מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: כֹּהֵן שֶׁעָלְתָה בּוֹ יַבֶּלֶת – חֲבֵירוֹ חוֹתְכָהּ לוֹ בְּשִׁינָּיו. בְּשִׁינָּיו – אִין, בַּכְּלִי – לָא. חֲבֵירוֹ – אִין, אִיהוּ – לָא.

מאי היא [מה הוא] המקור לסברה זו, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: כהן שעלתה בו יבלת ונפסל לפיכך לעבודה — חבירו חותכה לו בשיניו. ונדייק: בשיניו — אין [כן], בכלי — לא. חבירו — אין [כן], איהו [הוא עצמו] — לא.

מַנִּי? אִילֵימָא רַבָּנַן וּבַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן דְּאָמְרִי רַבָּנַן בְּעָלְמָא מִשּׁוּם שְׁבוּת – הָכָא מַה לִּי הוּא מַה לִּי חֲבֵירוֹ?

ומעתה נחקור: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אילימא רבנן [אם תאמר שכשיטת חכמים היא] ובמקדש, כיון דאמרי רבנן בעלמא [שאומרים חכמים בכלל] שדבר זה אסור משום שבות — הכא [כאן] מה לי הוא מה לי חבירו, מה ההבדל בין אם עשה זאת הוא ובין אם עשה זאת חבירו?

אֶלָּא לָאו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר בְּעָלְמָא חַיָּיב חַטָּאת, וְהָכָא – אַף עַל גַּב דְּמַכְשִׁירֵי מִצְוָה דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת – כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר לְשִׁנּוּיֵי מְשַׁנֵּינַן.

אלא לאו [האם לא] כשיטת ר' אליעזר שאמר: בעלמא [בכלל] חייב חטאת על הסרת יבלת וצפרנים, והכא [וכאן] אף שלשיטתו מכשירי מצוה דוחין את השבת, ולכאורה צריך היה להתיר אפילו לו עצמו לחתוך את היבלת אף בכלי, בכל זאת כמה שאפשר לשנויי משנינן [לשנות משנים].

לֹא, לְעוֹלָם רַבָּנַן, וְאִי עָלְתָה בִּכְרֵיסוֹ – הָכִי נַמִי.

את ההוכחה הזו דוחים: לא, אין מוכרח, לעולם תאמר שברייתא זו כשיטת חכמים היא, ואי [ואם] עלתה היבלת בכריסו או במקום כיוצא בו שקל להסירה ביד — הכי נמי [כך גם כן] ברור לחכמים שאין כל הבדל בינו לבין חבירו ויכול אף הוא בעצמו להסירה.

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁעָלְתָה לוֹ נְשִׁיכָה בְּגַבּוֹ וּבְאַצִּילֵי יָדָיו, דְּאִיהוּ לָא מָצֵי שָׁקֵיל לָהּ.

הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שעלתה לו נשיכה ואגב כך יבלת בגבו או באצילי ידיו, דאיהו לא מצי שקיל לה [שהוא איננו יכול להוריד אותה] אלא רק אחר.

וְאִי רַבָּנַן, נִשְׁקְלֵיהּ נִיהֲלֵיהּ בַּיָּד, וְתִפְשׁוֹט דְּרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַחֲלוֹקֶת בַּיָּד, אֲבָל בַּכְּלִי – דִּבְרֵי הַכֹּל – חַיָּיב!

ושואלים: ואי רבנן נשקליה ניהליה [ואם כשיטת חכמים היא שיסיר אותה חבירו ממנו] ביד ולא בכלי, ותפשוט [ותפתור] מכאן את מה שאמר ר' אלעזר בפירושה של משנתנו. שאמר ר' אלעזר: מחלוקת ביד, אבל בכלי — דברי הכל חייב!

וְלִיטַעְמִיךְ, לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נַמִי: לִישְׁקַלֵיהּ נִיהֲלֵיהּ בַּיָּד! הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – הַיְינוּ דְּגָזַר יָד אַטּוּ כְּלִי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבָּנַן הִיא – נִשְׁקְלֵיהּ נִיהֲלֵיהּ בַּיָּד, וְתוּ לָא מִידֵּי.

ודוחים: וליטעמיך [לשיטתך] לשיטת ר' אליעזר נמי [גם כן] לישקליה ניהליה [שיסיר אותה ממנו] ביד! ותוהים: האי מאי [זה מהו] מה טיבה של קושיה זו? אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהוא כשיטת ר' אליעזר היינו דגזר יד אטו [זהו שגזר ביד מפני] הכלי שהרי לשיטתו הנוטל בכלי חייב מן התורה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] רבנן [ששיטת חכמים] היא — נשקליה ניהליה ביד ותו לא מידי [שיסיר אותה ממנו ביד ושוב אינו צריך דבר].

מתני׳ כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְּאֶצְבָּעוֹ – כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶּמִי בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. אִם לְהוֹצִיא דָּם – כָּאן וְכָאן אָסוּר.

כהן שלקה באצבעו בשבת — כורך עליה לפי שעה גמי שלא יראה פצוע בשעת עבודת הקודש. והיתר זה — במקדש אבל לא במדינה כיון שהוא גם מרפא, ורפואה שבות הוא. ואם כוונתו להוציא דם או שיספג הדם — כאן וכאן אסור.

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא גֶּמִי, אֲבָל צִלְצוֹל קָטָן – הָוֵי יִתּוּר בְּגָדִים.

אמר ר' יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: לא שנו שמותר אלא כשהניח גמי, אבל צלצול (סרט) קטן הוי [הוי הוא] יתור בגדים, ואסור לכהן להוסיף בגד יתר על בגדי הכהונה האמורים בתורה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא אָמְרוּ יִתּוּר בְּגָדִים אֶלָּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים – לָא הָוֵי יִתּוּר בְּגָדִים.

ור' יוחנן אמר: לא אמרו יתור בגדים שיש בו משום עבירה אלא במקום שלובשים בו שאר בגדים, אבל שלא במקום בגדים כגון בידו שאינו מקום לבישת בגד — לא הוי [אינו] יתור בגדים אם קושר שם בגד כלשהו.

וְתֵיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חֲצִיצָה! בַּשְׂמֹאל,

ומקשים: תיפוק ליה [יצא לו] שאסור הדבר משום חציצה, שאם היה בגד על ידו נמצא שיש חציצה בינו ובין כלי הקודש ופוסל את העבודה! ודוחים: אפשר לומר בשמאל, שהיה הפצע ביד שמאל, ועבודת המקדש כולה נעשית רק בימין, ולכן החבישה בשמאל אינה חוצצת.

אִי נַמִי: בַּיָּמִין, וְשֶׁלֹּא בִּמְקוֹם עֲבוֹדָה.

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר שהיה הפצע ביד ימין — ושלא במקום עבודה שאין התחבושת חוצצת בינו ובין כלי הקודש.

וּפְלִיגָא דְּרָבָא, דְּאָמַר רָבָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: בִּמְקוֹם בְּגָדִים – אֲפִילּוּ נִימָא אַחַת חוֹצֶצֶת, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים – שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ חוֹצְצוֹת, פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ – אֵינָן חוֹצְצוֹת.

ושיטה זו פליגא [חלוקה] על שיטת רבא, שאמר רבא אמר רב חסדא: במקום בגדים אפילו נימא אחת יתרה חוצצת ואסורה, ושלא במקום בגדים, אם היה אריג שלש על שלש אצבעות הריהו נחשב כבגד ולכך חוצצות, פחות משלש על שלש — אינן חוצצות. ומעירים: הלכה זו על דברי ר'

אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן וַדַּאי פְּלִיגָא, אַדְּרַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא מִי נֵימָא פְּלִיגָא?

יוחנן ודאי פליגא [חלוקה] שהרי הוא אמר שאין יתור בגדים כלל שלא במקום בגדים. אלא על דברי רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא מי נימא פליגא [האם נאמר שחלוקה היא] שהרי ר' יהודה בן ר' חייא אוסר בצלצול אפילו היה קטן משלוש אצבעות.

שָׁאנֵי צִלְצוֹל קָטָן דַּחֲשִׁיב.

ודוחים: לא, אין להוכיח מכאן, כי שאני [שונה] צלצול קטן דחשיב [שהוא חשוב], וכיון שכך הוא נחשב כבגד אף שאין בו שיעור שלוש על שלוש אצבעות.

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, אָמְרִי לָהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא גֶּמִי, אֲבָל צִלְצוֹל קָטָן – חוֹצֵץ.

לישנא אחרינא [לשון אחרת] אמרי לה [אומרים אותה] מחלוקת באופן זה: אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: לא שנו היתר זה אלא בגמי, אבל צלצול קטן נחשב כבגד ולכך חוצץ.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא אָמְרוּ חֲצִיצָה בְּפָחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים,

ור' יוחנן אמר: לא אמרו חציצה בפחות משלש על שלש אלא במקום בגדים, אבל שלא במקום בגדים