הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּאִית לֵיהּ גִּידוּדֵי.

הכא במאי עסקינן דאית ליה גידודי [כאן במה אנו עוסקים שיש לה לחצר שרידי פסים] מכאן ומכאן ולא נפרצה במלואה. (ר"ח, רי"ף).

אָמַר רַב יְהוּדָה: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ, הִכְשִׁירוֹ בְּלֶחִי – הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ חַיָּיב, הִכְשִׁירוֹ בְּקוֹרָה – הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ פָּטוּר.

אמר רב יהודה: מבוי שלא נשתתפו בו אנשי המבוי בעירוב ואסור להם לטלטל בו בשבת, בכל זאת, אם הכשירו (תיקנו) בלחי שהניח בפתחו, הזורק לתוכו מרשות הרבים — חייב, שכן דינו כמחיצה ודין החצר כרשות היחיד גמורה, ואם הכשירו (תיקנו) בקורה — הזורק לתוכו פטור, שאין הקורה אלא משום היכר, ואינה יכולה להיחשב כמחיצה העושה את המבוי רשות היחיד.

מַתְקִיף לָהּ רַב שֵׁשֶׁת: טַעְמָא דְּלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ, הָא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ – אֲפִילּוּ הִכְשִׁירוֹ בְּקוֹרָה נַמִי חַיָּיב. וְכִי כִּכָּר זוֹ עָשָׂה אוֹתוֹ רְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים?

מתקיף לה [מקשה עליה] רב ששת: טעמא [הטעם] דוקא שלא נשתתפו בו, הא [הרי אם] נשתתפו בו — אפילו הכשירו בקורה נמי [גם כן] חייב?! אולם דבר זה אינו מתקבל על הדעת, שהרי אפשר לשאול: וכי ככר זו שבה נשתתפו השכנים כשעשו את שיתוף המבוי בלא שינוי במחיצותיו עשה אותו רשות היחיד או רשות הרבים?

וְהָתַנְיָא: חֲצֵירוֹת שֶׁל רַבִּים וּמְבוֹאוֹת שֶׁאֵינָן מְפוּלָּשִׁין, בֵּין עֵירְבוּ וּבֵין לֹא עֵירְבוּ – הַזּוֹרֵק לְתוֹכָן חַיָּיב!

והתניא [והרי במפורש שנינו בברייתא]: חצירות של רבים ומבואות שאינן מפולשין, בין עירבו ובין שלא עירבו — הזורק לתוכן מתוך בתי החצר חייב, היפך דברי רב יהודה!

אֶלָּא אִי אִיתְּמַר – הָכִי אִיתְּמַר, אָמַר רַב יְהוּדָה: מָבוֹי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְשִׁיתּוּף, הִכְשִׁירוֹ בְּלֶחִי – הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ חַיָּיב. הִכְשִׁירוֹ בְּקוֹרָה – הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ פָּטוּר.

אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר הדבר] אמר רב יהודה: מבוי שאינו ראוי לשיתוף כלומר מבוי מפולש, אם הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב שהלחי נחשב כמחיצה שלישית, וכיון שהמבוי סגור משלשה צדדים הריהו כרשות היחיד. אם הכשירו בקורה — הזורק לתוכו פטור.

אַלְמָא קָסָבַר: לֶחִי מִשּׁוּם מְחִיצָּה, וְקוֹרָה מִשּׁוּם הֶיכֵּר. וְכֵן אָמַר רַבָּה: לֶחִי מִשּׁוּם מְחִיצָּה וְקוֹרָה מִשּׁוּם הֶיכֵּר. וְרָבָא אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מִשּׁוּם הֶיכֵּר.

אלמא קסבר [מכאן שסבר] : לחי משום מחיצה וקורה משום היכר, אבל אינה חשובה כמחיצה. וכן אמר רבה: לחי משום מחיצה וקורה משום היכר. ורבא אמר: אחד זה ואחד זה משום היכר.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבָּא לְרָבָא: הַזּוֹרֵק לְמָבוֹי, יֵשׁ לוֹ לֶחִי – חַיָּיב, אֵין לוֹ לֶחִי – פָּטוּר!

איתיביה [הקשה לו] ר' יעקב בר אבא לרבא ממה ששנינו: הזורק מרשות הרבים למבוי, יש לו לחי — חייב, אין לו לחי — פטור, נמצא שהלחי נחשב מחיצה גמורה!

הָכִי קָאָמַר: אֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לֶחִי, הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ – חַיָּיב, לֶחִי וְדָבָר אַחֵר – הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ פָּטוּר.

ענה לו: הכי קאמר [כך אמר, התכוון] אם המבוי היה סתום כך שאינו צריך אלא לחי להתירו כיון שיש לו כבר שלש מחיצות, ומדין התורה הרי הוא רשות היחיד גמורה, לכן הזורק לתוכו מרשות הרבים — חייב, אולם אם היה צריך תיקון בלחי ודבר אחר שהיו בו רק שתי מחיצות — הזורק לתוכו פטור, שאינו נחשב כרשות היחיד.

אֵיתִיבֵיהּ: יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים בִּשְׁנֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים עוֹשֶׂה לֶחִי מִכָּאן וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּאֶמְצַע.

איתיביה [הקשה לו] יתר על כן אמר ר' יהודה: מי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים. עושה לו לחי מכאן ולחי מכאן, או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע. שעל ידי הלחיים נחשב כאילו עשה מחיצות ברשות הרבים ומעתה יש לו בין שני הבתים תחום של רשות היחיד.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְעָרְבִין רְשׁוּת הָרַבִּים בְּכָךְ!

אמרו לו חכמים: אין מערבין רשות הרבים בכך! ומדברי ר' יהודה אפשר איפוא ללמוד שלחי דינו כמחיצה גמורה!

הָתָם קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: שְׁתֵּי מְחִיצּוֹת דְּאוֹרַיְיתָא.

ומשיבים: לא זה הוא הטעם, אלא התם קסבר [שם משום שסבר] ר' יהודה: שתי מחיצות עושות מדאורייתא [מן התורה] שהשטח המצוי ביניהן נחשב כרשות היחיד, ולא הוצרך ר' יהודה ללחיים אלא לשם היכר וסימון בלבד. ואם כן אין להביא ראיה גמורה אף ממקור זה.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מָבוֹי שֶׁאָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ אֵינוֹ נִיתָּר בְּלֶחִי מַשֶּׁהוּ. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי, אָמַר רַב: מָבוֹי שֶׁאָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ אֵינוֹ נִיתָּר בְּקוֹרָה טֶפַח.

אמר רב יהודה אמר רב: מבוי שארכו כרחבו אינו ניתר בלחי משהו כשאר מבוי, אלא בפס הרחב ארבעה טפחים, משום שלא זה המבוי שדברו בו חכמים. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מבוי שארכו כרחבו אינו ניתר בקורה טפח.

אֲמַר רַבִּי זֵירָא: כַּמָּה מְכַוְּונַן שְׁמַעֲתָא דְּסָבֵי; כֵּיוָן דְּאָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ – הֲוָה לֵיהּ חָצֵר, וְחָצֵר אֵינָהּ נִיתֶּרֶת בְּלֶחִי וְקוֹרָה אֶלָּא בְּפַס אַרְבָּעָה.

אמר ר' זירא: כמה מכוונן שמעתא דסבי [כמה מכוונות הלכותיהם של הזקנים, זקני החכמים] ומסביר: כיון שמבוי זה ארכו כרחבו — הוה ליה [הרי הוא] כחצר, וחצר אינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה.

אָמַר רַבִּי זֵירָא: אִי קַשְׁיָא לִי – הָא קַשְׁיָא לִי, לֶיהֱוֵי הַאי לֶחִי כְּפַס מַשֶּׁהוּ וְנִשְׁתְּרִי!

אמר ר' זירא : אף על פי כן אי קשיא לי — הא קשיא לי [אם קשה לי, הרי זה קשה לי] : ליהוי האי [שיהיה זה] הלחי כפס משהו ונשתרי [ויתיר] את המבוי, כפי שניתרת פירצת החצר על ידי פס!

אִישְׁתַּמִּיטְתֵיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּסֵּי חָצֵר צְרִיכִין שֶׁיְּהֵא בָּהֶן אַרְבָּעָה

ומעירים ומסבירים שאין הדבר כן, כי אשתמיטתיה הא דאמר [נשמט, נעלם ממנו זה שאמר] ר' אסי אמר בשם ר' יוחנן: פסי חצר צריכין שיהא בהן ארבעה טפחים ואילו לחי דיו במשהו.

אָמַר רַב נַחְמָן: נָקְטִינַן, אֵיזֶהוּ מָבוֹי שֶׁנִּיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה – כָּל שֶׁאָרְכּוֹ יָתֵר עַל רָחְבּוֹ, וּבָתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחִים לְתוֹכוֹ. וְאֵיזוֹ הִיא חָצֵר שֶׁאֵינָהּ נִיתֶּרֶת בְּלֶחִי וְקוֹרָה אֶלָּא בְּפַס אַרְבָּעָה – כָּל שֶׁמְּרוּבַּעַת.

אמר רב נחמן: נקטינן [מחזיקים אנו בכלל זה], איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה — כל שארכו יתר על רחבו, ובתים וחצרות פתוחים לתוכו, ואיזו היא חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה — כל שהיא מרובעת.

מְרוּבַּעַת – אִין, עֲגוּלָּה – לָא?! הָכִי קָאָמַר: אִי אָרְכָּהּ יָתֵר עַל רָחְבָּהּ – הֲוָה לֵיהּ מָבוֹי, וּמָבוֹי בְּלֶחִי וְקוֹרָה סַגְיָא, וְאִי לָא – הֲוָה לָהּ חָצֵר.

ותוהים: מרובעת — אין [כן] עגולה — לא אינה נחשבת כחצר?! ומתקנים: הכי קאמר [כך אמר] : אי [אם] ארכה יתר על רחבה — הוה ליה [הרי היא] כמבוי, ומבוי בלחי וקורה סגיא [דיה] ואי [ואם] לא — הוה לה [הרי היא] חצר.

וְכַמָּה? סָבַר שְׁמוּאֵל לְמֵימַר: עַד דְּאִיכָּא פִּי שְׁנַיִם בְּרָחְבָּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב, הָכִי אֲמַר חֲבִיבִי: אֲפִילּוּ מַשֶּׁהוּ.

ושואלים: וכמה צריך אורכה להיות יתר על רחבה כדי שיקרא מבוי? סבר שמואל למימר [לומר] עד דאיכא [שיש] באורכה פי שנים מרחבה. אמר ליה [לו] רב: הכי [כך] אמר חביבי (דודי, ר' חייא): אפילו אורכה יתר על רוחבה במשהו

מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד כו׳״.

משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד כו׳״.