אוֹצָר, מָה אוֹצָר זֶה רָחָב מִלְּמַטָּה וְקָצָר מִלְּמַעְלָה כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַפֵּירוֹת – אַף הָאִשָּׁה רְחָבָה מִלְּמַטָּה וּקְצָרָה מִלְמַעְלָה כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַוְּלָד.

אוצר, מה אוצר זה רחב מלמטה וקצר (צר) מלמעלה כדי לקבל את הפירות בלי להתמוטט — אף האשה רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כדי לקבל את הולד. וכיון שהוזכר כתוב זה מביאים דרשה נוספת עליו.

״וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם״ – מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוּשְׁבִינוּת לָאָדָם הָרִאשׁוֹן, מִכָּאן לַגָּדוֹל שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּשְׁבִינוּת לַקָּטָן וְאַל יֵרַע לוֹ.

"ויביאה אל האדם" — מלמד שעשה הקדוש ברוך הוא שושבינות לאדם הראשון שטיפל ודאג לצורך נישואיו, והביא אליו את אשתו, מכאן לאדם גדול שיעשה שושבינות לקטן ואל ירע לו, אל יראה בכך פגיעה בכבודו.

וּלְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף – הֵי מִינַּיְיהוּ סַגִּי בְּרֵישָׁא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא דְּזָכָר סַגִּי בְּרֵישָׁא. דְּתַנְיָא: לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם אֲחוֹרֵי אִשָּׁה בַּדֶּרֶךְ, וַאֲפִילּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ. נִזְדַּמְּנָה עַל הַגֶּשֶׁר – יְסַלְּקֶנָּה לַצְּדָדִין. וְכָל הָעוֹבֵר אֲחוֹרֵי אִשָּׁה בַּנָּהָר – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

ושואלים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהיתה פרצוף, הי מינייהו סגי ברישא [איזה מהם הלך בראש]? אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא דזכר סגי ברישא [מסתבר שהזכר הלך בראש], שכך היא דרך ארץ. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו היא אשתו. נזדמנה על הגשר — יסלקנה לצדדין שימהר בהליכתו עד שיהא מצידה ולא אחריה. וכל העובר אחורי אשה בנהר שצריכה להרים בגדיה כדי לעבור — אין לו חלק לעולם הבא.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּרְצֶה מָעוֹת לְאִשָּׁה מִיָּדוֹ לְיָדָהּ אוֹ מִיָּדָהּ לְיָדוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּסְתַּכֵּל בָּהּ, אֲפִילּוּ דּוֹמֶה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁקִּיבֵּל תּוֹרָה מֵהַר סִינַי – לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע״ – לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המרצה (סופר) מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה, אפילו דומה בשאר דברים למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני — לא ינקה מדינה של גיהנם. ועליו הכתוב אומר "יד ליד לא ינקה רע" (משלי יא, כא) — לא ינקה מדינה של גיהנם.

אָמַר רַב נַחְמָן: מָנוֹחַ עַם הָאָרֶץ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ״.

אמר רב נחמן: מנוח עם הארץ היה, שנאמר: "ויקם וילך מנוח אחרי אשתו" (שופטים יג, יא), שלא ידע דברי חכמים שאין ללכת אחרי אשה.

מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי אֶלְקָנָה דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֵךְ אֶלְקָנָה אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ״ הָכִי נַמִי? וְגַבֵּי אֱלִישָׁע דִּכְתִיב: ״וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ״ הָכִי נַמִי?

מתקיף לה [הקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: אלא מעתה, גבי אלקנה דכתיב [שנאמר] בו: "וילך אלקנה אחרי אשתו" הכי נמי [כך גם כן] נאמר שאלקנה עם הארץ היה? וגבי אלישע דכתיב [שנאמר] בו: "ותאמר אם הנער חי ה' וחי נפשך אם אעזבך ויקם וילך אחריה" (מלכים ב' ד, ל) הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאלישע עם הארץ היה?

אֶלָּא: אַחֲרֵי דְּבָרֶיהָ וַעֲצָתָהּ, הָכָא נַמִי: אַחֲרֵי דְּבָרֶיהָ וַעֲצָתָהּ.

אלא : ודאי תפרש במקרים אלה שאין כוונת הפסוק שהלך אחריה ממש, אלא הלך אחרי דבריה ועצתה, אם כן הכא נמי [כאן במנוח גם כן] הלך אחרי דבריה ועצתה.

אָמַר רַב אַשִׁי: וּלְמַאי דְּאָמַר רַב נַחְמָן, מָנוֹחַ עַם הָאָרֶץ הָיָה, אֲפִילּוּ בֵּי רַב נַמִי לֹא קָרָא. דִּכְתִיב: ״וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרוֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ״ – וְלֹא לִפְנֵי הָאִישׁ.

אמר רב אשי: ולמאי דאמר [ולפי מה שאמר] רב נחמן שמנוח עם הארץ היה, אפילו בי [בבית] רב נמי [גם כן] לא קרא אף מקרא, ולא רק דברי חכמים. דכתיב [שנאמר] במקרא "ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש" (בראשית כד, סא) ונדייק מלשון הכתוב: אחרי האיש ולא לפני האיש.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַחֲרֵי אֲרִי וְלֹא אַחֲרֵי אִשָּׁה, אַחֲרֵי אִשָּׁה וְלֹא אַחֲרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אֲחוֹרֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין.

אמר ר' יוחנן : מוטב לו לאדם שיהלך אחרי ארי ולא אחרי אשה. אחרי אשה ולא אחרי עבודה זרה כשתהלוכה שלה עוברת ברחוב, ונראה כמצטרף אליה. אחורי עבודה זרה ולא לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שמתפללין, שנראה ככופר במי שהציבור מתפללים לו. בכיון שהובאו דברי אגדה של ר' ירמיה בן אלעזר מביאים עוד מדבריו.

וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּנִידּוּי הוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁידִין וְלִילִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ״, מִכְּלָל דְּעַד הָאִידָּנָא לָאו כְּצַלְמוֹ אוֹלִיד.

שאמר ר' ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי על חטא עץ הדעת הוליד רוחין ושידין ולילין שנאמר "ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת" (בראשית ה, ג) מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד [מכאן שעד עכשיו לא בצלמו הוליד] אלא ברואים אחרים.

מֵיתִיבִי, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן חָסִיד גָּדוֹל הָיָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּקְנְסָה מִיתָה עַל יָדוֹ יָשַׁב בְּתַעֲנִית מֵאָה שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וּפֵירֵשׁ מִן הָאִשָּׁה מֵאָה שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְהֶעֱלָה זַרְזֵי תְּאֵנִים עַל בְּשָׂרוֹ מֵאָה שְׁלֹשִׁים שָׁנָה?!

מיתיבי [מקשים], היה ר' מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה לעולם על ידו, ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה, והעלה זרזי (חגורות) תאנים על בשרו כלבוש יחידי מאה ושלשים שנה. ואם כן כיצד הוליד את השדים לעולם?

כִּי קָאָמְרִינַן הַהוּא – בְּשִׁכְבַת זֶרַע דַּחֲזָא לְאוּנְסֵיהּ.

ומשיבים: כי קאמרינן כאשר אומרים] את הדבר ההוא, הרי זה שנוצרו המזיקים בשכבת זרע דחזא לאונסיה [שראה לאונסו], וממנה עצמה נוצרו המזיקים.

וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: מִקְצָת שְׁבָחוֹ שֶׁל אָדָם אוֹמְרִים בְּפָנָיו, וְכוּלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. מִקְצָת שְׁבָחוֹ בְּפָנָיו – דִּכְתִיב: ״כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה״,

ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר: מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו. מקצת שבחו בפניו דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (בראשית ז, א) ו

כּוּלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – דִּכְתִיב: ״נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו״.

כולו שלא בפניו — דכתיב [שנאמר]: "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח" (בראשית ו, ט) שלא בפניו קראו ה' — צדיק תמים.

וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: ״וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ״ – אָמְרָה יוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוֹרִין כַּזַּיִת וּמְסוּרִין בְּיָדְךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִין כַּדְּבַשׁ וּתְלוּיִן בְּיַד בָּשָׂר וָדָם. כְּתִיב הָכָא ״טָרָף״ וּכְתִיב הָתָם ״הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חוּקִּי״.

ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ" (בראשית ח, יא) — אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם. וכדי להסביר משמעות הדבר: כתיב הכא [נאמר כאן] "טרף" וכתיב התם [ונאמר שם] "הטריפני לחם חקי" (משלי ל, ח).

וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: כָּל בַּיִת שֶׁנִּשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה בַּלַּיְלָה – שׁוּב אֵינוֹ נֶחֱרָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עוֹשָׂי נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלַּיְלָה״.

ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר: כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה, שוב אינו נחרב, שנאמר "ולא אמר איה אלוה עשי נתן זמירות בלילה" (איוב לה, י) שהנותן בביתו זימרה של תורה לא יצטרך לקונן על חורבן ביתו.

וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דַּיּוֹ לָעוֹלָם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ״.

ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר: מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש לשבח את השם, או לברך איש את רעהו בשם, בשתי אותיות בלבד מן השם המפורש, שנאמר "כל הנשמה תהלל יה הללויה" (תהילים קנ, ו), ואין כל השם כולו (בארבע אותיות) נזכר.

וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: נִתְקַלְּלָה בָּבֶל – נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵינֶיהָ, נִתְקַלְּלָה שׁוֹמְרוֹן – נִתְבָּרְכוּ שְׁכֵינֶיהָ. נִתְקַלְּלָה בָּבֶל נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵינֶיהָ – דִּכְתִיב: ״וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרָשׁ קִיפּוֹד וְאַגְמֵי מָיִם״. נִתְקַלְּלָה שׁוֹמְרוֹן נִתְבָּרְכוּ שְׁכֵינֶיהָ – דִּכְתִיב: ״וְשַׂמְתִּי שׁוֹמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה

ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר : כשנתקללה בבל — נתקללו שכיניה עמה. כשנתקללה שומרון — נתברכו שכיניה. ומפרש: נתקללה בבל נתקללו שכיניה — דכתיב [שנאמר]: "ושמתיה למורש קפד ואגמי מים" (ישעיה יד, כג), שהחיות הרעות באות ומזיקות גם לשוכנים מסביב. נתקללה שומרון נתברכו שכיניה — דכתיב [שנאמר]: "ושמתי שמרון לעי השדה