בְּשִׁיפּוּעָהּ טֶפַח, אֲבָל יֵשׁ בְּשִׁיפּוּעָהּ טֶפַח – שִׁיפּוּעֵי אֹהָלִים כְּאֹהָלִים דָּמוּ.

בשיפועה כלומר שאינה מתרחבת עם תחתית השיפוע הסמוך למיטה עד כדי שיהיה טפח ממרכזו לכל צד, אבל יש בשיפועה טפח — הרי שיפועי אהלים כאהלים דמו [נחשבים] והרי כילה זו כאוהל — ואסורה.

וְאָמַר רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: סַיְינָא שָׁרֵי. וְהָתַנְיָא: אָסוּר! לָא קַשְׁיָא; הָא – דְּאִית בֵּיהּ טֶפַח, הָא – דְּלֵית בֵּיהּ טֶפַח.

ואמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: סיינא (כובע לבד נוקשה) — שרי [מותר] לחובשו בשבת, ואין בכך משום אהל. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שכובע כזה אסור! ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] שאסור — דאית ביה [שיש בו] בשוליו רוחב טפח, הא [זה] שמותר — דלית ביה [שאין בו] בשוליו רוחב טפח.

אֶלָּא מֵעַתָּה שַׁרְבֵּיב בִּגְלִימֵיהּ טֶפַח הָכִי נַמִי דְּאָסוּר!

ותוהים: אלא מעתה שרביב בגלימיה [אם ימשוך בטליתו] ויוציאנה מעבר לראשו טפח, הכי נמי [גם כן יהא] אסור? והרי מלבוש הוא זה!

אֶלָּא לָא קַשְׁיָא; הָא – דְּמִיהֲדַק, הָא – דְּלָא מִיהֲדַק.

אלא יש לדחות את דרך ההסבר הקודמת ולומר שאין טעם האיסור משום עשיית אהל אלא משום חשש לטלטול ברשות הרבים אם יפול הכובע. ולא קשיא [קשה] הא [זה] שמותר — דמיהדק [כשמהודק] הכובע בראשו, ומכיון שאין לחשוש שמא יפול הכובע ויבוא לטלטלו, מותר לחובשו, הא [זה] — שלא מיהדק [מהודק], ויש לחשוש שיפול מראשו ויבוא לטלטלו ברשות הרבים.

מתני׳ מַחֲזִירִין צִיר הַתַּחְתּוֹן בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. וְהָעֶלְיוֹן – כָּאן וְכָאן אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָעֶלְיוֹן בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַתַּחְתּוֹן בַּמְּדִינָה.

מחזירין בשבת ציר התחתון של דלת שידה תיבה ומגדל שנשמטה במקדש, שאין בכך אלא משום שבות, ובמקדש לא גזרו על השבות, אבל לא במדינה שהדבר אסור משום שבות. ציר העליון — כאן וכאן אסור, כי בכך יש משום בניה ומלאכה מן התורה, שאסורה בכל מקום. ר' יהודה אומר: ציר העליון במקדש — מותר, והתחתון מותר אף במדינה.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: צִיר דֶּלֶת שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל, בַּמִּקְדָּשׁ – מַחֲזִירִין, בַּמְּדִינָה – דּוֹחֲקִין. וְהָעֶלְיוֹן – כָּאן וְכָאן לָא יַחֲזִיר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְקַע. וְאִם תָּקַע – חַיָּיב חַטָּאת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ציר התחתון של דלת שידה (מזווה) תיבה ומגדל (ארון), במקדש — מחזירין למקומו, ובמדינה — רק דוחקין אותו להחזירו. וציר העליון — כאן וכאן לא יחזיר, גזירה שמא יתקע בחוזק ויעשה מלאכה ממש, ואם תקע — חייב חטאת שהוא כבונה.

שֶׁל בּוֹר וְשֶׁל דּוּת וְשֶׁל יָצִיעַ – לֹא יַחֲזִיר, וְאִם הֶחֱזִיר – חַיָּיב חַטָּאת.

ושל בור ושל דות ושל יציע — לא יחזיר כלל, ואם החזיר — חייב חטאת, שרק בדלתות כלים המיטלטלים היה מקום לחלק, שספק אם יש בהן איסור בניה, אולם כל דבר המחובר לקרקע ודאי אסור לתקנו משום מלאכת "בונה".

מתני׳ מַחֲזִירִין רְטִיָּה בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִילָּה – כָּאן וְכָאן אָסוּר.

מחזירין רטיה (תחבושת) שהוסרה מן הפצע במקדש בשבת, שאין גוזרים שמא יבוא להחליק את המשחה, ויעבור משום מלאכת "ממחק", אבל לא במדינה. ואם בתחילה להניח תחבושת כזו על פצע לא חבוש ביום השבת עצמו — כאן וכאן אסור.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: רְטִיָּה שֶׁפָּרְשָׁה מֵעַל גַּבֵּי מַכָּה – מַחֲזִירִין בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הוּחְלְקָה לְמַטָּה – דּוֹחֲקָהּ לְמַעְלָה, לְמַעְלָה – דּוֹחֲקָהּ לְמַטָּה. וּמְגַלֶּה מִקְצָת הָרְטִיָּה וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה, וְחוֹזֵר וּמְגַלֶּה מִקְצָת רְטִיָּה, וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: רטיה שפרשה (ירדה) מעל גבי מכה — מחזירין אותה בשבת בכל מקום. ר' יהודה אומר: אם הוחלקה למטה — דוחקה למעלה, למעלה — דוחקה למטה, אף מותר שיהא מגלה מקצת הרטיה ומקנח פי המכה מצד אחד, וחוזר ומגלה מקצת רטיה מצד אחר ומקנח פי המכה מאותו צד, אולם

וּרְטִיָּה עַצְמָהּ לֹא יְקַנֵּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ. וְאִם מֵירַח – חַיָּיב חַטָּאת.

רטיה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח וזו תולדה של מלאכת "ממחק" האסורה מן התורה. ואם מירח — חייב חטאת, ואילו להחזיר ממש — אסור בכל מקרה.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁפֵּירְשָׁה עַל גַּבֵּי כְּלִי, אֲבָל פֵּירְשָׁהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע – דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר!

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יהודה. אמר רב חסדא: לא שנו חכמים שמותר להחזיר אלא שפירשה הרטיה ונפלה על גבי כלי שעשויה מיד להרימה ולהחזירה, אבל אם פירשה על גבי קרקע — דברי הכל אסור, שהוא כחובש פצעו בתחילה.

אֲמַר מָר בַּר רַב אַשִׁי: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ אַבָּא! נָפְלָה לֵיהּ אַבֵּי סָדְיָא וְקָא מַהֲדַר לֵיהּ. אָמִינָא לֵיהּ: לָא סָבַר לָהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת – שֶׁפֵּירְשָׁה עַל גַּבֵּי כְּלִי, אֲבָל פֵּירְשָׁהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע – אָסוּר. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה!

אמר מר בר רב אשי: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] אבא, נפלה ליה אבי סדיא, וקא מהדר ליה [לו הרטיה על הכר, והחזיר אותה], אמינא ליה [אמרתי לו]: לא סבר לה מר להא [האם אין אדוני סבור כאמרה זו] שאמר רב חסדא: מחלוקת — שפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע — אסור, ואמר שמואל: הלכה כר' יהודה שפסק ההלכה הוא שאין להחזיר רטיה שנפלה אף על גבי כלי!

אֲמַר לִי: לָא שְׁמִיעַ לִי. כְּלוֹמַר: לָא סְבִירָא לִי.

אמר לי: לא שמיע לי [שמעתי דבר זה] כלומר התכוון לומר לא סבירא לי [איני סבור] כהלכה זו של רב חסדא שנחלקו רק כאשר נפלה רטיה על הכלים, אלא אף כשנפלה על הקרקע מחלוקת, והלכה שמותר.

מתני׳ קוֹשְׁרִין נִימָא בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. וְאִם בַּתְּחִילָּה – כָּאן וְכָאן אָסוּר.

קושרין בשבת נימא (מיתר) שניתקה מכינור שמנגנים בו במקדש, אבל לא במדינה. ואם בתחילה להצמיד את הנימה בכינור ולקשרו שם כאן וכאן אסור.

גמ׳ וּרְמִינְהוּ: נִימַת כִּנּוֹר שֶׁנִּפְסְקָה – לֹא הָיָה קוֹשְׁרָהּ, אֶלָּא עוֹנְבָהּ! לָא קַשְׁיָא; הָא – רַבָּנַן, וְהָא – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: נימת כנור שנפסקה — לא היה קושרה אלא עונבה, משמע שקשירה אסורה אפילו במקדש! ומתרצים לא קשיא [אינו קשה] הא [זו] הברייתא האוסרת — רבנן [כשיטת חכמים] והא [זו] — כשיטת ר' אליעזר.

לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר: ״מַכְשִׁירֵי מִצְוָה דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת״ – קוֹשְׁרָהּ, לְרַבָּנָן דְּאָמְרִי אֵין דּוֹחִין – עוֹנְבָהּ,

ומבארים: לשיטת ר' אליעזר שאמר "מכשירי מצוה דוחין את השבת" וכיון שקשירת הנימה היא לצורך מצוה, לכן אף קושרה. ואילו לרבנן [לשיטת חכמים] דאמרי [שאומרים] שמכשירי מצוה אין דוחין את השבת, רק עונבה.

אִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה נַמִי!

ומקשים: אי [אם] האמור במשנה הוא כשיטת ר' אליעזר המתיר לעשות מכשירי מצוה אף על ידי חילול שבת, אם כן אפילו לא נפסקה אלא אף לכתחילה נמי [גם כן] יהא מותר לשים את הנימה שהרי לצורך מצוה היא!

אֶלָּא, לָא קַשְׁיָא; הָא רַבִּי יְהוּדָה, וְהָא – רַבָּנַן.

אלא לא כך יש להבין, ויש ליישב: לא קשיא [קשה]. הא [זו] המשנה המתירה — היא כשיטת ר' יהודה הסבור שעניבה דינה כקשירה לכל דבר, ולכן אין הבדל. והא [זו] האוסרת — כרבנן [חכמים] האומרים שעניבה אין בה איסור מן התורה, ולכן התירו לענוב נימה.

וְרַבִּי יְהוּדָה אַלִּיבָּא דְּמַאן?

על כך שואלים: ור' יהודה אליבא דמאן [על פי שיטתו של מי] לפי איזו שיטה אמר דבריו?