תָּרוּ בָּהּ כִּיתְנָא, אֲסַר לְהוּ.

תרו בה כיתנא [ששורין במים הללו פשתן] אסר להו [להם] לשאוב מים בגלגל, כדי שלא ימלאו מים לצרכים אסורים.

״וּמִבְּאֵר הֵקֵר״. מַאי בְּאֵר הֵקֵר? אָמַר שְׁמוּאֵל: בּוֹר שֶׁהִקְרוּ עָלֶיהָ דְּבָרִים וְהִתִּירוּהָ.

שנינו במשנה ששואבים "מבאר הקר" ושאלו מאי [מהי] באר הקר? אמר שמואל בור שהקרו (שהקריאו) עליה דברים והתירוה שהוכיחו שמן התורה מותר לשאוב ממנה ביום טוב.

מֵיתִיבִי: לֹא כָּל הַבּוֹרוֹת הַקָּרוֹת הִתִּירוּ, אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד. וְאִי אָמְרַתְּ ״שֶׁהִקְרוּ דְּבָרִים עָלֶיהָ״ מַאי ״זוֹ בִּלְבַד״?

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: לא כל הבורות הקרות התירו, אלא זו בלבד. ואי אמרת [ואם אומר אתה] "שהקרו דברים עליה" מאי [מה משמע] "בארות הקרות" בלשון רבים ומה הוא "זו בלבד" שהרי אם נגזר שמה ממה שהקריאו עליה, אם כן מה שייכות שם זה לבארות אחרות שלא הקריאו עליהן דבר?

אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּאֵר מַיִם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּהָקִיר בַּיִר מֵימֶיהָ וגו׳״.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: באר הקר משמע באר מים חיים, שנאמר "כהקיר ביר מימיה וגו'

גּוּפָא: לֹא כָּל הַבּוֹרוֹת הַקָּרוֹת הִתִּירוּ, אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד. וּכְשֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה חָנוּ עָלֶיהָ, וּנְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן הִתִּירוּ לָהֶן. וְלֹא נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן, אֶלָּא מִנְהַג אֲבוֹתָם בִּידֵיהֶם.

"(ירמיה ו, ז) כלומר באר שמימיה נובעים. גופא [לגופו של דבר] שנינו: לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד. וכשעלו בני הגולה מבבל חנו עליה, ונביאים שביניהן התירו להן ולא נביאים שביניהן (חגי, זכריה ומלאכי) התירו מכוח נבואה אלא מנהג אבותם בידיהם על פי מסורת שמבאר זו היו שואבים אף ביום טוב.

מתני׳ שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמִּקְדָּשׁ – כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְּהֶמְיָינוֹ, שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטּוּמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּצְבָת שֶׁל עֵץ, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטּוּמְאָה.

שרץ מת שנמצא במקדש וכאמור בתורה הוא טמא בדרגת אב הטומאה, כהן מוציאו בשבת בהמיינו (באבנטו) ואף שהאבנט, שהוא מבגדי כהונה, נטמא מחמת השרץ מוטב לעשות כן כדי שלא לשהות את הטומאה בבית המקדש, אלו דברי ר' יוחנן בן ברוקה. ר' יהודה אומר: בצבת של עץ מוציאים את השרץ כדי שלא לרבות את הטומאה שצבת כזו אינה מקבלת טומאה.

מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ – מִן הַהֵיכָל, וּמִן הָאוּלָם, וּמִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס.

ברור שביום חול מפנים שרצים מכל מקום שימצאו במקדש, אבל מהיכן מוציאין אותו בשבת — מן ההיכל, ומן האולם, ומבין האולם למזבח שאלה המקומות המקודשים ביותר, ומשאר העזרה אינו צריך, אלו דברי ר' שמעון בן ננס.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ. וּשְׁאָר כָּל הַמְקוֹמוֹת – כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתֵּר.

ר' עקיבא אומר: כל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אם נכנסים שם בטומאה משם מוציאין אותו ובכך נכלל כל שטח העזרה. ושאר כל המקומות שבמקדש כופין עליו פסכתר (גיגית נחושת) ומשאירים אותו כך עד צאת השבת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים – מִשֶּׁלְּךָ נָתְנוּ לְךָ. שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת.

ר' שמעון אומר: כלל גדול מקום שהתירו לך חכמים — משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא דברים האסורים משום שבות שהיא גזירת חכמים, אבל לא דבר האסור מדין התורה.

גמ׳ אָמַר רַב טָבִי בַּר קִיסְנָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּכְנִיס טְמֵא שֶׁרֶץ לַמִּקְדָּשׁ – חַיָּיב. שֶׁרֶץ עַצְמוֹ – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״מִזָּכָר וְעַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ״ – מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרָה בַּמִּקְוֶה, יָצָא שֶׁרֶץ שֶׁאֵין לוֹ טָהֳרָה.

אמר רב טבי בר קיסנא אמר שמואל: המכניס דבר שהוא טמא שרץ למקדש — חייב, ואם הכניס שרץ עצמו — פטור. מאי טעמא [מה טעם הבדל זה]? אמר קרא [הכתוב] "מזכר ועד נקבה תשלחו מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (במדבר ה, ג) כלומר, החובה לשלח מחוץ למחנה חלה רק על מי שיש לו טהרה במקוה כזכר ונקבה האמורים במקרא יצא שרץ עצמו שאין לו טהרה, ולכן המכניס שרץ פטור, שלא עבר על מצות התורה לשלח את הטמאים.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: ״מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ״ פְּרָט לִכְלִי חֶרֶשׂ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. מַאי טַעְמָא – לָאו מִשּׁוּם דְּלֵית לֵיהּ טָהֳרָהּ בַּמִּקְוֶה?

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] מברייתא זו ששנינו: "מזכר ועד נקבה תשלחו" ונדייק: פרט לכלי חרש, דברי ר' יוסי הגלילי. מאי טעמא [מה טעם הדבר] לאו משום דלית ליה [האם לא משום שאין לו] טהרה במקוה? והוא איפוא כשיטת רב טבי בר קיסנא!

לֹא, מִי שֶׁנַּעֲשָׂה אָב הַטּוּמְאָה – יָצָא כְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ נַעֲשֶׂה אָב הַטּוּמְאָה.

ודוחים: לא, הטעם הוא שמוציאים רק את מי שנעשה אב הטומאה כגון אדם וכלי מתכת. יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה לעולם. וגזרת הכתוב שלכל היותר יהא רק ראשון לטומאה.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמִּקְדָּשׁ – כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְּהֶמְיָינוֹ, שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטּוּמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּצְבָת שֶׁל עֵץ מוֹצִיאוֹ, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטּוּמְאָה.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שיש מחלוקת תנאים] בשאלה זו, שהרי במשנתנו נאמר: שרץ שנמצא במקדש — כהן מוציאו בהמיינו, שלא לשהות את הטומאה, אלו דברי ר' יוחנן בן ברוקה. ר' יהודה אומר: בצבת של עץ מוציאו כדי שלא לרבות את הטומאה.

מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמַאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת – קָסָבַר: הַמַּכְנִיס שֶׁרֶץ לַמִּקְדָּשׁ – חַיָּיב, וּמַאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת – קָסָבַר: הַמַּכְנִיס שֶׁרֶץ לַמִּקְדָּשׁ – פָּטוּר!

מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו] דמאן דאמר [שמי שאמר] שלא לשהות קסבר [סבור הוא]: המכניס שרץ למקדש — חייב ולכן יש לעשות הכל כדי להוציאו מיד. ומאן דאמר [ומי שאמר] שלא לרבות על ידי טומאת האבנט סבר: המכניס שרץ למקדש — פטור וכיון שאין ציווי מיוחד בדבר ראוי לדאוג שלא להוסיף טומאה יתירה.

לֹא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא חַיָּיב, וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי; מָר סָבַר: שְׁהוּיֵי טוּמְאָה עָדִיף, וּמָר סָבַר אַפּוּשֵׁי טוּמְאָה עָדִיף.

את ההסבר הזה דוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] יש לומר שהמכניס שרץ עצמו חייב. והכא בהא קא מיפלגי [וכאן בזה נחלקו] בעצם הטעם שפירשו בדבריהם מר [חכם זה, ר' יוחנן בן ברוקה] סבר: שהויי טומאה עדיף [השהיית טומאה עדיפה] וחמורה יותר, וכדי שלא תשהה טומאה במקום הקדוש מותר אף לטמא בגדי כהונה. ומר [וחכם זה, ר' יהודה] סבר: אפושי טומאה עדיף [תוספת הטומאה עדיפה] וחמורה יותר, ולכן לדעתו אין להוציאו אלא על ידי צבת עץ.

אֶלָּא כְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דִּתְנַן: מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ כו׳?

אלא מציעים, אם כן תהא הלכה זו שנויה במחלוקת כהני תנאי [כתנאים אחרים אלה], דתנן [ששנינו במשנתנו]: מהיכן מוציאין אותו ונחלקו ר' שמעון בן ננס ור' עקיבא אם מוציאים אותו רק מן ההיכל או אף מן העזרות.

מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי; דְּמַאן דְּאָמַר מֵעֲזָרָה – לָא, קָסָבַר: הַמַּכְנִיס שֶׁרֶץ לַמִּקְדָּשׁ פָּטוּר, וּמַאן דְּאָמַר מִכּוּלָּהּ עֲזָרָה – קָסָבַר: חַיָּיב.

מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו] דמאן דאמר [שמי שאמר] שמעזרה לא מוציאין אותו קסבר: המכניס שרץ למקדש — פטור, ולכן אין חובה להוציאו בשבת מן העזרה, ומאן דאמר מכולה עזרה [ומי שאמר מכל העזרה כולה] חייבים להוציא אותו סבר שהמכניס שרץ למקדש — חייב.