דְּאִית לֵיהּ קוֹבְרִין, דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ מֵת מִצְוָה – כֹּל שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִין, קוֹרֵא וַאֲחֵרִים עוֹנִין אוֹתוֹ – אֵין זֶה מֵת מִצְוָה.

דאית ליה [שיש לו] קוברין, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין, אבל מי שיש לו קרובי משפחה שיטפלו בקבורתו אינו קרוי מת מצוה. וכן אם היה מצוי במקום שקורא ואחרים עונין אותו — אין זה מת מצוה. ועל כן חידוש הוא באיש הצבא, שגם שאין בו תנאי מת מצוה קוברין אותו במקומו.

וּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ? וְהָתַנְיָא: הַמּוֹצֵא מֵת מוּטָּל בִּסְרַטְיָא – מְפַנֵּיהוּ לִימִין אִסְרַטְיָא אוֹ לִשְׂמֹאל אִסְרַטְיָא.

ולעצם ההלכה שואלים: והאם מת מצוה קנה מקומו? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: המוצא מת מוטל בסרטיא (בדרך סלולה) — מפניהו וקוברו לימין אסרטיא או לשמאל אסרטיא ואין קוברים אותו ברחוב.

שְׂדֵה בּוּר וּשְׂדֵה נִיר – מְפַנֵּיהוּ לִשְׂדֵה בּוּר, שְׂדֵה נִיר וּשְׂדֵה זֶרַע – מְפַנֵּיהוּ לִשְׂדֵה נִיר, הָיוּ שְׁתֵּיהֶן נִירוֹת, שְׁתֵּיהֶן זְרוּעוֹת, שְׁתֵּיהֶן בּוֹרוֹת – מְפַנֵּהוּ לְכָל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה.

היה יכול לפנותו לשדה בור (בלתי מעובד) או לשדה ניר (חרוש) — מפניהו לשדה בור, היו לפניו שדה ניר ושדה זרע — מפניהו לשדה ניר, היו שתיהן, השדות, נירות או שתיהן זרועות או שתיהן בורות — מפניהו לכל רוח שירצה! נמצא שאין קוברין מת מצווה בכל מקום, אלא מפנים אותו מהמקום שמת בו!

אָמַר רַב בֵּיבָי: הָכָא בְּמֵת מוּטָּל עַל הַמֵּיצַר עָסְקִינַן, מִתּוֹךְ שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לְפַנּוֹתוֹ מִן הַמֵּיצַר– מְפַנֵּיהוּ לְכָל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה.

אמר רב ביבי: הכא [כאן] במת מוטל על המיצר (גדר) וחוצה את דרך הרבים עד למיצר שכנגדו עסקינן [עוסקים אנו], שמתוך שניתנה רשות לפנותו מן המיצר שכן אסור יהיה לכהנים לעבור שם — מפניהו כבר לכל רוח שירצה. אבל נמצא בשדה, אין רשות לפנותו משם.

״וּפְטוּרִין מֵרְחִיצַת יָדַיִם״. אָמַר אַבַּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַיִם רִאשׁוֹנִים, אֲבָל מַיִם אַחֲרוֹנִים – חוֹבָה.

נאמר במשנה שאנשי המחנה פטורין מרחיצת ידים. אמר אביי: לא שנו אלא שפטורין ממים ראשונים של נטילת ידים שלפני האוכל, אבל מים אחרונים — חובה.

אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה – מִפְּנֵי שֶׁמֶּלַח סְדוֹמִית יֵשׁ, שֶׁמְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם.

אמר רב חייא בר אשי: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה — מפני שמלח סדומית (הבא מסדום) יש, שמסמא את העינים אף כשכמות קטנה ממנה נכנסת לעין, ולכן יש לרחוץ את הידים שמא דבק בהן מלח סדומי בשעת האכילה, וגם אנשי הצבא חייבים להיזהר בשמירת בריאותם.

אָמַר אַבַּיֵי: וּמִשְׁתַּכְּחָא כְּקוֹרְטָא בְּכוֹרָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: כָּיֵיל מִילְחָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: [הָא] לָא מִיבָּעֲיָא.

אמר אביי: ומשתכחא כקורטא בכורא [ונמצא מלח זה כקורט קטן בתוך כור] שלם של מלח. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: כייל מילחא [אם מדד מלח] שלא בשעת אכילה, מאי [מהו]? האם גם הוא מחוייב בנטילת ידים לאחר מכן? אמר ליה [לו]: הא לא מיבעיא [זו לא נצרכה לומר] שבוודאי חייב.

״וּמִדְּמַאי״. דִּתְנַן: מַאֲכִילִין אֶת הַעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי. אָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי.

במשנה נאמר שאנשי הצבא פטורים מלהפריש דמאי. דתנן [וכן שנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא [צבא המלך] דמאי. אמר רב הונא: תנא [שנינו], בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי, ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי.

״וּמִלְּעָרֵב״. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת, אֲבָל עֵירוּבֵי תְחוּמִין – חַיָּיבִין.

במשנה נאמר שאנשי הצבא פטורים מלערב. אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] ר' ינאי: לא שנו אלא שפטורין מלערב עירובי חצירות, אבל עירובי תחומין — חייבין.

דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לוֹקִין עַל עֵירוּבֵי תְחוּמִין דְּבַר תּוֹרָה.

דת ני [שכן שנה] ר' חייא: לוקין על יציאה מן התחום בלא עירובי תחומין — דבר תורה, וראיה לענין תחומין ממה שנאמר בתורה "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות טז, כט) וכיון שדבר תורה הוא אין להתירו בשעה שאינה של סכנת נפשות.

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי יוֹנָתָן: וְכִי לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבְּ״אַל״? מַתְקִיף רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב: ״אַל תִּפְנוּ אֶל הָאוֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעוֹנִים״ הָכִי נַמִי דְּלָא לָקֵי?

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' יונתן: וכי לוקין על לאו שבתורה שנאמר רק בלשון "אל"? על שאלה זו מתקיף רב אחא בר יעקב: אלא מעתה מה שנאמר "אל תפנו אל האבת ואל הידענים" (ויקרא יט, לא) הכי נמי דלא לקי [כך גם כן תאמר שאינו לוקה]?!

רַבִּי יוֹנָתָן הָכִי קַשְׁיָא לֵיהּ: לָאו שֶׁנִּיתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין, וְכָל לָאו שֶׁנִּיתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין אֵין לוֹקִין עָלָיו.

אלא יש לתקן ר' יונתן הכי קשיא ליה [כך היה קשה לו]: הלא איסור זה על תחומין הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שכן מאותו פסוק למדים איסור להוציא לרשות הרבים, והעובר על איסור זה נדון למיתת בית דין, וכלל בידינו: כל לאו שניתן (שיש בו צד מסוים) לאזהרת מיתת בית דין — אין לוקין עליו אפילו כאשר בפרט זה או במקרה זה אין צד של מיתת בית דין.

אָמַר רַב אַשִׁי: מִי כְּתִיב ״אַל יוֹצִיא״? ״אַל יֵצֵא״ כְּתִיב. הדרן עלך מבוי

אמר רב אשי: מי כתיב [האם נאמר] בכתוב "אל יוציא", שעיקרו לאיסור הוצאה בשבת? הרי לשון "אל יצא" כתיב [נאמר], שפשוטו של מקרא זה שמדבר רק בדין יציאה מחוץ לתחום שבת ולא בהוצאה, ואין בכך — לכל הדעות — צד מיתת בית דין כלל.

מתני׳ עוֹשִׂין פַּסִּין לַבֵּירָאוֹת,

אַרְבָּעָה דְּיוֹמָדִין נִרְאִין כִּשְׁמוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁמוֹנָה נִרְאִין כִּשְׁנֵים עָשָׂר, אַרְבָּעָה דְּיוֹמָדִים וְאַרְבָּעָה פְּשׁוּטִין.

עושין פסין לביראות [בארות] שברשות הרבים, שכן הבאר עצמה כרגיל רחבה ארבעה טפחים ועמוקה עשרה ועל כן היא נחשבת כרשות היחיד ולכן אסור לשאוב ממנה בשבת, מפני שהוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ולכן תיקנו חכמים שיעשו פסין כעין מחיצה סביב הבאר, ולהעלות מים בכלים ולהעבירם, ויעשה כל אותו שטח כרשות היחיד, ועל ידי כן מותר לשאוב מן הבאר ולהעביר את מימיו אל השטח המוקף מחיצה.

גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרוֹחְבָּן שִׁשָּׁה, וְעוֹבְיָים כָּל שֶׁהוּא. וּבֵינֵיהֶן כִּמְלֹא שְׁתֵּי רְבָקוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ בָּקָר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

ועושין ארבעה דיומדין (עמודים כפולים) נראין כשמונה שמעמידים בכל פינה עמוד בעל שתי זרועות, ודיומדין אלה נחשבים כמחיצה גמורה, אלה דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר : יש להעמיד שמונה עמודים הנראין כשנים עשר, כיצד? עושה ארבעה דיומדין וביניהם ארבעה עמודים פשוטין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל אַרְבַּע. קְשׁוּרוֹת וְלֹא מוּתָּרוֹת, אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת.

גובהן של הדיומדין עשרה טפחים לפחות, ורוחבן ששה ועוביים כל שהוא. וביניהן, בין הדיומדין או העמודין יכול להיות רווח כמלא שתי רבקות (צמדים) של שלש שלש בקר, דברי ר' מאיר.

מוּתָּר לְהַקְרִיב לַבְּאֵר וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא פָּרָה רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ בִּפְנִים וְשׁוֹתָה.

ר' יהודה אומר: רווח גדול קצת יותר של ארבע פרות. ומשערים רווח זה של עשר אמות באמות מרווחות ולא מצומצמות, כאשר הפרות קשורות זו לזו ולא מותרות כאשר רבקה אחת נכנסת ואחת יוצאת ויש רווח משהו ביניהן.

מוּתָּר

מותר להקריב את הפסין לבאר, ובלבד שיהא השטח הפנימי רחב מספיק כדי שתהא פרה עומדת ראשה ורובה בפנים, בתחום מחיצת הדיומדין, ושותה.