Eiruvin

עירובין

 לענין עיולי כולי עלמא המכניס שרץ חייב ולענין להוציא הנמצא בעזרה בשבת בהאי קרא פליגי:

אמר רבי יוחנן 

 ע"ז ותקרובתיה שהן מטמאין באהל:

ויבאו הכהנים פנימי בית ה' בהיכל ויוציאו הטומאה 

לחצר בית ה' 

 אבל כהנים אחרים לא מיטמאין אע"פ שהיו צריכים לאנשים הרבה אלו מוציאין מן ההיכל לעזרה ואילו משם ולחוץ לוים הוא דמיטמאין ולא כהנים בן ננס סבר מדאשתני טומאת עזרה מכהנים ללוים שמע מינה היכא דאיתא בעזרה לא מפקינן ליה בעבירה אלא מהדרינן אהתירא ובשבת נמי לא דחינן שבות:

ויקבלו הלוים להוציא משם לנחל קדרון 

Rabbi Yoḥanan said: Both of them, Rabbi Shimon ben Nannas and Rabbi Akiva, derived their opinions from the same verse: “And the priests went into the inner part of the House of God, to cleanse it, and they brought out all the impurity that they found in the Temple of God into the courtyard of the House of God. And the Levites took it, to carry it out to the brook of Kidron” (II Chronicles 29:16). <note data-assoc="n"/>

אמר ר' יוחנן: ושניהם ר' שמעון בן ננס ור' עקיבא שחלקו בכך מקרא אחד דרשו שנאמר "ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את כל הטמאה עבודה זרה שטמאה כמת אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' (לעזרה) ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה" (דברי הימים ב כט, טז)

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וַיָּבֹאוּ הַכֹּהֲנִים לִפְנִימָה בֵית ה׳ לְטַהֵר וַיּוֹצִיאוּ אֵת כָּל הַטּוּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל ה׳ לַחֲצַר בֵּית ה׳ וַיְקַבְּלוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא לְנַחַל קִדְרוֹן חוּצָה״.

 פירש בקונטרס שבא לתרץ דכולי עלמא מכניס שרץ חייב ולענין הוצאת טומאה פליגי ותימה דלכאורה אין חילוק דאי מכניס שרץ חייב הוא הדין דמוזהר להוציא מוישלחו מן המחנה דכל היכא דקרינן לא יטמאו את משכני קרינן וישלחו וא"כ מאי טעמא דמאן דאמר מעזרה לא ונראה דמילתא באפי נפשה היא ולא קאי לדחויי הא דקאמר לעיל כתנאי ופליג בין במכניס בין במוציא דאין חילוק כדפירשנו אלא בא לאסמוכי קרא למאן דאמר חייב ולמאן דאמר פטור:

אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו 

 כלומר היכא דאיתא התם לא חמירא כולי האי:

טומאה בעזרה ליתא 

One Sage, Rabbi Shimon Ben Nannas, maintains: As there was a change from the priests who removed the ritual impurity from the inner part of the Temple to the Levites, who took over in the courtyard, this indicates that there is no obligation to remove impurity in the courtyard, and consequently the priests are not required to do so.

מר [חכם זה, בן ננס] סבר: מדאשתני [כיון שהשתנו הדברים] כי בעזרה, "חצר בית ה'", עשו זאת הלוים, משמע שחובת הוצאת טומאה בעזרה ליכא [אין כאן] ושוב אין הכהנים מצווים על כך.

מָר סָבַר: מִדְּאִשְׁתַּנֵי בָּעֲזָרָה בַּלְוִיִּם – טוּמְאָה בָּעֲזָרָה לֵיכָּא.

 בהיכל לא עיילי לוים דאפי' כהנים אסירי למיעל אלא לעבודה כדכתיב (ויקרא ט״ז:ב׳) ואל יבא בכל עת אל הקדש זה היכל מבית לפרוכת זה לפני ולפנים:

דלא אפשר 

 שהרי אפשר בלוים אבל לשהויי עד אורתא לא:

תו לא מטמאינן לכהנים 

And one Sage, Rabbi Akiva, maintains: Up to where it is impossible for the task to be performed by the Levites, as it is prohibited for Levites to enter the Sanctuary, the priests took it out. However, now in the courtyard, where it is possible for the ritual impurity to be removed by the Levites, the priests no longer render themselves ritually impure, as they are prohibited from maintaining contact with ritual impurity for any longer than necessary. That is to say, the Levites removed it from any place where they were permitted to enter.

ומר [וחכם זה] סבר: עד היכא דלא אפשר בלוים מפקי [היכן שאי אפשר בלוים מוציאים] הכהנים, שהרי אסור ללוים להיכנס אל ההיכל. השתא [עכשיו] בעזרה שאפשר להוציא בלוים תו לא מטמאי [שוב אין מטמאים] הכהנים שאסור להם להיטמא, אלא הלוים מוציאים מאותו מקום שהם יכולים להיכנס בו.

וּמָר סָבַר: עַד הֵיכָא דְּלֹא אֶפְשָׁר בַּלְוִיִּם – מַפְּקֵי כֹּהֲנִים, הָשְׁתָּא דְּאֶפְשָׁר בַּלְוִיִּם – תּוּ לָא מִטַּמְּאִי כֹּהֲנִים.

The Sages taught in a baraita : It is permitted for everyone to enter the Sanctuary to build, to repair, or to remove impurity from inside. However, wherever possible, the mitzva is for these tasks to be performed by priests. <note data-assoc="b"/>If no priests are available, Levites enter; if no Levites are available, Israelites enter. In both cases, if they are ritually pure, yes, they may enter, but if they are impure, no, they may not enter the holy place. <note data-assoc="h"/>

תנו רבנן [שנו חכמים]: הכל נכנסין בהיכל אם המטרה היא לבנות אותו לתקן ולהוציא את הטומאה מתוכו, אלא מצוה בכהנים אם אפשר, אם אין שם כהנים — נכנסין לוים, אין שם לוים — נכנסין ישראלים. ואידי ואידי [וזה וזה] טהורים — אין [כן] הם הנכנסים, טמאים — לא.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל נִכְנָסִין בַּהֵיכָל לִבְנוֹת לְתַקֵּן וּלְהוֹצִיא אֶת הַטּוּמְאָה, וּמִצְוָה בְּכֹהֲנִים. אִם אֵין שָׁם כֹּהֲנִים – נִכְנָסִין לְוִיִּם, אֵין שָׁם לְוִיִּם – נִכְנָסִין יִשְׂרְאֵלִים. וְאִידִי וְאִידִי טְהוֹרִין – אִין, טְמֵאִין – לָא.

Rashi explains that in several places, Rav Kahana cites teachings that elevate the status of priests above that of the rest of the people.

Supports priests

מְסַיֵּיעַ כָּהֲנֵי

The inside of the Holy of Holies was entirely overlaid with gold plates. To lay these golden plates, it was necessary in practice to allow artisans, either priests or others, to enter, despite the fact that the High Priest alone was permitted to enter the Holy of Holies, and then only on Yom Kippur.

Beaten plates

רִיקּוּעֵי פַּחִים

כלומר, בכמה מקומות מוצאים אנו שהיה משמיע דברים שיש בהם משום מעלה וכבוד לכהנים יתר על שאר העם (רש"י).

מסייע כהני

עיונים

בית קדשי הקדשים היה מצופה כולו מבפנים בפחי זהב ולמעשה כדי לשים פחי זהב אלה היו צריכים להכנס לשם אומנים (כהנים או אחרים) אף שלצורך אחד מותרת הכניסה רק לכהן הגדול ביום הכיפורים.

ריקועי פחים

 דאמר לקמן כהנים טמאין עדיפי מטהורי ישראלים:

מסייע כהני 

אך אל הפרוכת וגו' 

 טסין של זהב שמחפין בהן בית קדשי הקדשים מתוכו:

רקועין 

Rav Huna said: Rav Kahana, who was a priest, supports priests <note data-assoc="n"/>by emphasizing their special sanctity. As Rav Kahana taught in a baraita : Since it is stated with regard to a priest who has a physical blemish, “Only he shall not go in unto the veil, nor come near to the altar, because he has a blemish, that he profane not My holy places; for I am the Lord who sanctifies them” (Leviticus 21:23), I might have thought that priests with blemishes may not enter the area between the Entrance Hall and the altar to manufacture beaten plates <note data-assoc="n"/>of gold for the Holy of Holies.

אמר רב הונא: רב כהנא שכהן היה מסייע כהני [לכהנים] ומדגיש את מעלת קדושתם, דתני [שכן שנה] רב כהנא: מתוך שנאמר על כהן בעל מום "אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי כי אני ה' מקדשם" (ויקרא כא, כג) יכול לא יהו כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח לעשות ריקועי פחים של זהב עבור בית קודש הקדשים —

אָמַר רַב הוּנָא: רַב כָּהֲנָא מְסַיֵּיעַ כָּהֲנֵי, דְּתָנֵי רַב כָּהֲנָא: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַךְ אֶל הַפָּרוֹכֶת לֹא יָבֹא״ יָכוֹל לֹא יְהוּ כֹּהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין נִכְנָסִין בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ לַעֲשׂוֹת רִיקּוּעֵי פַּחִים –

 כלומר אכין ורקין מיעוטין כל אתין וגמין רבויין. חלק מיעט דלמלאכה שרי לעיולי:

אך חלק 

Therefore the verse teaches “only” as an expression of exclusion, which means that there is a distinction here: Although the mitzva should be performed with unblemished priests ab initio , if no unblemished priests are available, blemished ones may enter. Likewise, it is the duty of ritually pure priests; if no pure priests are available, impure ones may enter. <note data-assoc="h"/>In both cases, if they are priests, yes, they may enter, but if they are Israelites, no, they may not enter the holy place. According to Rav Kahana, ritually impure priests take precedence over ritually pure Israelites.

תלמוד לומר "אך" שהוא ביטוי של מיעוט, ומשמעו: חלק, שאף כי מצוה בתמימים (שלמים, בלי מומים) לכתחילה, אם אין שם כהנים תמימים — נכנסין בעלי מומין. וכן מלכתחילה מצוה בכהנים טהורין, אין שם טהורין — נכנסין טמאין. אידי ואידי [אלה ואלה] כהנים — אין [כן], ישראלים — לא. הרי שלרב כהנא עדיפים כהנים טמאים על ישראלים טהורים.

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״ – חִלֵּק. מִצְוָה בִּתְמִימִים, אֵין שָׁם תְּמִימִים – נִכְנָסִין בַּעֲלֵי מוּמִין. מִצְוָה בִּטְהוֹרִין, אֵין שָׁם טְהוֹרִין – נִכְנָסִין טְמֵאִין. אִידִי וְאִידִי, כֹּהֲנִים – אִין, יִשְׂרְאֵלִים – לָא.

היו כהן טמא או כהן בעל מום צריכים להכנס לתקן דבר בהיכל — יכנס בעל מום, ולא טמא. כי לפי המסקנה במקום אחר שהטומאה רק דחויה היא (ולא הותרה) בציבור, ולכן עדיף בעל מום טהור (כ"מ) והיתה גם גרסה של פסק הפוך ברמב"ם, וטעמה שפסק כרב נגד ר' אלעזר תלמידו (מל"מ עפ"י המבי"ט). (רמב"ם ספר עבודה הלכות בית הבחירה ט"ז הכ"ג)

טמא ובעל מום

אורח ההלכה

 אי אפשר אלא באחד מהן איזה מהן מכניסין:

טמא ובעל מום 

 דכתיב (במדבר כח) במועדו ואפילו בטומאה אבל בעל מום לא הותר דתניא בתורת כהנים מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב אין לי אלא תמידין שהן קרויין לחם כענין שנאמר את קרבני לחמי לאשי שאר קרבנות צבור מנין ת"ל שוב לחם קרא אחרינא וכתיב בתריה לחם אלהיו מקדשי הקדשים וסמיך ליה אקרא קמא דנשתמע הכי לא יגש להקריב לחם אלהיו:

דהא אישתרי בעבודת צבור 

 מהאי קרא לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל:

דהא אישתרי באכילת קדשים 

A dilemma was raised before the Sages: If one priest is ritually impure and another has a blemish, which of them should enter to perform repairs? Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: The impure one should enter, as he is permitted to participate in communal service. If the entire community is ritually impure, even impure priests may perform the service, whereas blemished priests may not serve under any circumstances. Rabbi Elazar says: The one with the blemish should enter, as he is permitted to eat consecrated foods, which indicates that he retains the sanctity of the priesthood despite his blemish. The Gemara leaves this question unresolved.

איבעיא להו [נשאלה להם שאלה] כהן טמא או כהן בעל מום, איזו מהן נכנס? רב חייא בר אשי אמר רב: טמא נכנס דהא אישתרי [שהרי הותר] בעבודת ציבור. שכן בשעה שכל הציבור כולו נטמא, אף הכהנים הטמאים ראויים לעבודה, מה שאין כן בעלי מומים, שלא הותרו בעבודה כלל. ר' אלעזר אומר: בעל מום נכנס שהרי הוא טהור ויש בו קדושת כהונה אף שפסול לעבודה, דהא אישתרי [שהרי הוא מותר] באכילת קדשים, משמע שאף במומו הוא נשאר בקדושת כהונה. שאלה זו לא נפתרה והושארה בגמרא ללא סיכום.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: טָמֵא וּבַעַל מוּם אֵיזוֹ מֵהֶן נִכְנָס? רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: טָמֵא נִכְנָס, דְּהָא אִישְׁתְּרֵי בַּעֲבוֹדַת צִיבּוּר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּעַל מוּם נִכְנָס, דְּהָא אִישְׁתְּרֵי בַּאֲכִילַת קָדָשִׁים.

 מודדין התחומין ומציבין סימן כשהן מודדין מדתן:

המשוחות 

 שמא יטעו בה הלכך מקצרין אותה נמצא שעדיין התחום לא הגיע ומי שהחשיך לו חוץ לתחום כבר נכנס בתוך אלפים ט"ו אמות כדפרישית במי שהוציאוהו (לעיל עירובין דף נב.) ל"א מפני הטועין ששוכחין ויוצאין וחוזרין ונכנסין לפיכך מקצרין המודדין את התחום הסימן ומציבין בתוך התחום שאם יצא לא עביד איסורא:

מפני טועי המדה 

We learned in the mishna that Rabbi Shimon says: Wherever the Sages permitted an action to you, they granted you only from your own. The Gemara asks: With regard to Rabbi Shimon, on the basis of what mishna did he formulate this principle? The Gemara answers: He taught this principle on the basis of the mishna there, as we learned: With regard to one for whom it grew dark while he was outside the Shabbat limit, even if he was only one cubit outside the limit he may not enter the town. Rabbi Shimon says: Even if he was fifteen cubits outside the limit, he may enter the town, because when the surveyors mark the Shabbat limit, they do not measure precisely. Rather they position the boundary mark within the two-thousand-cubit limit, because of those who err.

במשנה שנינו: ר' שמעון אומר מה שהתירו חכמים משלך התירו. ושואלים: ר' שמעון היכא קאי [לאיזה דבר במשנה הוא מתיחס]? ומשיבים: התם קאי [לשם עומד מוסבים דבריו] דתנן [ששנינו במשנה]: מי שהחשיך חוץ לתחום, אפילו אמה אחת לא יכנס. ר' שמעון אומר: אפילו חמש עשרה אמה יכנס, לפי שאין המשוחות (המודדים) ממצעין (מדקדקים) את המדות מפני הטועים.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וכו׳״. רַבִּי שִׁמְעוֹן הֵיכָא קָאֵי? הָתָם קָאֵי, דִּתְנַן: מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּו חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה יִכָּנֵס, לְפִי שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת מְמַצְּעִין אֶת הַמִּדּוֹת מִפְּנֵי הַטּוֹעִים.

 דמשלך נתנו לך שכבר הוא בתוך תחומו והכא אתא ר' שמעון למיתב טעמא למילתיה דלא תימא מיקל אני באיסור שבת אלא משלו נתתי לו והכא נקט לה משום פלוגתא דנימת כנור כדמפרש ואזיל:

יכנס 

With regard to that which the first tanna said, i.e., that he may not enter, Rabbi Shimon said to the tanna : He may enter. His reason, as stated, is that the limit does in fact extend that far, as any area the Sages granted to a person was actually permitted to him by Torah law.

דקאמר תנא קמא [ממה שאמר התנא הראשון] לא יכנס, ואמר ליה [לו] ר' שמעון: יכנס וטעמו כפי המבואר — שבאמת מידת התחום מגיעה עד לאותו מקום, ונמצא שמה שנתנו לאדם הוא שלו על פי הדין.

דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא לֹא יִכָּנֵס, וְאָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן יִכָּנֵס.

 והכי קאמר ליה רבי שמעון לתנא קמא אע"פ שמיקל אני במחשיך חוץ לתחום מחמיר אני בנימת הכנור דהתם לאו קולא הוא אלא משלך נתנו לך וגם כאן לא נתנו לך אלא משלך דהיינו עניבה דהוה דבר המותר והא דנטר עד הכא משום דבעי לאסוקי מילי דבמקדש אבל לא במדינה:

אמר ר' שמעון יכנס 

 בנימת כנור שנפסקה ופליג רבי שמעון ואמר בברייתא עונבה ואמר הכא טעמא למילתא ופליג אתנא דלעיל ואמר לא הותרו במקדש אלא שבות ובתרתי מיפלגא מילתא דרבי שמעון רישא במחשיך חוץ לתחום וסיפא בנימת כנור והכי קאמר רבי שמעון לתנא קמא אע"פ שהקלתי במחשיך חוץ לתחום מחמיר אני בנימת כנור דהתם משלך נתנו לך אבל כאן לא התירו אלא שבות:

קושרה 

Rabbi Shimon further said: As they permitted to you only activities prohibited due to rabbinic decree, but not actions prohibited by Torah law. The Gemara asks: On the basis of what teaching did he formulate this principle? The Gemara answers: He taught it on the basis of the mishna there, where the first tanna said with regard to a harp string in the Temple that broke on Shabbat, that one may tie it with a knot, and Rabbi Shimon said: He may form only a bow. <note data-assoc="n"/>

עוד אמר ר' שמעון: שלא התירו לך אלא משום שבות, ושואלים: היכא קאי [למה הוא מתייחס]? ומשיבים: התם קאי [לשם לדברים אלה מתיחס] דקאמר תנא קמא [ממה שאמר התנא הראשון] לגבי נימת כינור שבמקדש שנקרעה בשבת — קושרה. ואמר ליה [לו] ר' שמעון: עונבה, וטעמו של דבר:

״שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת״. הֵיכָא קָאֵי? הָתָם קָאֵי, דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא: קוֹשְׁרָהּ, וְאָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן: עוֹנְבָהּ.

 במדינה גזרה שמא יקשור קשר של קיימא:

קשירה דאתיא לידי חיוב חטאת 

Several aspects of the rabbinic decrees designed to preserve the integrity of Shabbat as a day of rest were discussed in this chapter. Essentially, what are the limits of rabbinic decrees? Under what circumstances do the Sages insist on full compliance and when are they more flexible? The prohibited labor of carrying out is an inferior labor, as, in contrast to the other primary categories of prohibited labor, no apparent change has been engendered in the object, and the lines demarcating the boundaries between the various domains of Shabbat are similarly not always apparent. Consequently,  numerous rabbinic decrees were issued in an attempt to limit the possibility that one will transfer objects from one domain to another. The Sages prohibited transfer of objects from domain to domain even when it is accomplished through an intermediate  domain, unless it was performed while observing numerous precautionary measures. Indeed, the principle established by Rabbi Shimon was, in a certain sense, the key to all of the halakhic issues discussed in this chapter; it applied to the rabbinic decrees issued to preserve the character of Shabbat as a day of rest: Wherever the Sages permitted you to perform a certain action, they merely gave you from that which was yours. As it was the Sages who issued these decrees, they, at times, permitted the performance of actions similar to those they prohibited for various reasons. Therefore, the Sages employed extensive leniency with regard to matters associated with sacred items, e.g., sacred writings, phylacteries, and the like. This approach was especially conspicuous with regard to the Temple precincts. There, many of the decrees issued by the Sages were not in effect, either due to the diligence of the priests and their meticulousness in the performance of mitzvot, in contrast to the general public, whose lack of attention could lead to failure in those matters, or due to the fact that stringency within the Temple precincts with regard to one matter could lead to laxity with regard to other mitzvot of the Temple that are Torah obligations. Nevertheless, not everything permitted by Torah law was actually performed within the Temple precincts. The suspension of decrees was implemented only for matters that were essential and with regard to which there was no danger that a Torah prohibition would be violated. Just as the Sages were lenient in applying decrees issued to preserve Shabbat as a day of rest within the Temple precincts, so too were they lenient with regard to other rabbinic decrees and stringencies there, limiting their decrees only to cases where there was concern lest even the priests in the Temple come to violate a Torah prohibition.

The reason why only forming a bow is permitted, is that it cannot lead to liability for a sin-offering, as forming a bow cannot constitute a violation of the category of the prohibited labor of tying. Consequently, the Sages permitted it. However, with regard to tying a knot, which can lead to liability for a sin-offering when performed outside the Temple, the Sages did not permit it, as Rabbi Shimon maintains that the Sages permitted only activities whose prohibition involves a rabbinic decree. <note data-assoc="n"/>

עניבה שלא אתי [בא] בשלה לידי חיוב חטאת בכל מקום שהרי עניבה אין בה איסור מלאכה של קשירה כלל שרו ליה רבנן [התירו לו חכמים], אבל קשירה דאתי [שיכול לבוא] בשלה לידי חיוב חטאת אם יעשנה מחוץ למקדש לא שרו ליה רבנן

עֲנִיבָה דְּלָא אָתֵי לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת – שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן, קְשִׁירָה דְּאָתֵי לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת – לֹא שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן.     הדרן עלך המוצא תפילין וסליקא לה מסכת עירובין

The reason why only forming a bow is permitted, is that it cannot lead to liability for a sin-offering, as forming a bow cannot constitute a violation of the category of the prohibited labor of tying. Consequently, the Sages permitted it. However, with regard to tying a knot, which can lead to liabi