה כלל ] השתא ומה התם דניחא תשמישתיה אמרי רבנן לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא [עכשיו, ומה שם בפסים שנוח תשמישה של רשות הרבים אמרו חכמים שאין הרבים באים ומבטלים את המחיצה], הכא, דלא ניחא תשמישתיה — לא כל שכן [כאן שלא נוח תשמישו, במדרון — לא כל שכן] שיחשב התל כמחיצה היוצרת רשות היחיד ואין דריסת הרבים מבטלתה.

כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, מַאי? הָתָם הוּא דְּנִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ, הָכָא הוּא דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ – לָא אָתוּ רַבִּים וּמְבַטְּלִי מְחִיצָּתָא, אוֹ דִּילְמָא לָא שְׁנָא? אָמַר לֵיהּ: חַיָּיבִין.

כי תיבעי לך אליבא [כי תישאל לך השאלה, הרי זה לשיטת] ר' יהודה מאי [מהו], התם הוא דניחא תשמישתיה, הכא הוא דלא ניחא תשמישתיה; לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא [שם הוא שנוח שימושה של רשות הרבים, כאן שלא נוח שימושה, אין הרבים באים ומבטלים מחיצה] או דילמא לא שנא [או שמא אינו שונה]? אמר ליה [לו]: חייבין משום רשות הרבים.

וַאֲפִילּוּ עוֹלִין לוֹ בְּחֶבֶל?! אָמַר לֵיהּ: אִין. וַאֲפִילּוּ בְּמַעֲלוֹת בֵּית מֵרוֹן?! אָמַר לֵיהּ: אִין.

שאלו רחבה: והאם תאמר הלכה זו ואפילו מדרון זה משופע עד כדי כך שכדי לטפס עליו עולין לו בחבל שיש להיעזר בחבל כדי לטפס בו. אמר לו: אין [כן] שאלו: ואפילו במקום ששמו מעלות בית מרון, שהן תלולות ביותר?! אמר ליה [לו]: אין [כן].

אֵיתִיבֵיהּ: חָצֵר שֶׁהָרַבִּים נִכְנָסִין לָהּ בָּזוֹ וְיוֹצְאִין בָּזוֹ – רְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה וּרְשׁוּת הַיָּחִיד לַשַּׁבָּת.

איתיביה [הקשה לו] רחבה מן התוספתא: חצר המגודרת מסביב שהרבים נכנסין לה בכניסה זו ויוצאין בזו; הרי היא נחשבת כרשות הרבים לענין טומאה, וכל ספק טומאה בתוכה הוא טהור, ואולם עדיין רשות היחיד היא לענין שבת.

מַנִּי? אִילֵימָא רַבָּנַן – הָשְׁתָּא וּמַה הָתָם דְּנִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ אָמְרִי רַבָּנַן לָא אָתוּ רַבִּים וּמְבַטְּלִי מְחִיצָּתָא, הָכָא דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ – לֹא כָּל שֶׁכֵּן!

ומעתה נברר מני [של מי היא] הלכה זו; אילימא רבנן [אם תאמר חכמים] השתא [עכשיו] ומה התם דניחא תשמישתיה אמרי רבנן לא אתי רבים ומבטלי מחיצתא [ומה שם בפסים שנוח תשמישה של דרך הרבים אמרו חכמים אין הרבים באים ומבטלים מחיצה], הכא דלא ניחא תשמישתיה [כאן, בחצר, שאין נוח תשמישה למעבר רבים] לא כל שכן שאין הרבים יכולים לבטל מחיצה, ולא היה מקום לפרט הלכה זו במיוחד.

אֶלָּא לָאו – רַבִּי יְהוּדָה הִיא!

אלא לאו [האם לא] כשיטת ר' יהודה היא? ונמצא שאף ר' יהודה מחלק בין דרך לדרך.

לֹא, לְעוֹלָם רַבָּנַן, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ.

ענה לו: לא, לעולם תפרש שהלכה זו כשיטת רבנן [חכמים] היא, ומה ששאלת מה חידוש בדבר לשיטתם והרי רשות הרבים לטומאה איצטריכא ליה [הוצרכה לו להשמיענו]. שאף על פי שחצר זו רשות היחיד לשבת מכל מקום חידש שרשות הרבים היא לענין טומאה. שוב מנסה רחבה להביא ראייה מן המשנה.

תָּא שְׁמַע: מְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשׁוֹת בַּבּוֹרוֹת בַּשִּׁיחִין וּבַמְּעָרוֹת רְשׁוּת הַיָּחִיד לַשַּׁבָּת, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה.

תא שמע [בא ושמע] מה ששנינו: מבואות המפולשות בבורות, בשיחין ובמערות, הרי הן רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה.

בַּבּוֹרוֹת סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! אֶלָּא: לַבּוֹרוֹת. רְשׁוּת הַיָּחִיד לַשַּׁבָּת וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה.

ומתחילה מבררים את לשון המשנה: "בבורות" סלקא דעתך [עולה על דעתך], וכי אפשר לדבר על מבואות מפולשים בתוך בורות? אלא יש לתקן כך: מבואות המפולשות לבורות הרי הם רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה.

מַנִּי? אִילֵימָא רַבָּנַן – הָשְׁתָּא וּמַה הָתָם דְּנִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ – אָמְרִי לָא אָתוּ רַבִּים וּמְבַטְּלִי לָהּ, הָכָא דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ לֹא כָּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה הִיא!

ומעתה נברר מני [של מי היא משנה זו], אילימא רבנן [אם תאמר חכמים] השתא [עכשיו] ומה התם [שם, בפסים] — דניחא תשמישתיה, אמרי: לא אתו רבים ומבטלי לה [שנוח תשמישה של דרך הרבים, אמרו חכמים : אין הרבים באים ומבטלים אותה, את המחיצה]. הכא [כאן, בחצר] — דלא ניחא תשמישתיה [שלא נוח תשמישה למעבר רבים], לא כל שכן. אלא לאו [האם לא] כשיטת ר' יהודה היא!

לֹא, לְעוֹלָם רַבָּנַן, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ.

ודחה רבא: לא, לעולם תפרש שהלכה זו כשיטת רבנן [חכמים] היא, ואם תשאל מה חידוש יש בדבר? החידוש הוא שדין רשות הרבים לטומאה היא איצטריכא ליה [הוצרכה לו להשמיענו] שאף על פי שאין נוח להלך בהם, כיון שבכל זאת הרבים מצויים שם הרי זו רשות הרבים לענין טומאה. שוב רוצה רחבה להביא ראיה מן המשנה.

תָּא שְׁמַע: שְׁבִילֵי בֵּית גִּילְגּוּל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן רְשׁוּת הַיָּחִיד לַשַּׁבָּת, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה.

תא שמע [בא ושמע] מה ששנינו: שבילי בית גילגול (שבילים הקשים להילוך) וכיוצא בהן, הרי דינם כרשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה,

וְאֵיזֶהוּ שְׁבִילֵי בֵּית גִּילְגּוּל? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כֹּל שֶׁאֵין הָעֶבֶד יָכוֹל לִיטּוֹל סְאָה שֶׁל חִיטִּין וְיָרוּץ לִפְנֵי סַרְדְיוֹט.

ואיזהו שבילי בית גילגול? אמרי דבי [אומרים בני בית מדרשו] של ר' ינאי: כל שאין העבד יכול ליטול על גופו סאה של חיטין וירוץ לפני סרדיוט [חייל], שאף מפני אימתו את איש הצבא אינו יכול לרוץ, ונברר

מַנִּי? אִילֵימָא רַבָּנַן – הָשְׁתָּא וּמַה הָתָם דְּנִיחָא תַּשְׁמִישְׁתָּא אָמְרִי רַבָּנַן לָא אָתוּ רַבִּים וּמְבַטְּלִי לָהּ מְחִיצָּתָא, הָכָא דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתָּא לֹא כָּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה הִיא!

מני [של מי היא משנה זו] אילימא רבנן, השתא ומה התם דניחא תשמישתא, אמרי רבנן: לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא. הכא, דלא ניחא תשמישתא [עכשיו, ומה שם בפסי בור שנוח תשמישה לרבים אמרו חכמים: אין הרבים באים ומבטלים את המחיצה. כאן, שלא נוח תשמישה], לא כל שכן! אלא לאו [האם לא] ר' יהודה?

אֲמַר לֵיהּ: שְׁבִילֵי בֵּית גִּילְגּוּל קָאָמְרַתְּ – יְהוֹשֻׁעַ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה, עָמַד וְתִיקֵּן לָהֶם דְּרָכִים וּסְרַטְיָא, כָּל הֵיכָא דְּנִיחָא תַּשְׁמִישְׁתָּא – מְסָרָהּ לָרַבִּים, כָּל הֵיכָא דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתָּא – מְסָרָהּ לַיָּחִיד:

אמר ליה [לו] שבילי בית גילגול קאמרת, יהושע שכבש את הארץ וחילקה אוהב ישראל היה, עמד ותיקן להם דרכים וסרטיא (דרך המלך), כל היכא דניחא תשמישתא [כל מקום שנוח שימושו] מסרה לרבים, וכל היכא דלא ניחא תשמישתא [וכל מקום שלא נוח שימושו] מסרה ליחיד. ודבר זה נאמר רק בארץ ישראל בלבד אבל אין לקבוע כלל שכל מקום אחר שקשה להלך בו אינו נידון כרשות הרבים.

מתני׳ אֶחָד בּוֹר הָרַבִּים וּבְאֵר הָרַבִּים וּבְאֵר הַיָּחִיד עוֹשִׂין לָהֶן פַּסִּין,

אחד בור מקום כינוס מים, אבל שאין מימיו נובעים, השייך לרבים. ובאר שמימיה נובעים, והיא של הרבים, ואפילו באר היחיד; עושין להן פסין להתירם כפי שאמרנו.

אֲבָל לְבוֹר הַיָּחִיד עוֹשִׂין לוֹ מְחִיצָּה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

אבל לבור היחיד, שיש בו שני חסרונות: שהוא של יחיד ושאין מימיו נובעים — אין אפשרות להתיר לשאוב ממנו בשבת על ידי פסים אלא אם כן עושין לו מחיצה גבוהה גמורה בת עשרה טפחים, אלו דברי ר' עקיבא.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: אֵין עוֹשִׂין פַּסִּין אֶלָּא לִבְאֵר הָרַבִּים בִּלְבַד, וְלַשְּׁאָר עוֹשִׂין חֲגוֹרָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים.

ר' יהודה בן בבא אומר: אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, ולשאר, כגון: בור הרבים, או באר היחיד — עושין חגורה (היקף חבלים) גבוה עשרה טפחים שהרי מכח דין לבוד דינה כמחיצה מעולה.