שֶׁהֵן כְּעֶשֶׂר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וּכְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה אַמָּה.

לגוף הברייתא שואלים: במאי קא מפלגי [במה נחלקו שני תנאים אלה]? ומשיבים: מר [חכם זה, ר' שמעון בן אלעזר] סבר: חד [פעם אחת] רואין אמרינן [אומרים אנו], תרי [שתי] פעמים רואין — לא אמרינן [איננו אומרים] כלומר; דיינו שאנו אומרים שרואים את האבן כאילו נחלקה, אבל אין אומרים פעם נוספת "רואין שנחקקה", ומר [וחכם זה, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה] סבר: אפילו תרי [שתי] פעמים רואין נמי אמרינן [גם כן אומרים אנו]. ואם כן הוא הדין לתל הדומה לאבן עגולה, שנידון אף הוא משום דיומד.

״כְּעֶשֶׂר״? הָא עֶשֶׂר הָוְיָין! מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא ״כִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה״,

ועוד בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: חיצת הקנים (מחיצת קנים העומדת כעין דיומד) והיו בה קנה קנה פחות משלשה טפחים זה מזה, שדינם כלבוד, האם נידון משום דיומד או לא?

כִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה טְפֵי הָוְיָין, מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִתְנֵי ״כְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה״ – וּכְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה הָא לָא הָוְיָא! אָמַר רַב פַּפָּא: יְתֵירוֹת עַל שָׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה, וְאֵינָן מַגִּיעוֹת לְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה.

אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה בברייתא]. שכן שנינו: היה שם אילן או גדר או חיצת הקנים — נידון משום דיומד. מאי לאו [האם לא] הכוונה שהיו בחיצת הקנים קנה קנה פחות משלשה?

אָמַר רַב פַּפָּא: בְּבוֹר שְׁמוֹנֶה דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא בָּעֵינַן פְּשׁוּטִין,

ודוחים: לא, מדובר כאן בגודריתא דקני [בסבך של קנים] הצמודים זה לזה ויוצרים כעין עמוד. ומקשים: אי הכי — היינו [אם כך הרי זה] אילן, ובודאי לא חזר התנא על אותו דבר פעמיים.

בְּבוֹר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָעֵינַן פְּשׁוּטִין.

טענה זו נדחית: אלא מאי [מה תאמר] שחיצת הקנים היא קנה קנה פחות משלשה, אם כן לדעתך היינו [הרי זה] גדר! אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] ולהסביר ששנה תרי גווני [שני מיני] גדר! הכא נמי [כאן גם כן] שנה תרי גווני [שני מיני] אילן, ואין איפוא להוכיח מכאן לענייננו.

כִּי פְּלִיגִי – מִשְּׁמוֹנֶה עַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. לְרַבִּי מֵאִיר בָּעֵינַן פְּשׁוּטִין, לְרַבִּי יְהוּדָה לָא בָּעֵינַן פְּשׁוּטִין.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שלא כך היתה השאלה, אלא גודריתא דקני קא מיבעיא ליה [סבך של קנים צפוף הוא שנשאלה לו], גודריתא דקני מאי האם נחשבת היא כדיומד. אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה בברייתא]. שכן שנינו: היה שם גדר או אילן או חיצת הקנים — נידון משום דיומד. מאי לאו, גודריתא דקני [האם לא מדובר שם בסבך של קנים] ודוחים:

וְרַב פַּפָּא מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תָּנֵינָא!

לא, מדובר בקנה קנה פחות משלשה שאז הוא כשר לכתחילה. ומקשים: אי הכי, היינו [אם כך, הרי זה] בדיוק גדר!

רַב פַּפָּא בָּרַיְיתָא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ, וְקָא מַשְׁמַע לָן כְּבָרַיְיתָא.

ודוחים קושיה זו: אלא מאי [מה] היא חיצת הקנים, הלא לדעתך היא גודריתא דקני [סבך של קנים] — היינו [הרי זה] אילן! אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]

ארי״ך יות״ר בת״ל חיצ״ת חצ״ר שיבש״ה סִימָן. בְּעָא מִינֵּיהּ אַבַּיֵי מֵרַבָּה: הֶאֱרִיךְ בִּדְיוּמָדִין כְּשִׁיעוּר פְּשׁוּטִין, לְרַבִּי מֵאִיר מַהוּ?

שהן כעשר אמות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר לשיטתו: כשלש עשרה אמה וכארבע עשרה אמה.

אָמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין. מַאי לָאו דְּמַאֲרִיךְ בִּדְיוּמָדִין? לָא, דְּמַפֵּישׁ וְעָבֵיד פְּשׁוּטִין.

ומתחילה תוהים: מדוע אמר "כעשר", שמשמעו בערך עשר? הא [הלא] עשר בדיוק הויין [הן]! ומשיבים: משום דבעי למיתנא סיפא [שרצה לשנות בסוף] "כשלש עשרה", שנה אף בתחילה "כעשר".

אִי הָכִי, הַאי ״וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין״, ״עַד שֶׁיַּרְבֶּה פַּסִּין״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! תְּנֵי: עַד שֶׁיַּרְבֶּה פַּסִּין.

ושואלים: כיצד אמר "כשלש עשרה" הלא טפי הויין [יותר הן]!? ומשיבים: משום דבעי למתני [שרצה לשנות] "כארבע עשרה". ושואלים: וכארבע עשרה הא לא הויין [הלא אינו]. אמר רב פפא: יתירות על שלש עשרה שליש אמה, ואינן מגיעות לארבע עשרה.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין, מַאי לָאו דְּמַפֵּישׁ וְעָבֵיד פְּשׁוּטִין? לָא, דְּמַאֲרִיךְ בִּדְיוּמָדִין.

אמר רב פפא: בבור שרוחבו כשלעצמו שמונה אמות דכולי עלמא לא פליגי דלא בעינן [הכל אינם חולקים שאין צורך] להעמיד פסים פשוטין בין הדיומדין. שכן רוחב הבור בתוספת הרווח הדרוש לעמידת הפרה מסביב לבור, שהוא כשתי אמות לכל צד, מגיע לשתים עשרה אמות. ונמצא שהרווח שבין הדיומדין, לאחר ניכוי מקומם שהוא שתי אמות לכל צד, עשר אמות. ובכך ר' מאיר מתיר ואומר שאין צורך להוסיף.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי ״וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין״ – שְׁמַע מִינָּהּ.

בבור שרחבו שתים עשרה אמה — דכולי עלמא לא פליגי דבעינן פשוטין [הכל אינם חולקים שצריכים אנו פשוטים] שאז גם אם מוסיף רק שתי אמות לכל צד בשביל הפרות נמצא השטח שש עשרה אמה והרווח המינימאלי בין הדיומדין ארבע עשרה אמה, שגם לשיטת ר' יהודה צריך סתימה.

בְּעָא מִינֵּיהּ אַבַּיֵי מֵרַבָּה: יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וּשְׁלִישׁ לְרַבִּי יְהוּדָה מַהוּ? פְּשׁוּטִין עָבֵיד אוֹ בִּדְיוּמָדִין מַאֲרִיךְ?

כי פליגי [כאשר נחלקו] — היה זה משמונה עד שתים עשרה אמות. שלשיטת ר' מאיר בעינן [צריכים אנו] להוסיף פשוטין. ולשיטת ר' יהודה לא בעינן [אין אנו צריכים] פשוטין.

אָמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, כַּמָּה הֵן מְקוֹרָבִין – כְּדֵי רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ שֶׁל פָּרָה, וְכַמָּה מְרוּחָקִין – אֲפִילוּ כּוֹר וַאֲפִילּוּ כּוֹרַיִים,

ושואלים: ורב פפא מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו]? הלא כבר תנינא [שנינו] שלדעת ר' מאיר הרווח הוא כעשר אמות בלבד, ולדעת ר' יהודה הוא קצת יותר משלש עשרה אמות?!

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּית סָאתַיִם – מוּתָּר, יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם – אָסוּר. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: אִי אַתָּהּ מוֹדֶה בְּדִיר וָסַהַר וּמוּקְצֶה וְחָצֵר אֲפִילּוּ בַּת חֲמֵשֶׁת כּוֹרִים וַאֲפִילּוּ בַּת עֲשָׂרָה כּוֹרִים שֶׁמּוּתָּר?

ומשיבים: אכן, עבורנו אין בכך חידוש אולם רב פפא הברייתא לא שמיע ליה, וקא משמע לן [לא היתה ידועה לו והשמיע לנו] מעצמו כדברי הב רייתא הזאת.

אָמַר לָהֶן: זוֹ מְחִיצָּה, וְאֵלּוּ פַּסִּין.

ארי"ך יות"ר בת"ל חיצ"ת חצ"ר שיבש"ה הרי זה סימן לעניינים שיובאו במהלך הדברים הבאים. בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: האריך בדיומדין שהוסיף על כל זרוע שלהם כשיעור פשוטין עוד אמה אחת, ואין הרווח עומד עכשיו על יותר מעשר אמות, לשיטת ר' מאיר מהו, האם נאמר שדי בכך ושוב אינו צריך להעמיד פסים פשוטים, או שמא יש צורך דווקא בהעמדת פסים בחלל?

וְאִם אִיתָא – זוֹ מְחִיצָּה וְזוֹ הִיא מְחִיצָּה מִיבָּעֵי לֵיהּ!

אמר ליה [לו]: כבר תניתוה [שניתם אותה] שכן למדנו: "ובלבד שירבה בפסין" מאי לאו [האם לא] הכוונה שמאריך בדיומדין? ודוחים: לא, הכוונה היא דמפיש ועביד [שמרבה ועושה] פסים פשוטין.

הָכִי קָאָמַר: זוֹ תּוֹרַת מְחִיצָּה עָלֶיהָ, וּפִרְצוֹתֶיהָ בְּעֶשֶׂר, וְאֵלּוּ תּוֹרַת פַּסִּין עֲלֵיהֶן, וּפִרְצוֹתֵיהֶן בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וּשְׁלִישׁ.

אמר לו: אי הכי [אם כך] האי [לשון זו] "ובלבד שירבה בפסין" אינה מדוייקת, שמשמעה שמוסיף בפסים עצמם, ובמקום זה "עד שירבה פסין" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ענה לו: אין להקפיד בכך, תני [שנה, למד] "עד שירבה פסין".

בְּעָא מִינֵּיהּ אַבַּיֵי מֵרַבָּה: תֵּל הַמִתְלַקֵּט עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ אַרְבַּע נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוּמָד, אוֹ אֵינוֹ נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוּמָד?

אותו ענין נאמר גם בגירסה אחרת: איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה] "ובלבד שירבה בפסין". מאי לאו [האם לא] הכוונה דמפיש ועביד [שמרבה ועושה] פשוטין? ודחה: לא, אולי הכוונה שמאריך בדיומדין.

אָמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הָיְתָה שָׁם אֶבֶן מְרוּבַּעַת, רוֹאִין, כֹּל שֶׁאִילּוּ תֵּחָלֵק וְיֵשׁ בָּהּ אַמָּה לְכָאן וְאַמָּה לְכָאן – נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוּמָד, וְאִם לָאו – אֵינוֹ נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוּמָד.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], מדקתני [ממה ששנינו] "ובלבד שירבה בפסין" משמע יאריך את הפסים עצמם. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: הָיְתָה שָׁם אֶבֶן עֲגוּלָּה, רוֹאִין, כֹּל שֶׁאִילּוּ תֵּחָקֵק וְתֵחָלֵק וְיֵשׁ בָּהּ אַמָּה לְכָאן וְאַמָּה לְכָאן – נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוּמָד, וְאִם לָאו – אֵינוֹ נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוּמָד.

בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: יותר משלש עשרה אמה ושליש לשיטת ר' יהודה מהו? פשוטין עביד [עושה] או בדיומדין מאריך?

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: חַד רוֹאִין אָמְרִינַן, תְּרֵי רוֹאִין – לָא אָמְרִינַן. וּמָר סָבַר: אֲפִילּוּ תְּרֵי רוֹאִין נַמִי אָמְרִינַן.

אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה] כעין זה: כמה הן הדיומדים צריכים להיות מקורבין לבור — כדי ראשה ורובה של פרה. וכמה מרוחקין — אם ירצה אפילו שטח בית כור ואפילו כוריים, ובלבד שירבה בפסים כדי למעט הפרצות.

בְּעָא מִינֵּיהּ אַבַּיֵי מֵרַבָּה: חִיצַּת הַקָּנִים, קָנֶה קָנֶה פָּחוֹת מִשְׁלֹשָׁה נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוּמָד אוֹ לָאו?

ר' יהודה אומר: בית סאתים — מותר להקיף כך, יותר מבית סאתים — אסור. אמרו לו לר' יהודה : וכי אי (אין) אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה וחצר, אפילו בת חמשת כורים ואפילו בת עשרה כורים שמותר להשתמש בה?

אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, הָיָה שָׁם אִילָן אוֹ גָּדֵר אוֹ חִיצַּת הַקָּנִים – נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוּמָד. מַאי לָאו קָנֶה קָנֶה פָּחוֹת מִשְׁלֹשָׁה!

אמר להן : יש הבדל גדול, כי זו מסביב לדיר וסהר מחיצה גמורה היא, ואלו פסין בלבד.

לָא, גּוּדְרִיתָא דְּקָנֵי. אִי הָכִי הַיְינוּ אִילָן!

ומעתה בשאלתנו: ואם איתא [יש, נכון] שמאריכים בדיומדין, הרי משמעו של דבר שעשה סביב לבאר מחיצה גמורה של דיומדין המתארכים והולכים, וכמוה כמחיצת דיר וסהר, ולכן זו מחיצה וזו היא מחיצה מיבעי ליה [היה צריך לו לומר]!

וְאֶלָּא מַאי – קָנֶה קָנֶה פָּחוֹת מִשְׁלֹשָׁה, הַיְינוּ גָּדֵר! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – תְּרֵי גַּוְונֵי גָּדֵר, הָכָא נַמִי: תְּרֵי גַּוְונֵי אִילָן.

ומשיבים: אין להביא מכאן ראיה, כי הכי קאמר [כך אמר]: זו הדיומדים שסביב לחצר תורת מחיצה עליה, ופרצותיה בעשר, ואלו המקיפים את הבאר ומצמצמים את רוחב הפרצות, תורת פסין עליהן — ופרצותיהן הפרצות שביניהם אינן עולות על שלש עשרה אמה ושליש, שאם תאמר שהוא מאריך את הדיומדים, אינו אלא כמחיצה ממש, ולכן אין להוכיח מכאן.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: גּוּדְרִיתָא דְּקָנֵי קָא מִיבָּעֲיָא לֵיהּ, גּוּדְרִיתָא דְּקָנֵי מַאי? אָמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, הָיָה שָׁם גָּדֵר אוֹ אִילָן אוֹ חִיצַּת הַקָּנִים – נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוּמָד, מַאי לָאו גּוּדְרִיתָא דְּקָנֵי?

ועוד בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: תל המתרומם ומתלקט לגובה זקוף של עשרה טפחים מתוך שיפוע של ארבע אמות, האם נידון משום דיומד או אינו נידון משום דיומד?

לֹא, קָנֶה קָנֶה פָּחוֹת מִשְׁלֹשָׁה. אִי הָכִי, הַיְינוּ גָּדֵר!

אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה בברייתא]. שכן שנינו, ר' שמעון בן אלעזר אומר: היתה שם אבן מרובעת רואין, כל שהיתה האבן גדולה שאילו תחלק ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן — נידון משום דיומד, ואם לאו — אינו נידון משום דיומד.

וְאֶלָּא מַאי – גּוּדְרִיתָא דְּקָנֵי, הַיְינוּ אִילָן! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר –

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: היתה שם אבן עגולה בפינת הבאר, רואין כל שהיתה האבן גדולה שאילו תחקק ותחלק שיעשה ממנה אבן מרובעת ויש בה שיעור אמה לכאן ואמה לכאן — נידון משום דיומד ואם לאו אינו נידון משום דיומד. מכל מקום, מדברי שניהם למדנו שאפשר להשתמש בכל דבר בתורת דיומד אם יש בו כשיעור.