פֵּיאָה מוּתֶּרֶת לְעִנְיַן כִּלְאַיִם, אֲבָל לֹא לַשַּׁבָּת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כִּמְחִיצּוֹת לַשַּׁבָּת – דְּלָא, כָּךְ מְחִיצּוֹת לְכִלְאַיִם – דְּלָא.

פיאה כלומר גידור הכרם על ידי זמורות הקלועות ומונחות על כלונסאות מותרת, ונחשבת כמחיצה לענין כלאים, אבל לא לענין שבת. ור' יוחנן אמר: כמחיצות לשבת — שלא, שאין פאה זו מתרת בהן, כך מחיצות לכלאים — שלא.

בִּשְׁלָמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ אַדְּרֵישׁ לָקִישׁ לָא קַשְׁיָא, הָא – דִּידֵיהּ, הָא – דְּרַבֵּיהּ. אֶלָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן קַשְׁיָא!

ונמצא שאין דבריהם כאן מתאימים לדבריהם האחרים באותו נושא, ואומרים: בשלמא [נניח] משיטת ריש לקיש על שיטת ריש לקיש לא קשיא [אינו קשה] כי אפשר לתרץ: הא [זו] שאמר שמועילה אף בשבת — דידיה [דעתו שלו], הא [זו] שמועילה רק לכלאים — דרביה [דעתו של רבו], ר' יהודה בר' חנינא. אלא מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן קשיא [קשה]!

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא: הָתָם – עַל גַּבָּן, הָכָא – מִן הַצַּד, שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אִידִי וְאִידִי מִן הַצַּד, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה]: התם [שם] כשהתיר גם בשבת וגם בכלאים, היה זה כשהיו הזמורות — על גבן של הקנים. הכא [כאן] — מן הצד, וכשהוא מן הצד אינו מתיר אותו בכלאים, שפיר [יפה] ואפשר ליישב כך את הסתירה. אלא אי אמרת אידי ואידי מן הצד, מאי איכא למימר? [אומר אתה זה וזה מן הצד, מה יש לומר]?

לְעוֹלָם אִידִי וְאִידִי מִן הַצַּד, הָתָם – בְּעֶשֶׂר, הָכָא – בְּיוֹתֵר מֵעֶשֶׂר.

ומשיבים: לעולם, אידי ואידי [זה וזה] מן הצד. וכך יש להסביר: התם [שם] שהתיר — בשה יו הכלונסאות רחוקים זה מזה עשר אמות בלבד, הכא [כאן] שאסר — ביותר מעשר אמות.

וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לָן בֵּין עֶשֶׂר לְיוֹתֵר מֵעֶשֶׂר – דְּאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: לֹא כָךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָלַךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לִלְמוֹד תּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁבָּקִי בְּהִלְכוֹת כִּלְאַיִם, וּמְצָאוֹ שֶׁיּוֹשֵׁב בֵּין הָאִילָנוֹת וּמָתַח זְמוֹרָה מֵאִילָן לְאִילָן. וְאָמַר לוֹ: רַבִּי, אִי גְּפָנִים כָּאן מַהוּ לִזְרוֹעַ כָּאן? אָמַר לוֹ: בְּעֶשֶׂר – מוּתָּר, בְּיוֹתֵר מֵעֶשֶׂר – אָסוּר.

ומנא תימרא דשני לן [ומניין תאמר — ששונה לנו להלכה] בין עשר ליותר מעשר — שאמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: וכי לא כך היה המעשה שהלך ר' יהושע אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה, אף על פי שבקי היה ר' יהושע בהלכות כלאים, ומצאו שיושב בין האילנות ומתח זמורה מאילן לאילן לאורכו. ואמר לו: רבי, אי גפנים כאן בשטח שבין הזמורות מהו לזרוע כאן? אמר לו: בעשר — מותר, ביותר מעשר — אסור.

בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא עַל גַּבָּן – יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר אָסוּר – וְהָתַנְיָא: הָיוּ שָׁם קָנִין הַדּוֹקְרָנִין, וְעָשָׂה לָהֶן פֵּיאָה מִלְמַעְלָה, אֲפִילּוּ בְּיוֹתֵר מֵעֶשֶׂר – מוּתָּר!

ומבררים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] על גבן יותר מעשר אסור — והתניא [והרי שנינו בברייתא] לענין כלאים: היו שם קנין הדוקרנין (קנים העשויים כדקר הנעוץ באדמה), ועשה להן פיאה מלמעלה, אפילו ביותר מעשר — מותר! שלענין כלאים צורת הפתח העשויה כראוי ודאי שהיא מועילה.

אֶלָּא לָאו מִן הַצַּד, וְקָאָמַר לֵיהּ: בְּעֶשֶׂר – מוּתָּר, יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר – אָסוּר. שְׁמַע מִינָּהּ.

אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שעשאה מן הצד, וקאמר ליה [ואמר לו] שבמקרה זה בעשר — מותר, ביותר מעשר — אסור. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] כפי שמיושבים הדברים שהועלו הן לגבי עיקר ההלכה, והן לגבי הבנת דברי ר' יוחנן.

גּוּפָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: צוּרַת הַפֶּתַח שֶׁעֲשָׂאָהּ מִן הַצַּד – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם.

גופא [לגופו של ענין] שהזכרנו מקודם אמר רב חסדא כמה הלכות בצורת הפתח: צורת הפתח שעשאה מן הצד, ולא שם קנה עליון מעל לקנים האחרים — לא עשה ולא כלום.

וְאָמַר רַב חִסְדָּא: צוּרַת הַפֶּתַח שֶׁאָמְרוּ – צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא בְּרִיאָה כְּדֵי לְהַעֲמִיד בָּהּ דֶּלֶת, וַאֲפִילּוּ דֶּלֶת שֶׁל קַשִּׁין.

ועוד אמר רב חסדא: צורת הפתח שאמרו — צריכה שתהא בריאה (חזקה) כדי שאפשר יהיה להעמיד בה דלת ואף על פי כן דלת זו אינה חייבת להיות דלת רגילה, אלא אפילו מחזיקה צורת הפתח דלת של קש די בכך.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי: צוּרַת הַפֶּתַח צְרִיכָה הֶיכֵּר צִיר. מַאי ״הֶיכֵּר צִיר״? אָמַר רַב אָוְיָא: אַבְקָתָא.

אמר ריש לקיש משום ר' ינאי: צורת הפתח צריכה היכר ציר. ושאלו: מאי [מהו] היכר ציר? אמר רב אויא: אבקתא (חורים שציר הדלת מונח בהם) כדי שתהא ראויה לדלת.

אַשְׁכַּחִינְהוּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אָוְיָא לְתַלְמִידֵי דְּרַב אַשִׁי, אֲמַר לְהוּ: אֲמַר מָר מִידֵּי בְּצוּרַת הַפֶּתַח? אָמְרוּ לֵיהּ: לֹא אָמַר וְלֹא כְלוּם.

מסופר: אשכחינהו [מצא אותם] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לתלמידי דרב אשי, אמר להו [להם]: אמר מר [חכם רב אשי] מידי [דבר] בצורת הפתח? אמרו ליה [לו]: לא אמר ולא כלום, ומשמע שהוא סבור שאין צורך בהיכר זה.

תָּנָא: צוּרַת הַפֶּתַח שֶׁאָמְרוּ – קָנֶה מִכָּאן וְקָנֶה מִכָּאן וְקָנֶה עַל גַּבֵּיהֶן. צְרִיכִין לִיגַּע אוֹ אֵין צְרִיכִין לִיגַּע? רַב נַחְמָן אָמַר: אֵין צְרִיכִין לִיגַּע. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: צְרִיכִין לִיגַּע.

תנא [שנינו]: צורת הפתח שאמרו עיקרה קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, אולם שאלו: האם צריכין הקנים התחתונים ליגע בקנה העליון? או אין צריכין ליגע? רב נחמן אמר: אין צריכין ליגע. ורב ששת אמר: צריכין ליגע.

אֲזַל רַב נַחְמָן וַעֲבַד עוּבְדָּא בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא כִּשְׁמַעֲתֵיהּ, אָמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְשַׁמָּעֵיהּ רַב גַּדָּא: זִיל, שְׁלוֹף שְׁדֵינְהוּ. אֲזַל, שָׁלַף שַׁדִּינְהוּ. אַשְכַּחוּהוּ דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, חֲבָשׁוּהוּ. אֲזַל רַב שֵׁשֶׁת קָם אַבָּבָא, אָמַר לֵיהּ: גַּדָּא, פּוֹק תָּא! נְפַק וַאֲתָא.

מסופר: אזל [הלך] רב נחמן ועבד עובדא בי ריש גלותא כשמעתיה [ועשה מעשה בבית ראש הגולה כשיטתו] שהכשיר בצורת הפתח שאין הקנה העליון צמוד לקנים התחתונים. אמר ליה [לו] רב ששת לשמעיה [לשמשו] רב גדא: זיל [לך], שלוף הוצא את הקנים ושדינהו [זרוק אותם]. אזל [הלך], שלף את הקנים, ושדינהו [זרק אותם]. אשכחוהו דבי ריש גלותא [מצאוהו בני בית ראש הגולה], חבשוהו (אסרוהו) על שקלקל את היתר העירובין שלהם. אזל [הלך] רב ששת, קם אבבא [עמד על פתח ראש הגולה], אמר ליה [לו]: גדא, פוק תא [צא ובוא]! והניחוהו אנשי ראש הגולה. נפק ואתא [יצא ובא].

אַשְׁכַּחֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְרַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: תָּנֵי מָר מִידֵּי בְּצוּרַת הַפֶּתַח? אָמַר לֵיהּ: אִין, תָּנֵינָא; כִּיפָּה, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב בִּמְזוּזָה וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. וְשָׁוִין שֶׁאִם יֵשׁ בְּרַגְלֶיהָ עֲשָׂרָה שֶׁהִיא חַיֶּיבֶת.

מסופר: אשכחיה [מצאו] רב ששת לרבה בר שמואל אמר ליה [לו]: תני מר מידי [האם שנה אדוני דבר] בהלכות צורת הפתח? אמר ליה [לו]: אין [כן], תנינא [שנינו] שנחלקו חכמים בדומה לזה בדין כיפה, כלומר שער שתקרתו עשויה בעיגול ככיפה. ר' מאיר מחייב שער זה במזוזה, וחכמים פוטרין. ושוין, שאם יש ברגליה (בחלקים הניצבים של כיפה זו לפני העיגול) עשרה טפחים שהיא חייבת.

אָמַר אַבַּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים אִם גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה וְאֵין בְּרַגְלֶיהָ שְׁלֹשָׁה, אִי נַמִי: יֵשׁ בְּרַגְלֶיהָ שְׁלֹשָׁה וְאֵין גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה – וְלֹא כְלוּם.

אמר אביי לפרש מחלוקתם: הכל מודים אם גבוהה כל כיפה זו עשרה טפחים ואין ברגליה בצדה הזקוף שלשה טפחים, אי נמי [או גם כן]: אם יש ברגליה שלשה טפחים, אבל אין גבוהה עשרה טפחים — ולא כלום, אינה צריכה מזוזה כלל, שפתח הפחות מעשרה בצורה זו, ודאי אינו חייב במזוזה.

כִּי פְּלִיגִי – בְּיֵשׁ בְּרַגְלֶיהָ שְׁלֹשָׁה וּגְבוֹהָה עֲשָׂרָה וְאֵין רָחְבָּהּ אַרְבָּעָה, וְיֵשׁ בָּהּ לָחוֹק לְהַשְׁלִימָהּ לְאַרְבָּעָה.

כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה במקרה שיש ברגליה שלשה טפחים וגבוהה עשרה טפחים, אבל בחלקה הקעור של הקשת אין רחבה ארבעה טפחים, ויש בה בכיפה חלק בנוי גדול למדי עד שאפשר למצוא מקום לחוק להשלימה לארבעה, שיהא בחלל הכיפה רוחב ארבעה טפחים בגובה עשרה.

רַבִּי מֵאִיר סָבַר: חוֹקְקִין לְהַשְׁלִים, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין חוֹקְקִין לְהַשְׁלִים.

ובכך נחלקו; ר' מאיר סבר: חוקקין להשלים כלומר חושבים כאילו נעשתה כבר חקיקה זו, והושלם הפתח לצורתו הראויה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים:] אין חוקקין להשלים, וכיון שכעת אין ברוחב הכיפה ארבעה טפחים, אין לקבוע בו מזוזה. ולעניננו למדים אנו שלכל השיטות אין צורך שיגע המשקוף במזוזות הפתח, שהרי אם היו הרגלים גבוהות עשרה טפחים ויש ברוחבה ארבעה טפחים, דינה כמשקוף, אף על פי שאין קצה הכיפה נוגע ברגליה. ואפשר ללמוד מכאן שאף לגבי צורת הפתח אין הקנה העליון צריך לנגוע בקנים התחתונים, ושלא כשיטת רב ששת.

אָמַר לֵיהּ: אִי מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ – לָא תֵּימָא לְהוּ לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא וְלָא מִידֵּי מֵהָא מַתְנִיתָא דְּכִיפָּה.

אמר ליה [לו] רב ששת לרבה בר שמואל: אי משכחת להו [אם תמצא אותם] — לא תימא להו לבי ריש גלותא ולא מידי מהא מתניתא דכיפה [אל תאמר להם לבית ראש הגולה דבר מברייתא זו של כיפה] שמוכיחה שלא כדברי רב ששת, וימצאו חיזוק לטענתם עליו.

מתני׳ הֶכְשֵׁר מָבוֹי; בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֶחִי וְקוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְחָיַיִן.

נחלקו חכמים מחלוקת עקרונית בדין הכשר מבוי, לאמור: כיצד מכשירים את המבוי שיהא ראוי לטלטל בו. בית שמאי אומרים : יש צורך גם בלחי בצידו וגם בקורה מעליו. ובית הלל אומרים: או לחי או קורה. ר' אליעזר אומר: לחיין, כלומר אינו כשר אלא בשני לחיין, אחד מכל צד.

מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מָבוֹי שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁהוּא נִיתָּר אוֹ בַּלֶּחִי אוֹ בַּקּוֹרָה, עַל מַה נֶּחְלְקוּ – עַל רָחָב מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד עֶשֶׂר, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֶחִי וְקוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: עַל זֶה וְעַל זֶה נֶחְלְקוּ.

משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר' עקיבא: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות ברוחבו מארבע אמות, שלדעת כולם הוא ניתר או בלחי או בקורה. על מה נחלקו — על מבוי הרחב מארבע אמות ועד עשר, שבית שמאי אומרים : אינו ניתר אלא בלחי וקורה, ובית הלל אומרים: או בלחי או בקורה. אמר לו ר' עקיבא : לא כן הוא, אלא על זה ועל זה נחלקו.

גמ׳ כְּמַאן? דְּלָא כַּחֲנַנְיָה וְלָא כְתַנָּא קַמָּא!

ומבררים: כמאן [כמי היא משנה זו]? לא כשיטת חנניה ולא כשיטת תנא קמא. שנחלקו חנניה וחכמים (לעיל עירובין דף ו, א) במבוי מפולש אם כדי להתירו די בצורת הפתח מצד אחד ובלחי וקורה מהצד האחר, או שצריך דלתות ממש לפחות בצד אחד. על כל פנים, לחי וקורה בלבד לדעת כולם, אינם מועילים. וכיון שאנו מבינים לפי שעה כי המחלוקת במשנתנו בין בית שמאי ובית הלל היתה בכל מבוי בין סתום בין מפולש הרי שכאן מצויה שיטה שונה לגמרי.

אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: ״הֶכְשֵׁר מָבוֹי סָתוּם כֵּיצַד? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֶחִי וְקוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה״.

אמר ר' יהודה: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין] שלא בכל מבוי דנו אלא הכשר מבוי סתום כיצד? בית שמאי אומרים : בלחי וקורה, ובית הלל אומרים: או לחי או קורה ומעתה באים לדון ביסודן העקרוני של השיטות.

״בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֶחִי וְקוֹרָה״, לְמֵימְרָא דְּקָא סָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי אַרְבַּע מְחִיצּוֹת דְּאוֹרַיְיתָא?

בית שמאי אומרים: לחי וקורה, למימרא דקא סברי [האם לומר שסברו] בית שמאי: ארבע מחיצות דאורייתא [מן התורה], כלומר אין מקום נעשה רשות היחיד, אלא אם כן היו לו ארבע מחיצות מסביב, שהרי הלחי נחשב כמחיצה. ואם אינם מתירים מבוי בלא לחי, נמצא שהם סבורים שיש צורך לרשות היחיד בארבע מחיצות.

לֹא, לִזְרוֹק – מִשָּׁלֹשׁ הוּא דְּמִיחַיַּיב, לְטַלְטֵל – עַד דְּאִיכָּא אַרְבַּע.

ודוחים: לא אין זו הוכחה. מדין תורה, כגון לענין לזרוק מרשות הרבים לתוכה מחצר בת שלש מחיצות הוא דמחייב [שמתחייב]. ואולם להתיר לטלטל גזרו איסור מדברי סופרים עד דאיכא [שיש] ארבע מחיצות.

״בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה״, לֵימָא קָא סָבְרִי בֵּית הִלֵּל שָׁלֹשׁ מְחִיצּוֹת דְּאוֹרַיְיתָא?

אף רוצים להסיק מדברי בית הלל האומרים או בלחי או בקורה לימא קא סברי [האם לומר שסברו] בית הלל: שלש מחיצות לפחות דאורייתא [מן התורה הן] שבפחות מכאן אין זו רשות לעצמה?

לֹא, לִזְרוֹק – מִשְּׁתַּיִם הוּא דְּמִיחַיַּיב, לְטַלְטֵל – עַד דְּאִיכָּא שָׁלֹשׁ.

ודוחים: לא, אין להוכיח מכאן, שמא לזרוק — משתים הוא דמחייב [שנתחייב] מן התורה, ואולם להתיר לטלטל — עד דאיכא [שיש] שלש מחיצות. וקורה או לחי לא לשם מחיצה נעשו אלא להיכר, שלא יבוא לטלטל מחוץ למבוי.

״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְחָיַיִן״. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְחָיַיִן וְקוֹרָה קָאָמַר, אוֹ דִּילְמָא לְחָיַיִן בְּלֹא קוֹרָה קָאָמַר?

עוד שנינו במשנה: ר' אליעזר אומר לחיין. איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] האם ר' אליעזר לחיין וקורה קאמר [אמר, התכוון], וכשאמר לחיים, בא להוסיף על דברי בית שמאי שלא די בקורה אחת ובלחי אחד אלא בקורה ושני לחיים. או דילמא [שמא] לחיין אפילו בלא קורה קאמר [אמר, התכוון]?

תָּא שְׁמַע: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָלַךְ אֵצֶל רַבִּי יוֹסֵי בֶּן פְּרִידָא תַּלְמִידוֹ

תא שמע [בוא ושמע] ראיה מן המסופר בתוספתא: מעשה בר' אליעזר שהלך אצל ר' יוסי בן פרידא תלמידו