אֲתָאן לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דַּאֲמַר: פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה לָבוּד! דְּאִי רַבָּנַן – מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד אַרְבָּעָה?! שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה חַד הוּא!

אתאן [הגענו] לשיטת רבן שמעון בן גמליאל שאמר: כל רווח שהוא פחות מארבעה טפחים יש בו דין לבוד. דאי רבנן [שאם תאמר כשיטת חכמים]: משלשה ועד ארבעה — מה משמעו של חילוק זה? שלשה וארבעה חד [אחד] הוא, שהרי החל משלושה אין בו דין לבוד.

אָמַר אַבַּיֵי: מִדְּרֵישָׁא רַבָּנַן סֵיפָא נַמִי רַבָּנַן, וּמוֹדוּ רַבָּנַן דְּכָל לְמִישְׁרָא כֶּנֶגְדּוֹ, אִי אִיכָּא מָקוֹם אַרְבָּעָה – חֲשִׁיב, וְאִי לָא – לָא חֲשִׁיב.

אמר אביי: מדרישא רבנן, סיפא נמי רבנן, ומודו רבנן דכל למישרא כנגדו, אי איכא [מכיון שהראשית כשיטת חכמים, הסוף גם כן כשיטת חכמים, ומודים חכמים שהכל כדי להתיר כנגדו, אם יש] מקום ארבעה — חשיב [חשוב] הוא, ואי [ואם] לא — לא חשיב [אינו חשוב].

רָבָא אָמַר: מִדְּסֵיפָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל רֵישָׁא נַמִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְכִי אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמְרִינָן לָבוּד – הָנֵי מִילֵּי לְמַעְלָה, אֲבָל לְמַטָּה הֲוָה לֵיהּ כִּמְחִיצָּה שֶׁהַגְּדָיִים בּוֹקְעִין בָּהּ – לָא אָמְרִינָן לָבוּד.

ולכן יש הבדל בין גדר שלושה ובין גדר ארבעה, שאף חכמים מודים שגדר ארבעה טפחים חשובה יותר, ואילו רבא אמר מדסיפא [מכיון שהסוף] כשיטת רבן שמעון בן גמליאל רישא נמי [הראשית גם כן] כשיטת רבן שמעון בן גמליאל. וכי [ואולם כאשר] אמר רבן שמעון בן גמליאל שאומרים אנו לבוד בכגון זה — הני מילי [דברים אלו אמורים] למעלה — בגובה, ולענין הכשר קורה הרחוקה מהמחיצה. אבל למטה — בסמוך לקרקע — הוה ליה [הרי היא] כמחיצה שהגדיים בוקעין בה ואף הוא מודה שלא אמרינן [אין אנו אומרים]: לבוד בתיקון זה.

תָּא שְׁמַע: דְּפָנוֹת הַלָּלוּ שֶׁרוּבָּן פְּתָחִים וְחַלּוֹנוֹת – מוּתָּר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ.

ומעתה חוזרים לבעית פרוץ כעומד ומנסים להביא ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות — מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.

שֶׁרוּבָּן סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! אֶלָּא: שֶׁרִיבָּה בָּהֶן פְּתָחִים וְחַלּוֹנוֹת מוּתָּר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ.

ומתחילה מבררים את לשון הברייתא: "שרובן", סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! והרי אם רובן פתחים וחלונות, ודאי שאין העומד מרובה על הפרוץ. אלא יש לתקן את הלשון: שריבה בהן פתחים וחלונות — מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.

הָא כְּפָרוּץ – אָסוּר! תְּיוּבְתָּא דְּרַב פַּפָּא – תְּיוּבְתָּא. וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב פַּפָּא.

ונדייק: הא [הרי אם היה] כפרוץ — אסור, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרב פפא. ומסכמים: תיובתא [אכן קושיה חמורה היא], ואולם בכל זאת מסכמים: והילכתא כוותיה [והלכה כמותו כשיטתו] של רב פפא.

תְּיוּבְתָּא וְהִילְכְתָא?! אִין, מִשּׁוּם דְּדַיְיקָא מַתְנִיתִין כְּוָותֵיהּ, דִּתְנַן: לֹא יִהְיוּ פְּרָצוֹת יְתֵירוֹת עַל הַבִּנְיָן. הָא כַּבִּנְיָן – מוּתָּר.

על כך תוהים: תיובתא והילכתא [גם קושיה חמורה וגם הלכה כמותו]?! ועונים: אין [כן], משום דדייקא מתניתין כוותיה [שמדוייקת משנתנו כמותו] דתנן [שכן שנינו במשנה]: לא יהיו פרצות יתירות על הבנין והמשמעות הברורה שאפשר להוציא מכאן היא: שאם היו כבנין — מותר, וכדברי רב פפא.

מתני׳ מַקִּיפִין שְׁלֹשָׁה חֲבָלִים זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְזֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ בֵּין חֶבֶל לַחֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.

שיירה החונה בבקעה, ורוצים לבנות מחיצה לענין שבת, מקיפין סביב למקום השיירה שלשה חבלים זה למעלה מזה, וזה למעלה מזה, ובלבד שלא יהו בין חבל לחבירו שלשה טפחים,

שִׁיעוּר חֲבָלִים וְעוֹבְיָין – יָתֵר עַל טֶפַח, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַכֹּל עֲשָׂרָה טְפָחִים.

שיעור החבלים ועוביין יתר על טפח, כדי שיהא הכל — החלל הפנוי והחבלים עשרה טפחים, ועל ידי כך נעשית איפוא מחיצה שגובהה עשרה טפחים.

מַקִּיפִין בְּקָנִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין קָנֶה לַחֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.

וכן מקיפין את השיירה בקנים הנעוצים בקרקע זקופים. ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו — שלשה טפחים.

בַּשַּׁיָּירָא דִּבְּרוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא דִּבְּרוּ בַּשַּׁיָּירָא, אֶלָּא בַּהוֹוֶה.

בשיירא דברו דברי ר' יהודה שלדעתו לא הותרה מחיצה כזו שכולה רק שתי או רק ערב אלא בשיירה, שיש בכך שעת הדחק אבל כרגיל אין די בהיתר זה. וחכמים אומרים: לא דברו בשיירא דוקא, אלא בהווה, כלומר — כרגיל במקום קבע עושים מחיצות טובות יותר, ולא הוזכרה שיירה אלא משום שמן הסתם אינם יכולים בנקל לעשות מחיצות גמורות ושלמות אבל מעיקר הדין מועילות מחיצות כגון אלה בכל מקום.

כָּל מְחִיצָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁתִי וְשֶׁל עֵרֶב – אֵינָהּ מְחִיצָּה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד מִשְּׁנֵי דְּבָרִים.

ויתר על כן נחלקו: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב יחד — אינה מחיצה, דברי ר' יוסי בר' יהודה שלשיטתו אף בשיירה לא התירו. וחכמים אומרים: אחד משני דברים — או שתי או ערב.

גמ׳ אָמַר רַב הַמְנוּנָא, אָמַר רַב: הֲרֵי אָמְרוּ עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ בִּשְׁתִי – הָוֵי עוֹמֵד. בָּעֵי רַב הַמְנוּנָא: בְּעֵרֶב מַאי?

אמר רב המנונא אמר רב, הרי אמרו חכמים (כפי המסקנה מן המשנה הקודמת): עומד מרובה על הפרוץ בשתי — הוי [הריהו] כעומד, שכן כלי בהמה מונחים על הקרקע בעמידה כדרך השתי. ואולם בעי [שאל] רב המנונא: בערב מאי [מהו]? האם גם שם מועיל בעומד מרובה על הפרוץ, או לא?

אָמַר אַבַּיֵי, תָּא שְׁמַע: שִׁיעוּר חֲבָלִים וְעוֹבְיָין יָתֵר עַל טֶפַח, שֶׁיְּהוּ הַכֹּל עֲשָׂרָה טְפָחִים. וְאִי אִיתָא – לָמָּה לִי יָתֵר עַל טֶפַח?

אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע פתרון ממשנתנו]: שיעור חבלים ועוביין יתר על טפח, שיהו הכל עשרה טפחים. ואי איתא [ואם יש] — שאנו מקבלים שעומד מרובה על הפרוץ דינו כעומד, למה לי יתר על טפח?

לִיעֲבִיד פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה וְחֶבֶל מַשֶּׁהוּ, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה וְחֶבֶל מַשֶּׁהוּ, פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה וְחֶבֶל מַשֶּׁהוּ!

הרי אפשר לעשות בדרך אחרת — ליעביד [שיעשה] פחות מחלל שלשה, וחבל משהו, ושוב פחות מחלל שלשה וחבל משהו, וחלל פחות מארבעה, וחבל משהו, ומשום דין לבוד (שיש בין שני החבלים פחות משלושה טפחים) יהא עומד מרובה על הפרוץ (הפחות מארבעה) ויהא מותר אף בצורה זו.

וְתִיסְבְּרָא, הַאי פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה הֵיכָא מוֹקִים לֵיהּ? אִי מוֹקִים לֵיהּ תַּתַּאי – הֲוָה לֵיהּ כִּמְחִיצָּה שֶׁהַגְּדָיִים בּוֹקְעִין בָּהּ,

ומקשים: ותיסברא [וכי יכול אתה להיות סבור כן]? האי [אותו חלל] פחות מארבעה טפחים היכא מוקים ליה [היכן יעמיד אותו]? אי מוקים ליה תתאי [אם יעמיד אותו בחלק התחתון] הוה ליה [הרי הוא] כמחיצה שהגדיים בוקעין בה, ובטלה משום כך.

אִי מוֹקִים לֵיהּ עִילַּאי – אָתֵי אֲוִירָא דְּהַאי גִּיסָּא וּדְהַאי גִּיסָּא וּמְבַטֵּל לֵיהּ.

אי מוקים ליה עילאי, אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לה [אם ישים אותו למעלה, יבוא האויר, החלל, מצד זה ומצד זה ויבטל אותו], שהרי החבל אינו כלבוד לחבל מתחתיו, וחלל ארבעה מצד זה וחלל האויר מלמעלה מבטלים כוחו של החבל העליון, וכאילו אינו קיים.

אִי מוֹקִים לֵיהּ בְּמִיצְעֵי – הֲוָה לֵיהּ עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ מִשְׁתֵּי רוּחוֹת. שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ: עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ מִשְׁתֵּי רוּחוֹת הָוֵי עוֹמֵד!

ואי מוקים ליה במיצעי [אם יעמיד אותו באמצע] הוה ליה [הרי זה] עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות בצרופן יחד, אבל אם נתייחס לכל צד בפני עצמו הרי הפרוץ מרובה על העומד. ואם נאמר שדבר זה מועיל, שמעת מינה [ממנה] כי עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד, אולם דבר זה כבר נדון ונשאר בגדר ספק בלבד!

אֶלָּא רַב הַמְנוּנָא הָכִי קָא מִיבָּעֲיָא לֵיהּ: כְּגוֹן דְּאַיְיתֵי מַחֲצֶלֶת דְּהָוֵי שִׁבְעָה וּמַשֶּׁהוּ, וְחָקַק בָּהּ שְׁלֹשָׁה וּשְׁבַק בָּהּ אַרְבָּעָה וּמַשֶּׁהוּ, וְאוֹקְמֵיהּ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה.

אלא רב המנונא הכי קא מיבעיא ליה [כך נשאלה לו השאלה] כגון דאייתי [שהביא] מחצלת דהוי [שהיא] שבעה טפחים ומשהו, וחקק בה חור שרוחבו שלשה טפחים, ושבק [והניח] בה ארבעה ומשהו, ואוקמיה [והעמידה] בפחות משלשה טפחים מהקרקע.

רַב אַשִׁי אָמַר: מְחִיצָּה תְּלוּיָה אִיבַּעֲיָא לֵיהּ, כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי טַבְלָא מֵרַב: מְחִיצָּה תְּלוּיָה מַהוּ שֶׁתַּתִּיר בְּחוּרְבָּה? אָמַר לֵיהּ: אֵין מְחִיצָּה תְּלוּיָה מַתֶּרֶת אֶלָּא בַּמַּיִם, קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ חֲכָמִים בַּמָּיִם.

רב אשי אמר: מחיצה תלויה בת עשרה טפחים איבעיא ליה [נשאלה לו] מה הדין במחיצה תלויה, כלומר: מחיצה שיש בה כשיעור אך אינה מגיעה עד לקרקע, האם נאמר שכוח חציצתה נמשך עד למטה ומכשירה, או לא כדבעא מיניה [כמו ששאל ממנו] ר' טבלא מרב: מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה כמחיצה ממש? אמר ליה [לו]: אין מחיצה תלויה מתרת אלא על גבי מים — קל הוא שהקלו חכמים במים.

״מַקִּיפִין בַּקָנִים וכו׳״: בַּשַּׁיָּרָא – אִין, בְּיָחִיד – לָא. וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל מְחִיצּוֹת שַׁבָּת לֹא הִתִּירוּ לַיָּחִיד יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם!

שנינו במשנה: מקיפין את השיירה בקנים ור' יהודה אמר שהיתר זה במחיצה שכולה רק שתי או רק ערב נאמר בשיירה בלבד. ושואלים:בשיירא אין [כן], ביחיד לא? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: כל מחיצות הרעועות, וכגון שעשויות משתי או מערב לבד, שבשבת לא התירו ליחיד לטלטל בחללן אם הוא יותר מבית סאתים משמע בית סאתים מתיר ר' יהודה אפילו ליחיד. ומשיבים שיש להבין את דברי ר' יהודה במשנה כפי שאמר

כְּדַאֲמַר רַב נַחְמָן, וְאִיתֵימָא רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לִיתֵּן לָהֶן כָּל צָרְכָּן, הָכָא נַמִי: לִיתֵּן לָהֶן כָּל צָרְכָּן.

רב נחמן ואיתימא [ויש אומרים] רב ביבי בר אביי: לא נצרכא הלכה זו אלא ליתן להן כל צרכן, הכא נמי [כאן גם כן] ליתן להן כל צרכן. כלומר, לא חלק ר' יהודה על עצם ההתרה של מחיצה כזו אף ליחיד, ולא אמר אלא שרק לאנשי שיירה התירו לסמוך על מחיצות כגון אלה בכל שטח שיצטרכו לו, מה שאין כן ביחיד שהתירו לו רק כבית סאתים.

הֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב נַחְמָן וְאִיתֵימָא רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי – אַהָא דִּתְנַן: כָּל מְחִיצָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁתִי וָעֵרֶב – אֵינָהּ מְחִיצָּה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.

ומעירים: היכא איתמר [והיכן נאמר] דבר זה של רב נחמן ואיתימא [ויש אומרים] של רב ביבי בר אביי — אהא [על זה] ששנינו בסוף המשנה: כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה, לדברי ר' יוסי בר' יהודה.

וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הָכִי? וְהָתַנְיָא: אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד שַׁיָּירָא לַחֲבָלִים, וּמַה בֵּין יָחִיד לְשַׁיָּירָא? יָחִיד – נוֹתְנִין לוֹ בֵּית סָאתַיִם, שְׁנַיִם – נוֹתְנִין לָהֶם בֵּית סָאתַיִם, שְׁלֹשָׁה – נַעֲשׂוּ שַׁיָּירָא, וְנוֹתְנִין לָהֶן בֵּית שֵׁשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.

ושאלו ומי [והאם] אמר ר' יוסי בר' יהודה הכי [כך]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אחד יחיד ואחד שיירא שוים לענין היתרם במחיצת חבלים. ומה בין יחיד לשיירא? יחיד נותנין לו במחיצה כזו בית סאתים בלבד לשימושו, שנים אף הם אין נותנין להם אלא בית סאתים בלבד, שלשה נעשו שיירא; ונותנין להן לכל אחד ואחד בית סאתים כלומר בית שש סאים. אלו דברי ר' יוסי בר' יהודה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד שַׁיָּירָא נוֹתְנִין לָהֶן כָּל צָרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּית סָאתַיִם פָּנוּי.

וחכמים אומרים: אחד יחיד ואחד שיירא נותנין להן כל צרכן וכללו של דבר ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי שלא יעשו היקף הגדול מצרכם יותר משטח בית סאתים. הרי שר' יוסי בר' יהודה סומך על היתר החבלים ואפילו ליחיד!

אָמַר רַב נַחְמָן, וְאִיתֵימָא רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִיתֵּן לָהֶן כָּל צָרְכָּן.

אמר רב נחמן ואיתימא [ויש אומרים] רב ביבי בר אביי: לא נצרכא מחלוקתו של ר' יוסי בר' יהודה, אלא לומר שבמחיצה כתיקונה נותנים להן כל צרכם, ואילו מחיצה כגון זו מתירים בה לשיירה רק כבית שש סאים.

דָּרַשׁ רַב נַחְמָן מִשּׁוּם רַבֵּינוּ שְׁמוּאֵל: יָחִיד נוֹתְנִין לוֹ בֵּית סָאתַיִם, שְׁנַיִם נוֹתְנִין לְהוּ בֵּית סָאתַיִם, שְׁלֹשָׁה – נַעֲשׂוּ שַׁיָּירָא, וְנוֹתְנִין לָהֶן בֵּית שֵׁשׁ.

דרש רב נחמן משום רבינו שמואל: יחיד — נותנין לו בית סאתים, שנים — נותנין להם בית סאתים, שלשה — נעשו שיירא, ונותנין להן בית שש סאים.

שָׁבְקַתְּ רַבָּנַן וַעֲבַדְתְּ כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה?!

ותמהו עליו: שבקת רבנן ועבדת [עזבת שיטת חכמים ועשית] כר' יוסי בר' יהודה, כיחיד נגד רבים!?

הֲדַר אוֹקִים רַב נַחְמָן אָמוֹרָא עֲלֵיהּ וְדָרַשׁ: דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי לִפְנֵיכֶם טָעוּת הֵן בְּיָדִי, בְּרַם כָּךְ אָמְרוּ: יָחִיד – נוֹתְנִין לוֹ בֵּית סָאתַיִם, שְׁנַיִם – נוֹתְנִין לָהֶן בֵּית סָאתַיִם, שְׁלֹשָׁה – נַעֲשׂוּ שַׁיָּירָא, וְנוֹתְנִין לָהֶן כָּל צָרְכָּן.

הדר אוקים [חזר והעמיד] רב נחמן אמורא עליה [עליו, לפניו] ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי. ברם באמת כך אמרו: יחיד — נותנין לו בית סאתים, שנים — נותנין להן בית סאתים, שלשה — נעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן.