דְּלָא קָא עָבֵיד אִיסּוּרָא, אֲבָל הָכָא דְּקָא עָבֵיד אִיסּוּרָא – הָכִי נַמִי דְּיֵרֵד.

ש לא קא עביד איסורא [עושה איסור] על ידי הימנעות מעשיה, אבל הכא דקא עביד איסורא [כאן שהוא עושה איסור] בכל רגע שהוא שוהה באילן, הכי נמי [כך גם כן] שירד ממנו.

תָּנֵי חֲדָא: אֶחָד אִילָן לַח וְאֶחָד אִילָן יָבֵשׁ. וְתַנְיָא אִידָךְ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּלַח, אֲבָל בְּיָבֵשׁ – מוּתָּר.

תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: אחד אילן לח ואחד אילן יבש אסור לעלות ולהשתמש בהם, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: במה דברים אמורים שאין עולים — באילן לח, אבל ביבש — מותר.

אָמַר רַב יְהוּדָה: לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בְּשֶׁגִּזְעוֹ מַחֲלִיף, כָּאן – בְּשֶׁאֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף.

אמר רב יהודה: לא קשיא [קשה]; כאן שאסור — שגזעו מחליף. כאן — כשאין גזעו מחליף, שאילן שהוא יבש כעת ויוכל להתחדש משורשיו לאחר זמן מסויים, הוא האילן היבש שנאסר.

גִּזְעוֹ מַחֲלִיף יָבֵשׁ קָרֵית לֵיהּ? אֶלָּא: לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בִּימוֹת הַחַמָּה, כָּאן – בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.

ותוהים: אילן שגזעו מחליף יבש קרית ליה [אתה קורא לו], והרי אילן כזה אינו יבש כלל! אלא לא קשיא [קשה], מדובר באילן יבש שאין גזעו מחליף, ואולם כאן שהתירו — הריהו בימות החמה, וכאן שאסרו — בימות הגשמים. שבימות החמה רואים הכל שאילן זה מת, אבל בימות הגשמים שיש אילנות רבים שעליהם נושרים אין יודעים איזהו אילן חי ואיזהו מת.

בִּימוֹת הַחַמָּה הָא נָתְרִי פֵּירֵי! בִּדְלֵיכָּא פֵּירֵי. וְהָא קָא נָתְרִי קִינְסֵי! בִּגְדוּדָא.

ומקשים: בימות החמה, הא נתרי פירי [הרי נושרים פירות האילן] שנשארו מהשנה שעברה כאשר הוא עולה עליו, ויש לאסור אף בו שמא יבוא להורות היתר לעצמו לתלוש אף בלח! ומשיבים: בדליכא פירי [בשאין פירות], ומקשים: והא קא נתרי קינסי [והרי נושרים ענפים דקים]! ומשיבים: בגדודא [בכעין עמוד] באילן שנשרו ענפיו.

אִינִי?! וְהָא רַב אִיקְלַע לְאַפְּסְטַיָּא, וַאֲסַר בִּגְדוּדָא! רַב בִּקְעָה מָצָא, וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר.

ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] רב איקלע [הזדמן] למקום אפסטיא, ואסר לטפס אף בגדודא! ומשיבים: באמת אין איסור בכך, אלא רב בקעה מצא כלומר מצא מקום שהיה פרוץ בעבירה, וגדר בה גדר, ולכן אסר להם אף דברים המותרים.

אָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא, אָמַר רַב אַסִי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בַּשַּׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא״.

אמר רמי בר אבא אמר רב אסי: אסור לאדם שיהלך על גבי עשבים בשבת, משום שנאמר "גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא" (משלי יט, ב) שפעמים ההליכה עצמה — חטא היא, שהרי יש חשש שיתלוש עשבים תוך כדי הליכה.

תָּנֵי חֲדָא: מוּתָּר לֵילֵךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בַּשַּׁבָּת, וְתַנְיָא אִידָךְ: אָסוּר. לָא קַשְׁיָא; הָא – בְּלַחִים, הָא – בִּיבֵשִׁים.

ומעירים: תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: מותר לילך על גבי עשבים בשבת, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אסור. ומתרצים: לא קשיא [קשה] הא [זו] שאסור — בלחים, שהוא תולשם ממקום חיותם ואסור משום קצירה. הא [זו] שמותר — ביבשים, שכאילו כבר נתלשו ממקום חיותם ובהליכתו אינו אלא מסיתם ממקומם.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּלַחִים, וְלָא קַשְׁיָא; כָּאן – בִּימוֹת הַחַמָּה, כָּאן – בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הא והא [זה וזה] בלחים, ולא קשיא [קשה] כאן שהותר — בימות החמה, כאן שנאסר — בימות הגשמים, שאין היובש ניכר.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בִּימוֹת הַחַמָּה, וְלָא קַשְׁיָא; הָא – דְּסִיֵּים מְסָאנֵיהּ, הָא – דְּלָא סִיֵּים מְסָאנֵיהּ.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הא והא [זה וזה] בימות החמה, ולא קשיא [קשה] אלא יש לחלק: הא [זה] שמותר — דסיים מסאניה [שנעל נעליו] הא [זה] שאסור — שלא סיים מסאניה [נעל נעליו] והעשבים נכנסים בין אצבעות רגליו ונתלשים.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּסִיֵּים מְסָאנֵיהּ, וְלָא קַשְׁיָא; הָא – דְּאִית לֵיהּ עוּקְצֵי, הָא דְּלֵית לֵיהּ עוּקְצֵי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא דסיים מסאניה [זה וזה מדובר כשנעל נעליו] ולא קשיא [קשה], הא [זה] שאסור — דאית ליה עוקצי [כשיש לו לנעל עוקץ], קצה שיכולים העשבים להיאחז בו, והא [זה] — דלית ליה עוקצי [שאין לו עוקץ].

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּאִית לֵיהּ עוּקְצֵי, הָא – דְּאִית לֵיהּ שְׁרָכָא, הָא – דְּלֵית לֵיהּ שְׁרָכָא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא דאית ליה עוקצי [זה וזה שיש לו עוקץ] הא [זה] שאסור — דאית ליה שרכא [שהעשב, יש לו ענפים נשרכים על הארץ], הא [זה] שמותר — דלית ליה שרכא [שאין לו ענפים נשרכים על הארץ].

וְהָאִידָּנָא דְּקַיְימָא לָן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – כּוּלְּהוּ שָׁרֵי.

ומסכמים: והאידנא דקיימא לן [ועכשיו שמוחזק לנו להלכה] כשיטת ר' שמעון שפסק כי דבר שאין מתכוון לעשותו ונעשה מעצמו מותר, הרי אף כאן מאחר שכוונתו רק ללכת שם ולא לתלוש עשבים בשבת, כולהו שרי [כולם מותרים] בכל האופנים הללו.

וְאָמַר רָמִי בַּר חָמָא, אָמַר רַב אַסִי: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיָּכוֹף אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא״.

כיון שהוזכר פסק הלכה הנובע מפסוק זה מוסיפים מה שאמר רמי בר חמא אמר רב אסי: אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה (תשמיש), שנאמר "ואץ ברגלים חוטא". ומתפרש בלשון נקייה.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה – הָוְיָין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין. אָמַר רַב אִיקָא בַּר חִינָּנָא: מַאי קְרָאָהּ ״גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב״.

ואמר ר' יהושע בן לוי: כל הכופה אשתו לדבר מצוה, הוויין [יהיו] לו בנים שאינן מהוגנין כתוצאה מכך. אמר רב איקא בר חיננא: מאי קראה [מהו המקרא] המרמז על כך — "גם בלא דעת נפש לא טוב" (משלי יט, ב) כלומר, אם הבעילה היתה שלא מדעת האשה, גם נפש הילד לא תהא טובה.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב״ – זֶה הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה. ״וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא״ – זֶה הַבּוֹעֵל וְשׁוֹנֶה.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] "גם בלא דעת נפש לא טוב" — זה הכופה אשתו לדבר מצוה. "ואץ ברגלים חוטא" — זה הבועל ושונה, ומצער בכך את אשתו.

אִינִי?! וְהָאָמַר רָבָא: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּל בָּנָיו זְכָרִים – יִבְעוֹל וְיִשְׁנֶה! לָא קַשְׁיָא; כָּאן – לְדַעַת, כָּאן – שֶׁלֹּא לְדַעַת.

על דבר זה תוהים: איני [וכי כן הוא]?! והרי אמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה! ומתרצים: לא קשיא [קשה] כאן שנתן רבא עצה זו — הרי זה כשהדבר הוא לדעת האשה ובהסכמתה, כאן שאין לעשות כן — שלא לדעת.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל אִשָּׁה שֶׁתּוֹבַעַת בַּעְלָהּ לִדְבַר מִצְוָה – הָוְויָן לָהּ בָּנִים שֶׁאֲפִילּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לֹא הָיוּ כְּמוֹתָן. דְּאִילּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה כְּתִיב: ״הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים וִידוּעִים לְשִׁבְטֵיכֶם״, וּכְתִיב: ״וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים״, וְאִילּוּ נְבוֹנִים לָא אַשְׁכַּח.

ג וכיון שדובר בעניני היחסים שבין איש ואשתו מביאים מה שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה — הווין [יהיו] לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן. שאילו בדורו של משה כתיב [נאמר]: "הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" (דברים א, יג), וכתיב [ונאמר] אחר כך: "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם" (דברים א, טו). ואילו נבונים לא אשכח [מצא], שאף שמצא חכמים וידועים, אבל לא נבונים שהם יותר מאשר חכמים.

וְאִילּוּ גַּבֵּי לֵאָה כְּתִיב: ״וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכוֹר שְׂכַרְתִּיךָ״, וּכְתִיב: ״וּמִבְּנֵי יִשָׁשׁכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם״.

ואילו לגבי לאה כתיב [נאמר]: "ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני" (בראשית ל, טז), ומה היה שכרה? שנולד לה יששכר, ועליו כתיב [נאמר]: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם" (דברי הימים א יב, לג).

אִינִי?! וְהָאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלְּלָה חַוָּה, דִּכְתִיב:

ושואלים: איני [וכי כן הוא] וכי נאה לאשה שתתבע את בעלה?! והאמר [והרי אמר] רב יצחק בר אבדימי: עשר קללות נתקללה חוה בשל חטא עץ הדעת, דכתיב [שנאמר]: "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית ג, טז), ומפרש:

״אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה״ – אֵלּוּ שְׁנֵי טִפֵּי דָמִים, אַחַת דַּם נִדָּה, וְאַחַת דַּם בְּתוּלִים. ״עִצְּבוֹנֵךְ״ – זֶה צַעַר גִּידּוּל בָּנִים. ״וְהֵרוֹנֵךְ״ – זֶה צַעַר הָעִיבּוּר. ״בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים״ – כְּמַשְׁמָעוֹ.

"אל האשה אמר הרבה ארבה" — אלו שני טפי דמים מיוחדים לאשה והיא מצטערת בהם אחת דם נדה ואחת דם בתולים, "עצבונך" — זה צער גידול בנים, "והרנך" — זה צער העיבור, "בעצב תלדי בנים" — כמשמעו שהוא צער הלידה,

״וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ״ – מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עַל בַּעְלָהּ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. ״וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ״ – מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה תּוֹבַעַת בַּלֵּב, וְהָאִישׁ תּוֹבֵעַ בַּפֶּה, זוֹ הִיא מִדָּה טוֹבָה בַּנָּשִׁים!

"ואל אישך תשוקתך" — מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה למשל בשעה שיוצא לדרך, "והוא ימשל בך" — מלמד שהאשה תובעת בלב, ואינה מפרשת רצונה מתוך בושה, והאיש תובע בפה. ומעירים זוהי מדה טובה בנשים שהן תובעות בלב ולא בפה. הרי שאין ראוי לאשה שתתבע את בעלה!

כִּי קָאָמְרִינַן – דְּמַרְצַיָּא אַרְצוּיֵי קַמֵּיהּ.

ומשיבים: כי אמרינן [כאשר אמרנו] בזכות האשה התובעת את בעלה אין הכוונה שתאמר לו בפירוש בפה, אלא דמרציא ארצויי קמיה [שתתרצה לפניו] ויבין מדעתו מה כוונתה. דכיון שהובא המאמר בדבר עשר קללות של חוה דנים בו: וכי עשר הן?

הָנֵי שֶׁבַע הָוְויָן! כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אֲמַר: עֲטוּפָה כְּאָבֵל, וּמְנוּדָּה מִכָּל אָדָם, וַחֲבוּשָׁה בְּבֵית הָאֲסוּרִין.

הלוא הני [הרי] שבע בלבד הויין [הן]! כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר מה הן הנוספות; עטופה כאבל שחייבת האשה בכיסוי ראשה, ומנודה מכל אדם, וחבושה בבית האסורין שדרכה תמיד להיות בבית.

מַאי מְנוּדָּה מִכָּל אָדָם? אִילֵימָא מִשּׁוּם דַּאֲסִיר לָהּ יִיחוּד – אִיהוּ נַמִי אֲסִיר לֵיהּ יִיחוּד! אֶלָּא דַּאֲסִירָא לְבֵי תְּרֵי.

ושואלים: מאי [מה פירוש] מנודה מכל אדם? אילימא [אם תאמר ] משום דאסיר [שאסור] לה ייחוד עם גברים, איהו נמי אסיר ליה [הוא גם כן הגבר אסור לו ] ייחוד עם נשים, ואין זה מיוחד לאשה. אלא דאסירא לבי תרי [שאסורה להנשא לשנים] מה שאין כן הגבר שמותר בשתי נשים.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מְגַדֶּלֶת שֵׂעָר כְּלִילִית, וְיוֹשֶׁבֶת וּמַשְׁתֶּנֶת מַיִם כִּבְהֵמָה, וְנַעֲשֵׂית כַּר לְבַעְלָהּ.

במתניתא תנא [בברייתא שנינו] מגדלת שער כלילית (שד), ויושבת ומשתנת מים כבהמה, ונעשית כר (מצע) לבעלה בשעת תשמיש, אלה שלוש הקללות הנוספות.

וְאִידָךְ – הָנֵי, שֶׁבַח הוּא לָהּ.

ואידך [והחכם האחר] שאינו מונה אלה בין הקללות מה סבור הוא? ומשיבים כי לדעתו הני שבח הוא [דברים אלה שבחים הם] לה ולא צער, אם משום צניעות ואם משום נוחות.

דְּאֲמַר רַבִּי חִיָּיא: מַאי דִּכְתִיב ״מַלְּפֵנוּ מִבְּהֵמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ״, ״מַלְּפֵנוּ מִבְּהֵמוֹת״ – זוֹ פְּרֵידָה שֶׁכּוֹרַעַת וּמַשְׁתֶּנֶת מַיִם. ״וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ״ – זֶה תַּרְנְגוֹל שֶׁמְּפַיֵּיס וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל.

ולגבי ענין משתנת מים אמר ר' חייא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו" (איוב לה, יא) ומפרשים: "מלפנו מבהמות" — כלומר לומדים אנו דברים טובים מבהמות זו פרידה שכורעת ומשתנת מים, ולמדנו מכאן דרך צניעות. "ומעוף השמים יחכמנו" — זה תרנגול שמפייס את התרנגולת ואחר כך בועל.

אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִילְמָלֵא לֹא נִיתְּנָה תּוֹרָה – הָיִינוּ לְמֵידִין צְנִיעוּת מֵחָתוּל, וְגָזֵל מִנְּמָלָה, וַעֲרָיוֹת מִיּוֹנָה. דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִתַּרְנְגוֹל – שֶׁמְּפַיֵּיס וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל.

וכעין זה אמר ר' יוחנן: אילמלא [גם אם] לא ניתנה תורה, בכל זאת היינו למידין צניעות מחתול שמכסה את צואתו, וגזל מנמלה שאינה לוקחת חיטה מנמלה אחרת, ועריות מיונה שבני הזוג נאמנים זה לזה. ומעירים: דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל,

וּמַאי מְפַיֵּיס לָהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הָכִי קָאָמַר לָהּ: זַבִּינְנָא לִיךְ זִיגָא דְּמָטוּ לִיךְ עַד כַּרְעִיךְ. לְבָתַר הָכִי אָמַר לָהּ: לִישַׁמַטְּתֵּיהּ לְכַרְבָּלְתֵּיהּ דְּהַהוּא תַּרְנְגוֹלָא, אִי אִית לֵיהּ וְלָא זַבִּינְנָא לִיךְ.

ומאי [ובמה] מפייס אותה את התרנגולת? אמר רב יהודה אמר רב מתנועותיו לפני הבעילה נראה כאילו הכי קאמר [כך אומר הוא] לה לתרנגולת: זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך [אקנה לך מעיל שיגיע לך עד הרגלים], לבתר הכי [לאחר הבעילה כך] אמר לה: לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא אי אית ליה ולא זביננא ליך [תשמט כרבלתו של תרנגול זה אם יש לי כסף ולא אקנה לך] אלא שאין בידו כסף לשם כך.