הַבַּכּוּרוֹת וְהַדּוּד הָאֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרוֹעַ״.

הבכרות והדוד אחד תאנים רעות מאד אשר לא תאכלנה מרע" (ירמיה כד, א— ג) ודורשים:

תְּאֵנִים הַטּוֹבוֹת – אֵלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים, תְּאֵנִים הָרָעוֹת – אֵלּוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אָבַד סִבְרָם וּבָטַל סִיכּוּיָם – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ״, אֵלּוּ וָאֵלּוּ עֲתִידִין שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ.

תאנים הטובות — אלו צדיקים גמורים, תאנים הרעות — אלו רשעים גמורים. ושמא תאמר אבד סברם (תקוותם) ובטל סיכוים של הרשעים? תלמוד לומר: "הדודאים נתנו ריח" (שיר השירים ז, יד) כלומר: אלו ואלו עתידין שיתנו ריח.

דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ״הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ״ – אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא.

כיון שהובא פסוק זה מביאים מה שדרש רבא על הכתוב "הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך": מאי דכתיב "הדודאים נתנו ריח" — אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא.

״וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים״ – אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. לָשׁוֹן אַחֵר: שֶׁאוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן.

"ועל פתחינו כל מגדים" — אלו בנות ישראל שמגידות פתחיהן לבעליהן. כלומר, אומרות להם מתי הן נדות. לישנא אחרינא [לשון אחר]: שאוגדות (קושרות, שומרות) פתחיהן לבעליהן ואינן נבעלות לאחרים.

״חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ״, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְבֵּה גְּזֵירוֹת גָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי יוֹתֵר מִמַּה שֶׁגָּזַרְתָּ עָלַי – וְקִיַּימְתִּים.

"חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך" — אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הרבה גזירות גזרתי על עצמי בתקנות חכמים וסייגיהם יותר ממה שגזרת עלי בתורה, וקיימתים, ואלה הם החדשים הנוספים על הישנים האמורים בתורה.

אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְהַהוּא מִדְּרַבָּנַן דַּהֲוָה קָא מְסַדֵּר אַגָּדָתָא קַמֵּיהּ: מִי שְׁמִיעַ לָךְ ״חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים״ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵלּוּ מִצְוֹת קַלּוֹת וְאֵלּוּ מִצְוֹת חֲמוּרוֹת.

מסופר: אמר ליה [לו] רב חסדא לההוא מדרבנן דהוה קא מסדר אגדתא קמיה [לאחד החכמים שהיה מסדר מסורות אגדה לפניו] מי שמיע לך [האם שמעת] "חדשים גם ישנים" מהו? אמר ליה [לו]: אלו מצו‍ת קלות ואלו מצו‍ת חמורות.

אָמַר לֵיהּ: וְכִי תּוֹרָה פְּעָמִים פְּעָמִים נִיתְּנָה? אֶלָּא הַלָּלוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַלָּלוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

אמר ליה [לו] רב חסדא: אינו כן, וכי תורה פעמים פעמים ניתנה — ומצוות קלות שבה ניתנו בנפרד ממצוות חמורות? אלא ישנים — הללו ציוויים מדברי תורה, וחדשים הללו — מדברי סופרים.

דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ״וְיוֹתֵר מֵהֵמָה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה וגו׳״ – בְּנִי! הִזָּהֵר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה. שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה יֵשׁ בָּהֶן עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְדִבְרֵי סוֹפְרִים – כָּל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים חַיָּיב מִיתָה.

ועוד דרש רבא בדומה לכך: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר" (קהלת יב, יב) — בני הזהר לקיים דברי סופרים יותר מדברי תורה. שדברי תורה יש בהן מצוות עשה ולא תעשה, ואף באלה יש מהן שעונש העובר עליהם הוא מלקות בלבד. ואילו דברי סופרים — כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה שנאמר "ופורץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י, ח).

שֶׁמָּא תֹּאמַר אִם יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ מִפְּנֵי מַה לֹּא נִכְתְּבוּ – אָמַר קְרָא ״עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ״.

שמא תאמר: אם יש בהן ממש וחשיבות כה רבה בדברי סופרים מפני מה לא נכתבו?! על כן אמר קרא [המקרא]: "עשות ספרים הרבה אין קץ" שאי אפשר לתורה שבעל פה שתיכתב, שאין קץ להקיפה.

״וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר״. אָמַר רַב פַּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר אַדָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר עוּלָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמַּלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִידּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת.

מהו "ולהג הרבה יגיעת בשר"? אמר רב פפא בריה [בנו] של רב אחא בר אדא משמיה [משמו] של רב אחא בר עולא: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים, נידון בצואה רותחת שהיא התוצאה של יגיעת בשר האדם.

מַתְקִיף לָהּ רָבָא: מִי כְּתִיב ״לַעַג״? ״לַהַג״ כְּתִיב! אֶלָּא: כָּל הַהוֹגֶה בָּהֶן טוֹעֵם טַעַם בָּשָׂר.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: מי כתיב [האם כתוב] לעג? "להג" כתיב [כתוב]! אלא להיפך: כל ההוגה בה טועם ונהנה כטעם בשר.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין וְהָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַגַּרְסִי מְשָׁרְתוֹ. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַכְנִיסִין לוֹ מַיִם בְּמִדָּה. יוֹם אֶחָד מְצָאוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הָאֲסוּרִין, אָמַר לוֹ: הַיּוֹם מֵימֶךָ מְרוּבִּין, שֶׁמָּא לַחֲתוֹר בֵּית הָאֲסוּרִין אַתָּה צָרִיךְ! שָׁפַךְ חֶצְיָין, וְנָתַן לוֹ חֶצְיָין.

ובענין חומרת דברי חכמים מסופר. תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בר' עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה ר' יהושע הגרסי משרתו. בכל יום ויום היו מכניסין לו תלמידיו מים במדה הראויה לשתות. יום אחד מצאו שומר בית האסורין לר' יהושע הגרסי, אמר לו: היום מימך מרובין, שמא לחתור בית אסורין אתה צריך להשתמש במים אלה כדי לרכך את הטיט שבכתלי הבית? שפך חציין ונתן לו חציין בלבד.

כְּשֶׁבָּא אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ: יְהוֹשֻׁעַ, אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזָּקֵן אֲנִי וְחַיַּי תְּלוּיִין בְּחַיֶּיךָ?

כשבא ר' יהושע אצל ר' עקיבא, וראה ר' עקיבא כמה מעטים המים, אמר לו: יהושע, אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך? שאין אדם אחר מביא לי מים, ואם אתה מביא פחות מכשיעור, מסתכן אני בחיי.

סָח לוֹ כָּל אוֹתוֹ הַמְּאוֹרָע. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי מַיִם שֶׁאֶטּוֹל יָדַי. אָמַר לוֹ: לִשְׁתּוֹת אֵין מַגִּיעִין, לִיטּוֹל יָדֶיךָ מַגִּיעִין?! אָמַר לוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחַיָּיבִים עֲלֵיהֶן מִיתָה, מוּטָב אָמוּת מִיתַת עַצְמִי וְלֹא אֶעֱבוֹר עַל דַּעַת חֲבֵירַי.

סח לו כל אותו המאורע. לאחר מכן אמר לו ר' עקיבא: תן לי מים שאטול ידי, אמר לו ר' יהושע: הלא לשתות אין מגיעין (מספיקים), ליטול ידיך מגיעין?! אמר לו: מה אעשה שחייבים עליהן, על אכילה בלא נטילת ידים לפניה, מיתה, כעובר על דברי חכמים? ואם כן, מוטב אמות מיתת עצמי בצמא, ולא אעבור על דעת חבירי!

אָמְרוּ: לֹא טָעַם כְּלוּם עַד שֶׁהֵבִיא לוֹ מַיִם וְנָטַל יָדָיו. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: מַה בְּזִקְנוּתוֹ כָּךְ – בְּיַלְדוּתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמַה בְּבֵית הָאֲסוּרִין כָּךְ – שֶׁלֹּא בְּבֵית הָאֲסוּרִין עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

אמרו: לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו, וכששמעו חכמים בדבר אמרו: מה בזקנותו ובחולשתו כך היה מדקדק במצוות — בילדותו על אחת כמה וכמה. ומה בבית האסורין כך, שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁתִּיקֵּן שְׁלֹמֹה עֵירוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״בְּנִי אִם חָכָם לִבֶּךָ יִשְׁמַח לִבִּי גַּם אָנִי״, וְאוֹמֵר: ״חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר״.

אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה המלך עירובין (עירובי חצירות) ונטילת ידים שהם סייגים נוספים על דברי תורה יצתה בת קול ואמרה: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" (משלי כג, טו). וכן אומר הכתוב עליו: "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר" (משלי כז, יא).

דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ״לְכָה דּוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ״.

ועוד מביאים ממה שדרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים שם אתן את דודי לך" (שיר השירים ז, יב-יג).

״לְכָה דּוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה״ – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תְּדִינֵנִי כְּיוֹשְׁבֵי כְרַכִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן גָּזֵל וַעֲרָיוֹת וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר. ״נֵצֵא הַשָּׂדֶה״ – בֹּא וְאַרְאֲךָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדְּחָק.

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא ושבועת שקר, אלא "נצא השדה" — בא ואראך תלמידי חכמים שעובדי אדמה הם, ובכל זאת עוסקין בתורה מתוך הדחק וביושר.

״נָלִינָה בַּכְּפָרִים״ אַל תִּקְרִי ״בַּכְּפָרִים״ אֶלָּא ״בַּכּוֹפְרִים״ – בֹּא וְאַרְאֲךָ אוֹתָם שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶן טוֹבָה וְהֵן כָּפְרוּ בְּךָ.

"נלינה בכפרים" — אל תקרי [תקרא] "בכפרים" אלא בכופרים, כלומר: בא ואראך אותם אומות העולם שהשפעת להן טובה והן כפרו בך.

״נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים״ – אֵלּוּ בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. ״נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. ״פִּתַּח הַסְּמָדַר״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. ״הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי גְּמָרָא. ״שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ״ – אַרְאֲךָ כְּבוֹדִי וְגוֹדְלִי, שֶׁבַח בָּנַי וּבְנוֹתַי.

"נשכימה לכרמים" — אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. "נראה אם פרחה הגפן" — אלו בעלי מקרא שהם הלומדים בתחילת הלימוד. "פתח הסמדר" — אלו בעלי משנה. "הנצו הרמונים" — אלו בעלי גמרא. "שם אתן את דודי לך" — אראך כבודי וגודלי שבח בני ובנותי כמה דבוקים הם בקדושה. ועוד דרשו על שלמה המלך.

אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מַאי דִּכְתִיב: ״וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף״ – מְלַמֵּד שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל תּוֹרָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל סוֹפְרִים חֲמִשָּׁה וָאָלֶף טְעָמִים.

אמר רב המנונא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף". (מלכים א' ה, יב) — מלמד שאמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה, שלשת אלפים משל. על כל דבר ודבר של סופרים, חמשה ואלף טעמים.

דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ״וְיוֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִימֵּד דַּעַת אֶת הָעָם [וְ]אִיזֵּן וְחִקֵּר תִּיקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה״. ״לִימֵּד דַּעַת אֶת הָעָם״ – דְּאַגְמַרֵיהּ בְּסִימָנֵי טְעָמִים, וְאַסְבַּרָהּ בְּמַאי דְּדָמֵי לֵיהּ.

עוד דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ויתר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם ואזן וחקר תיקן משלים הרבה" (קהלת י, ט). והוא מבאר: "לימד דעת את העם" — דאגמריה בסימני טעמים ואסברה במאי דדמי ליה [שלמדו בסימני הטעמים בתורה והסביר דבר על ידי הדומה לו].

״[וְ]אִיזֵּן וְחִקֵּר תִּיקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה״ – אָמַר עוּלָּא, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: בַּתְּחִילָּה הָיְתָה תּוֹרָה דּוֹמָה לִכְפִיפָה שֶׁאֵין לָהּ אָזְנַיִם, עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וְעָשָׂה לָהּ אָזְנַיִם.

"ואזן וחקר תקן משלים הרבה" — אמר עולא אמר ר' אליעזר: בתחילה היתה תורה דומה לכפיפה (סל) שאין לה אזנים (ידיות) עד שבא שלמה ועשה לה אזנים, שעל ידי הסבריו ומשליו ניתן לכל אדם להחזיק בה ולהבינה, לקיים מצוותיה ולהתרחק מדבר עבירה.

״קְוֻוצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים״. אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר מָר עוּקְבָא: מְלַמֵּד שֶׁיֵּשׁ לִדְרוֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּילֵי תִּילִים שֶׁל הֲלָכוֹת.

על הכתוב "ראשו כתם פז קוצותיו תלתלים שחורות כעורב" (שיר השירים ה, יא) אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: "קווצותיו" מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ שבתורה תילי תילים של הלכות.

״שְׁחוֹרוֹת כָּעוֹרֵב״ – בְּמִי אַתָּה מוֹצְאָן – בְּמִי

"שחרות כעורב" משמעו: במי אתה מוצאן את דברי התורה — במי