וְרַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר. וְכוֹתְבִין עָלָיו גִּיטֵי נָשִׁים, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי פּוֹסֵל.

ור' מאיר מטהר. וכן כותבין עליו — על כל דבר, אף שיש בו רוח חיים, גיטי נשים. ור' יוסי הגלילי פוסל.

גמ׳ תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ לֹא דּוֹפֶן לַסּוּכָּה, וְלֹא לֶחִי לַמָּבוֹי, לֹא פַּסִּין לַבִּירָאוֹת, וְלֹא גּוֹלֵל לַקֶּבֶר. מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמְרוּ: אַף אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו גִּיטֵי נָשִׁים.

תניא [שנינו בברייתא], ר' מאיר אומר: כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי, לא פסין להקיף בהם את הביראות [בארות] ולא גולל לקבר, ואם עשו, אינו מטמא. משום (בשם) ר' יוסי הגלילי אמרו: אף אין כותבין עליו גיטי נשים.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? דְּתַנְיָא: ״סֵפֶר״, אֵין לִי אֶלָּא סֵפֶר, מִנַּיִין לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר – תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכָתַב לָהּ״ מִכָּל מָקוֹם. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״סֵפֶר״ – לוֹמַר לְךָ: מַה סֵּפֶר דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים וְאֵינוֹ אוֹכֶל, אַף כָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים וְאֵינוֹ אוֹכֶל.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] דר' יוסי הגלילי, דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחה מביתו" (דברים כד, א): "ספר", אין לי אלא ספר, כלומר: כתוב על גבי קלף כספר תורה. מנין לרבות כל דבר שכשר לכתוב עליו גט? תלמוד לומר "וכתב לה" — מכל מקום, כלומר: בכל דבר שניתן להיכתב עליו. אם כן מה תלמוד לומר "ספר"? לומר לך: מה ספר — דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל (מאכל), אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל. ומטעם זה סבר ר' יוסי שאין לכתוב גט על דבר שיש בו רוח חיים.

וְרַבָּנַן: מִי כְּתִיב ״בַּסֵּפֶר״? ״סֵפֶר״ כְּתִיב – לִסְפִירוֹת דְּבָרִים בְּעָלְמָא הוּא דַּאֲתָא.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים וסוברים שאפשר לכתוב גט אף על בעלי חיים, כיצד מבינים הם את הכתוב? והם מסבירים: מי כתיב [האם נאמר] "וכתב בספר"? והרי "ספר" כתיב [נאמר], והכוונה לספירות (סיפור) דברים בעלמא [בלבד] הוא דאתא [שבא]. כלומר, "ספר" אין משמעו סוג ידוע של החומר שהגט נכתב עליו, אלא משמעו תוכן הגט שיהא זה דבר כתוב המוסר תוכן מסוים.

וְרַבָּנַן, הַאי ״וְכָתַב לָהּ״ מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ? הַהוּא מִבָּעֵי לֵיהּ: בִּכְתִיבָה מִתְגָּרֶשֶׁת, וְאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּכֶסֶף. סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְאִיתְּקַשׁ יְצִיאָה לַהֲוָיָה, מַה הֲוָיָה בְּכֶסֶף אַף יְצִיאָה בְּכֶסֶף – קָא מַשְׁמַע לָן.

ועוד שואלים: ורבנן [וחכמים], האי [אלו] המלים "וכתב לה" מאי דרשי ביה [מה דורשים הם בו]? ועונים: ההוא מבעי ליה [דבר זה נצרך לו] כדי ללמד כי בכתיבה מתגרשת האשה, ואינה מתגרשת בכסף. סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתקש [יעלה על דעתך לומר: הואיל והוקשה, הושוותה] יציאה (גירושין) להויה (קידושין), נאמר: מה הויה בכסף, אף יציאה בכסף. קא משמע לן [השמיע לנו] והדגיש לומר "וכתב" ללמדנו שאין הדבר כן.

וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״סֵּפֶר כְּרִיתוּת״ – סֵפֶר כּוֹרְתָהּ וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ.

ושואלים: ור' יוסי הגלילי, האי סברא מנא ליה [סברה זו שאין גט נכתב על בעלי חיים מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, נלמד הדבר] מן הכתוב "ספר כריתת" שמשמעו: ספר כורתה, ואין דבר אחר כורתה.

וְרַבָּנַן, הַאי ״סֵפֶר כְּרִיתוּת״ מִיבָּעֵי לֵיהּ לְדָבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. לְכִדְתַנְיָא: הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן, עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ לְעוֹלָם – אֵין זֶה כְּרִיתוּת. כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת.

ואומרים: ורבנן [וחכמים], האי [אלו] המלים "ספר כריתת" מיבעי ליה [נחוץ לו] ללמד שחייב הגט להיות בתוכנו דבר הכורת כל קשר בינו לבינה. לכדתניא [לכמו ששנינו בברייתא], האומר לאשה: הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם, על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם — אין זה כריתות, ואינו גט. שכל גט המעמיד לאשה תנאי הקושר אותה לצמיתות, משמעו שלא נכרת לגמרי הקשר עם הבעל, ואינו "כריתות". אבל אם אומר: שיהא תנאי ידוע קיים כל שלשים יום או תאריך מסוים אחר — הרי זה כריתות, שהרי גט זה יש בו כריתות גמורה בתום הזמן, אף שיש בו תנאי והגבלה לזמן מסוים.

וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי נָפְקָא לֵיהּ מִ״כָּרֵת״ ״כְּרִיתוּת״.

ור' יוסי הגלילי הלומד מ"כריתות" הלכה אחרת, נפקא ליה [יוצא לו] לימוד זה מן הריבוי 'כרת' 'כריתת' — שהרי די היה לכתוב "ספר כרת", ונאמר "כריתות" ללמד שני דברים: הן שגירושין נעשים על ידי ספר, והן שבגט צריכה להיות כריתות גמורה.

וְרַבָּנַן, ״כָּרֵת״ ״כְּרִיתוּת״ לָא דָּרְשִׁי.

וחכמים; 'כרת' 'כריתת' לא דרשי [דורשים] — אינם סבורים שיש הבדל בעל משמעות בין הדברים, ואין ללמוד כלל משינוי לשון זה.

מתני׳ שַׁיָּירָא שֶׁחָנְתָה בַּבִּקְעָה וְהִקִּיפוּהָ כְּלֵי בְּהֵמָה – מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא גָּדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְלֹא יְהוּ פִּירְצוֹת יְתֵרוֹת עַל הַבִּנְיָן.

שיירא שחנתה בבקעה (במישור) והקיפוה בני השיירה כלי בהמה ויצרו מחיצה — מטלטלין בתוכה בתוך ההיקף. ובלבד שיהא גדר שנעשה מן הכלים גבוה עשרה טפחים ולא יהו פירצות שבין הכלים יתרות על הבנין (החלק הבנוי, הגדור).

כָּל פִּירְצָה שֶׁהִיא כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת – מוּתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפֶתַח, יָתֵר מִכָּאן – אָסוּר.

וכל פירצה שהיא כעשר אמות מותרת ואינה פוסלת את המחיצה מפני שהיא כפתח. היתה הפירצה יתר מכאן — אסור לטלטל בכל ההיקף.

גמ׳ אִיתְּמַר: פָּרוּץ כְּעוֹמֵד, רַב פַּפָּא אָמַר: מוּתָּר. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אָסוּר.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה של פרוץ כעומד, לאמור, דבר שחלקו הפרוץ שוה בדיוק לחלקו העומד, הקיים, האם מותר לטלטל בו אסור? רב פפא אמר: מותר. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אסור.

רַב פַּפָּא אָמַר: מוּתָּר, הָכִי אַגְמָרֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה: לֹא תִּפְרוֹץ רוּבָּהּ. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אָסוּר, הָכִי אַגְמָרֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה: גְּדוֹר רוּבָּהּ.

ומסבירים, רב פפא אמר: מותר. וכך נבין: הכי אגמריה רחמנא [כך לימדו הקדוש ברוך הוא] למשה, לא תפרוץ רובה. וכל עוד שהרוב אינו פרוץ — הרי זו מחיצה. ואילו רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אסור, הכי אגמריה רחמנא [כך לימדו הקדוש ברוך הוא] למשה: גדור רובה.

תְּנַן: וְלֹא יְהוּ פִּירְצוֹת יְתֵרוֹת עַל הַבִּנְיָן, הָא כַּבִּנְיָן – מוּתָּר!

תנן [שנינו במשנה]: ולא יהו פירצות יתרות על הבנין. ונדייק: הא [הרי] היו כבנין — מותר?! וקשה לרב הונא בנו של רב יהושע!

לָא תֵּימָא הָא כַּבִּנְיָן מוּתָּר, אֶלָּא אֵימָא: אִם בִּנְיָן יָתֵר עַל הַפִּירְצָה – מוּתָּר.

ודוחים: לא תימא [תאמר] ותדייק הא [הרי] כבנין מותר, אלא אימא [כך תאמר ותדייק]: אם בנין יתר על הפירצה — מותר.

אֲבָל כַּבִּנְיָן מַאי? אָסוּר? אִי הָכִי, לִיתְנֵי: ״לֹא יְהוּ פִּירְצוֹת כַּבִּנְיָן״! קַשְׁיָא.

וממשיכים להקשות: ולפי הסבר זה — אבל אם היו הפירצות כבנין, מאי [מה] יהיה הדין — אסור? אי הכי ליתני [אם כך, שישנה] לא יהו פירצות כבנין. וממילא יובן שאם פרוץ יותר מכבנין הרי ודאי אסור. ומעירים: אכן, קשיא [קשה] לשיטה זו.

תָּא שְׁמַע: הַמְקָרֶה סוּכָּתוֹ בַּשַּׁפּוּדִין אוֹ בַּאֲרוּכוֹת הַמִּטָּה, אִם יֵשׁ רֶיוַח בֵּינֵיהֶן כְּמוֹתָן – כְּשֵׁירָה!

ועוד מנסים להוכיח, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בדיני סוכה: המקרה (עושה תקרה) סוכתו בשפודין של מתכת, הפסולים לסכך כיון שמקבלים טומאה, או בארוכות המטה (במוטות הארוכים של המטה) שאף הם אינם כשרים לסכך מאותו הטעם, אם יש ריוח ביניהן כמותן — כשירה, אם יהא באותו רווח סכך כשר. ומכאן ניתן להסיק שאם הכשר (העומד) שוה בשיעורו לפסול — הרי זה כאילו היה רובו כשר, וקשה לרב הונא בנו של רב יהושע!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּשֶׁנִּכְנָס וְיוֹצֵא.

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כשנכנס ויוצא, כלומר שיש עוד רווח נוסף בצד השפודים המאפשר להכניסם ולהוציאם, ומשום כך לבסוף נמצא שמקום הסכך יתר על השפודים.

וְהָא אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם!

ושואלים: והא [והרי] אפשר לצמצם ולדייק, ויהא הרווח שוה בדיוק למקום השפודים, ובכל זאת אפשר יהיה להוציאם ולהכניסם, ולכן אין תירוץ זה שאמרנו מועיל.

אָמַר רַבִּי אַמִי: בְּמַעְדִּיף.

אמר ר' אמי שיש לבאר הלכה זו דוקא במעדיף (במוסיף) שיהא שיעור החלק המסוכך כהילכתו יתר על שיעור השפודים.

רָבָא אָמַר: אִם הָיוּ נְתוּנִין עֵרֶב – נוֹתְנוֹ שְׁתִי, שְׁתִי – נוֹתְנוֹ עֵרֶב.

רבא אמר לבאר תירוץ זה שאינו אלא אם היו נתונין שפודים ערב לסוכה נותנו את הסכך הכשר שתי ובכך הוא מוסיף עליו הרבה, היו נתונים שתי נותנו ערב.

תָּא שְׁמַע: שַׁיָּירָא שֶׁחָנְתָה בַּבִּקְעָה וְהִקִּיפוּהָ בִּגְמַלִּין, בְּאוּכָּפוֹת,

ועוד מנסים להוכיח, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בגמלין שהרביצום, או באוכפות של הגמלים