וְנִמְלַךְ, וּמְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר: שִׁמְךָ כִּשְׁמִי וְשֵׁם אִשְׁתְּךָ כְּשֵׁם אִשְׁתִּי – פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ!

ובדומה לזה תנא [שנינו]: תלמיד ותיק היה ביבנה שבכוח חריפותו היה מטהר את השרץ — שכתוב בתורה במפורש שהוא טמא — במאה וחמשים טעמים.

הָכִי הָשְׁתָּא?! הָתָם ״וְכָתַב לָהּ״ כְּתִיב – בָּעֵינַן כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ, הָכָא ״וְעָשָׂה לָהּ״ כְּתִיב – בָּעֵינַן עֲשִׂיָּיה לִשְׁמָהּ, עֲשִׂיָּיה דִּידָהּ מְחִיקָה הִיא.

אמר רבינא: אני אדון ואטהרנו על ידי שאמצא טעם לטהרו. ובאופן זה: ומה נחש שממית אדם ובהמה ומרבה טומאה, שהרי מת מטמא אחרים במגע ובמשא ובאוהל — טהור מלטמא, שהרי אינו ממנין שמונה שרצים המטמאים הכתובים בתורה. שרץ שאין ממית וכן אינו מרבה טומאה — לא כל שכן שהוא טהור!

אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁאֵין בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר כְּמוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי מַה לֹא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ – שֶׁלֹּא יָכְלוּ חֲבֵירָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ. שֶׁהוּא אוֹמֵר עַל טָמֵא טָהוֹר וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים, עַל טָהוֹר טָמֵא וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים.

ודוחים: ולא היא — אין זה קל וחומר של ממש, כי אפשר לפרוך אותו בטענה שהנחש מעשה קוץ בעלמא קעביד [בלבד הוא שעושה]. וקוץ, אם כי נזוקים בו, ואף אפשר למות על ידו, בכל זאת אינו טמא. ואף הנחש כן. ולכן נדחה קל וחומר זה.

תָּנָא: לֹא רַבִּי מֵאִיר שְׁמוֹ, אֶלָּא רַבִּי נְהוֹרַאי שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ רַבִּי מֵאִיר – שֶׁהוּא מֵאִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה. וְלֹא נְהוֹרַאי שְׁמוֹ, אֶלָּא רַבִּי נְחֶמְיָה שְׁמוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נְהוֹרַאי – שֶׁמַנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה.

אמר ר' אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: הלכה כמותנו והללו אומרים: הלכה כמותנו. לבסוף יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל.

אָמַר רַבִּי: הַאי דְּמִחַדַּדְנָא מֵחַבְרַאי – דַּחֲזִיתֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מֵאֲחוֹרֵיהּ. וְאִילּוּ חֲזִיתֵיהּ מִקַּמֵּיהּ – הֲוָה מִחַדַּדְנָא טְפֵי. דִּכְתִיב: ״וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״.

ושואלים: וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים הם מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן — מפני שנוחין לבריות, ועלובין (מניחים עצמם להיפגע, וסובלים עלבונם) היו, וכשהיו שונין במשנה היו שונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין בניסוח הדברים בדרך כבוד את דברי בית שמאי לדבריהן.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּלְמִיד הָיָה לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר וְסוּמָכוּס שְׁמוֹ, שֶׁהָיָה אוֹמֵר עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל טוּמְאָה אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה טַעֲמֵי טוּמְאָה, וְעַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל טָהֳרָה אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה טַעֲמֵי טָהֳרָה.

כאותה משנה ששנינו: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, נחלקו בכך חכמים: בית שמאי פוסלין סוכה זו ובית הלל מכשירין. אמרו בית הלל לבית שמאי: לא כך היה מעשה, שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את ר' יוחנן בן החורנית ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית. אמרו להן בית שמאי: משם ראיה? אף הן אותם המבקרים אמרו לו: אם כך היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך. ומכל מקום, מכלל סגנון המשנה למדים אנו שחכמי בית הלל ספרו שהלכו "זקני בית שמאי ובית הלל" והקדימו בסיפור את זקני בית שמאי לזקניהם.

תָּנָא: תַּלְמִיד וָתִיק הָיָה בְּיַבְנֶה שֶׁהָיָה מְטַהֵר אֶת הַשֶּׁרֶץ בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים טְעָמִים.

ללמדך שכל המשפיל עצמו — הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו — הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה — גדולה בורחת ממנו, ולהיפך: כל הבורח מן הגדולה — גדולה מחזרת אחריו. וכל הדוחק את השעה, שמתייגע לעשות דבר ולהצליח בו בדיוק בזמן שהוא חפץ בכך — שעה דוחקתו, ואינו מצליח. ולהיפך, כל הנדחה מפני שעה ואינו נדחק — סופו ששעה עומדת לו ומצליח לבסוף.

אָמַר רָבִינָא: אֲנִי אָדוּן וַאֲטַהֲרֶנּוּ; וּמַה נָּחָשׁ שֶׁמֵּמִית וּמַרְבֶּה טוּמְאָה – טָהוֹר, שֶׁרֶץ שֶׁאֵין מֵמִית וּמַרְבֶּה טוּמְאָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

ועוד הביאו בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל: הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. ואולם לבסוף נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שכבר נברא — יפשפש במעשיו וישתדל לתקנם. ואמרי לה [ויש אומרים]: ימשמש במעשיו כלומר, יבדוק במעשים הבאים לידו אם ואיך לעשותם, כדי שלא יכשל בהם.

וְלֹא הִיא, מַעֲשֵׂה קוֹץ בְּעָלְמָא קָעָבֵיד.

הקורה שאמרו חכמים בתיקון מבוי צריך שתהא רחבה כדי לקבל אריח (מין לבנה לבנין). ואריח זה שאמרו, שיעורו חצי לבנה של שלשה טפחים כלומר טפח ומחצה. ודייה לקורה שתהא רחבה טפח ולא טפח ומחצה כדי לקבל אריח לרחבו.

אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, הַלָּלוּ אוֹמְרִים הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן, וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל.

וצריכה הקורה להיות רחבה כדי לקבל אריח וגם בריאה (חזקה) כדי לקבל אריח שאפשר יהא להניחו עליה ולא תתמוטט. ר' יהודה אומר: רחבה אף על פי שאין בריאה כדי לקבל עליה אריח ממש, ולכן גם אם היתה של קש ושל קנים — רואין אותה כאילו היא של מתכת.

וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, מִפְּנֵי מַה זָכוּ בֵּית הִלֵּל לִקְבּוֹעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן – מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין וַעֲלוּבִין הָיוּ וְשׁוֹנִין דִּבְרֵיהֶן וְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּקְדִּימִין דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיהֶן.

היתה הקורה עקומה ואין אריח יכול להיות מונח עליה — רואין אותה כאילו היא פשוטה (ישרה), היתה עגולה — רואין אותה כאילו היא מרובעת וכלל אמרו לגבי רוחבה של קורה עגולה: כל שיש בהיקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח.

כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: ״מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לֹא כָךְ הָיָה מַעֲשֶׂה שֶׁהָלְכוּ זִקְנֵי בֵּית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵּית הִלֵּל לְבַקֵּר אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרָנִית, וּמְצָאוּהוּ יוֹשֵׁב רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: אִי מִשָּׁם רְאָיָה?! אַף הֵן אָמְרוּ לוֹ: אִם כָּךְ הָיִיתָ נוֹהֵג לֹא קִיַּימְתָּ מִצְוַת סוּכָּה מִיָּמֶיךָ״.

ונמלך והתחרט ולא גרש ומצאו בן עירו ואמר: שמך כשמי ושם אשתך כשם אשתי וכיון שאנו אף מאותה עיר תן לי את הגט ואגרש אני בו את אשתי — פסול גט זה לגרש בו! נמצא שאין אדם יכול לגרש אשה בגט שנכתב לאחרת, ואף לגבי סוטה כן.

לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, וְכָל הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמוֹ – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ. כָּל הַמְחַזֵּר עַל הַגְּדוּלָּה – גְּדוּלָּה בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ, וְכָל הַבּוֹרֵחַ מִן הַגְּדוּלָּה – גְּדוּלָּה מְחַזֶּרֶת אַחֲרָיו. וְכָל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה – שָׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ, וְכָל הַנִּדְחֶה מִפְּנֵי שָׁעָה – שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ.

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]? התם [שם, בגט] "וכתב לה" נאמר (דברים כד, א), ולכן בעינן [צריכים אנו] כתיבה לשמה של אותה אשה, הכא [כאן] בסוטה "ועשה לה נאמר ולכן בעינן [צריכים אנו] עשיה לשמה, ועשייה דידה [שלה, של הסוטה] מחיקה היא, אבל הכתיבה אינה צריכה שתהא לשמה.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, הַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא. נִמְנוּ וְגָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, עַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא – יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. וְאָמְרִי לָהּ: יְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו.

כיון שדובר קודם על ר' מאיר ולימודו מביאים מאמר אחר בנושא זה. אמר ר' אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר' מאיר חכם גדול כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו — משום שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו, שכן היה חריף עד כדי כך שהיה יכול לתת טעמים טובים לכל דבר, אף שאינו כהלכה. שהוא היה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, כלומר צדדים — להוכיח שכן הוא. וכן על טהור טמא ומראה לו פנים. ולא ידעו חכמים באלו דברים יש לסמוך על נימוקיו, ובאלו יש לדחותם.

מתני׳ הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ – רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ. וְאָרִיחַ חֲצִי לְבֵנָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. דַּיָּיה לַקּוֹרָה שֶׁתְּהֵא רְחָבָה טֶפַח כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ לְרָחְבּוֹ.

תנא [שנוי] : לא ר' מאיר שמו האמיתי אלא ר' נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו ר' מאיר? כינוי הוא זה, ללמד שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה, ולא נהוראי שמו של התנא ר' נהוראי אלא ר' נחמיה שמו האמיתי. ואמרי לה [ויש אומרים] ר' אלעזר בן ערך שמו, ולמה נקרא שמו נהוראי — שמנהיר [מאיר] עיני חכמים בהלכה.

רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וּבְרִיאָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רְחָבָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּרִיאָה. הָיְתָה שֶׁל קַשׁ וְשֶׁל קָנִים – רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא שֶׁל מַתֶּכֶת.

ועוד בשבחו של ר' מאיר אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי — דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה, [זה שמחודד אני וחריף יותר מחברי — משום שראיתי את ר' מאיר מאחוריו] כלומר ישבתי מאחוריו בזמן שהיינו לומדים. ואילו חזיתיה מקמיה — הוה מחדדנא טפי [הייתי רואה אותו מלפניו — הייתי מחודד יותר], דכתיב [שכן נאמר] "והיו עיניך ראות את מוריך" (ישעיה ל, כ), וראיית פני רב מועילה להבנה ולחידוד.

עֲקוּמָּה – רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא פְּשׁוּטָה, עֲגוּלָּה – רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא מְרוּבַּעַת. כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּהֵיקֵּיפוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – יֵשׁ בּוֹ רוֹחַב טֶפַח.

ועוד אמרו, אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: תלמיד היה לו לר' מאיר וסומכוס שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה, ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה.