עוֹשֶׂה פַּס גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה בְּמֶשֶׁךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, וּמַעֲמִידוֹ לְאָרְכּוֹ שֶׁל מָבוֹי.

עושה פס גבוה עשרה טפחים באמצעיתו במשך (באורך) ארבע אמות, ומעמידו לארכו של מבוי. ועל ידי כך נוצרים בראש המבוי כעין שני מבואות קטנים שאין רוחב של אחד מהם יותר מעשר אמות.

אִי נַמִי כִּדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מָבוֹי שֶׁהוּא רָחָב חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה – מַרְחִיק שְׁתֵּי אַמּוֹת וְעוֹשֶׂה פַּס שָׁלֹשׁ אַמּוֹת.

וא י נמי [או גם כן] יעשה כדברי ר' יהודה שאמר רב יהודה: מבוי שהוא רחב חמש עשרה אמה כיצד ממעטו? — מרחיק שתי אמות מהכותל ועושה פס שרוחבו שלש אמות. ונמצא שהמקום שנותר הוא עשר אמות בלבד.

וְאַמַּאי? יַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה וּמֶחֱצָה, וְיַרְחִיק שְׁתֵּי אַמּוֹת, וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה וּמֶחֱצָה. שְׁמַע מִינָּהּ: עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ מִשְׁתֵּי רוּחוֹת – לָא הָוֵי עוֹמֵד!

ושואלים: ואמאי [ומדוע] צריך לתיקון זה דווקא? יעשה פס אמה ומחצה, וירחיק שתי אמות, ויעשה פס נוסף של אמה ומחצה ואף אז ישאר רוחב המבוי עשר אמות. שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] ממה שלא אמר רב יהודה לעשות בדרך זו כי עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות — לא הוי עומד! כלומר אף על פי שהעומד (שהוא יחד שלש אמות של פסים) מרובה כאן על הפרוץ (שתי אמות באמצע) כיון שהוא מצטרף משני לוחות, ובכל צד שיעורו של העומד פחות משיעורו של המקום הפרוץ ואין זה מועיל להחשב כעומד מרובה.

לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ ״הָוֵי עוֹמֵד״, וְשָׁאנֵי הָכָא – דְּאָתֵי אֲוִירָא דְּהַאי גִּיסָּא וַאֲוִירָא דְּהַאי גִּיסָּא וּמְבַטֵּל לֵיהּ.

ודוחים: לעולם אימא [לעולם ברגיל כעין זה אומר] לך הוי [הריהו חשוב] כעומד מרובה, ושאני הכא, דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא, ומבטל ליה [ושונה כאן, שבא אויר, החלל שמצד זה והאויר של הפתח הגדול שמצד זה, ומבטל אותו] שהפס הבודד שלאחר החלל אינו מועיל משום שיש משני צידיו חלל פנוי.

וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה, וְיַרְחִיק אַמָּה, וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה וְיַרְחִיק אַמָּה וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה, שְׁמַע מִינָּהּ: עוֹמֵד כְּפָרוּץ – אָסוּר!

ושואלים: ויעשה פס אמה וירחיק אמה, ויעשה פס אמה וירחיק אמה, ויעשה שוב פס אמה, ואז אין החלל מרובה על העומד מכל צד של הפס. וכיון שלא נתן עצה זו, שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כי אם היה העומד כפרוץ ולא יתר מכן — אסור!

לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ ״מוּתָּר״, וְשָׁאנֵי הָכָא – דַּאֲתָא אֲוִירָא דְּהַאי גִּיסָּא וּדְהַאי גִּיסָּא וּמְבַטֵּל לֵיהּ.

ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך — מותר, ושאני הכא דאתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא [ושונה כאן שבא האויר שמצד זה ומצד זה] ומבטל ליה [אותו].

וְיַרְחִיק אַמָּה, וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה וּמֶחֱצָה וְיַרְחִיק אַמָּה וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה וּמֶחֱצָה!

ומציעים: וירחיק אמה מן הכותל ויעשה פס אמה ומחצה, וירחיק עוד אמה ויעשה עוד פס אמה ומחצה, ועל ידי כך ימעט את רוחב המבוי עד לעשר אמות.

אִין הָכִי נַמִי, וְכוּלֵּי הַאי לָא אַטְרַחוּהּ רַבָּנַן.

ועונים: אין הכי נמי, וכולי האי לא אטרחוה רבנן [כן, כך הוא גם כן, וכל כך לא הטריחוהו חכמים] לעשות שני פסים כאשר יכול הוא לעשות פס אחד בלבד.

וְלִיחוֹשׁ דִּלְמָא שָׁבֵיק פִּיתְחָא רַבָּה, וְעָיֵיל בְּפִיתְחָא זוּטָא! אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתָּנָה: חֲזָקָה, אֵין אָדָם מַנִּיחַ פֶּתַח גָּדוֹל וְנִכְנָס בְּפֶתַח קָטָן.

ושואלים: וליחוש דלמא שביק פיתחא רבה, ועייל בפתחא זוטא [ויחשוש שמא יניח את הפתח הגדול שרוחבו עשר אמות ויכנס בפתח הקטן] שרוחבו שתי אמות! אמר רב אדא בר מתנה: חזקה היא אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן.

וּמַאי שְׁנָא מִדְּרַבִּי אַמִי וּדְרַבִּי אַסִי?

ומקשים: ומאי שנא [במה שונה הדבר] מהלכה זו דר' אמי ודר' אסי בענין מבוי שנפרץ מראשו, שאם הפירצה גדולה כדי שאפשר יהיה להיכנס בה — פוסלת היא את המבוי, הרי גם שם אפשר לומר שפירצה זו לא תיחשב, כיון שאין אנשים מניחים פתח גדול ונכנסים בפתח קטן!

הָתָם קָא מְמַעֵט בְּהִילּוּכָא, הָכָא לָא קָא מְמַעֵט בְּהִילּוּכָא.

ועונים: התם קא ממעט בהילוכא [שם הוא ממעט בהילוך]. שאם בא מצידו של המבוי ולא מראשו, יקצר את דרכו, ולשם כך נכנס אף בפתח קטן. אבל הכא — לא קא ממעט בהילוכא [כאן הוא אינו ממעט בהילוך] לפי ששני הפתחים מצויים באותו צד.

תְּנַן הָתָם: עוֹר הָעַסְלָא וְחָלָל שֶׁלּוֹ – מִצְטָרְפִין בְּטֶפַח.

תנן התם [שנינו שם]: עור העסלא וחלל הנקב שלו — מצטרפין יחד לכדי שיעור טפח לענין אוהל המת. שאם האהילה העסלא עם החלל שבה על כזית מן המת, כל מה שמצוי מתחת לה נטמא.

מַאי ״עוֹר הָעַסְלָא״? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עוֹר כִּיסּוּי שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא.

בתחילה שואלים: מאי [מהו] "עור העסלא"? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עור כיסוי של בית הכסא.

וְכַמָּה? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אֲמַר: אֶצְבָּעַיִים מִכָּאן וְאֶצְבָּעַיִים מִכָּאן, וְאֶצְבָּעַיִים רֶיוַח בָּאֶמְצַע. כִּי אֲתָא רָבִין, אֲמַר: אֶצְבַּע וּמֶחֱצָה מִכָּאן, וְאֶצְבַּע וּמֶחֱצָה מִכָּאן, וְאֶצְבַּע רֶיוַח בָּאֶמְצַע.

ועתה שואלים: וכמה, מהו השיעור של החלל הסגור שבשלו יחשב כל העור על החלל שבו כסתום? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר שהשיעור הוא אצבעיים מכאן ואצבעיים מכאן, ואצבעיים ריוח של החלל באמצע. ואילו כי אתא [כאשר בא] רבין אמר: אצבע ומחצה מכאן, ואצבע ומחצה מכאן, ואצבע ריוח באמצע.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב דִּימִי: מִי פְּלִיגִיתוּ? אָמַר לֵיהּ: לָא, הָא – בְּרַבְרְבָתָא, הָא – בְּזוּטְרָתָא, וְלָא פְּלִיגִין.

אמר ליה [לו]: אביי לרב דימי: מי פליגיתו? [האם חלוקים אתם אתה ורבין בעקרון]? אמר ליה [לו]: לא, אלא הא [זה] שאמר הוא — ברברבתא [באצבעות גדולות], הא [זה] שאמרתי — בזוטרתא [באצבעות קטנות], ולא פליגין [ואיננו חולקים]. ושנינו מתכוונים לעסלא שרוחבה טפח, ואין בינינו אלא הבדל קביעת השיעור באצבעות אם קטנות או גדולות.

אָמַר לֵיהּ: לָאֵיי, פְּלִיגִיתוּ, וּבְעוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ מִשְׁתֵּי רוּחוֹת פְּלִיגִיתוּ; לְדִידָךְ – הָוֵי עוֹמֵד, מִשְׁתֵּי רוּחוֹת, לְרָבִין, מֵרוּחַ אַחַת – הָוֵי עוֹמֵד, מִשְׁתֵּי רוּחוֹת – לָא הָוֵי עוֹמֵד.

אמר ליה [לו] אביי: לאיי [לא כן], אלא פליגיתו [חלוקים אתם], ובדין עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות פליגיתו [חלוקים אתם]; לדידך [לשיטתך] הוי [הריהו] נחשב עומד אף אם הוא מצטרף משתי רוחות, ולרבין אם העומד מרובה מרוח אחת — הוי [הריהו] נחשב עומד, משתי רוחות — לא הוי [אינו] נחשב עומד.

דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ לָא פְּלִיגִיתוּ – לְרָבִין הָכִי אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר: אֶצְבַּע וּשְׁלִישׁ מִכָּאן, וְאֶצְבַּע וּשְׁלִישׁ מִכָּאן, וְאֶצְבַּע וּשְׁלִישׁ רֶיוַח בָּאֶמְצַע.

דאי סלקא דעתך לא פליגיתו [שאם עולה על דעתך לומר שאין אתם חלוקים] אלא רק קוראים לאותו שיעור שמות שונים, לרבין הכי איבעי ליה למימר : [כך היה הוא צריך לומר]: אצבע ושליש מכאן, ואצבע ושליש מכאן ואצבע ושליש ריוח באמצע ואם הקטין את שיעור החלל מן היחס הקבוע הזה משמע שהוא חולק על דברי רב דימי חילוק יסודי.

וְאֶלָּא מַאי – פְּלִיגִינַן, לְדִידִי הָכִי אִיבָּעֵי לִי לְמֵימַר: אֶצְבַּע וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים מִכָּאן, וְאֶצְבַּע וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים מִכָּאן, וְאֶצְבָּעַיִים וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים רֶיוַח בָּאֶמְצַע!

אמר לו רב דימי: ואלא מאי [מה] רוצה אתה לומר— פליגינן [חולקים אנו] אם כן, לדידי [לי] לשיטתי שאתה מייחס לי הכי איבעי לי למימר [כך הייתי צריך לומר]: אצבע ושני שלישים מכאן, ואצבע ושני שלישים מכאן, ואצבעיים ושני שלישים ריוח באמצע כדי להביא דוגמה מודגשת יותר שאף על פי שהפרוץ מרובה בהרבה על העומד שמצד אחד, אולם כיון שמצטרפים שני הצדדים יחד הרי נעשה העומד מרובה על הפרוץ ונחשב כסתום.

אֶלָּא אִי אִיכָּא לְמֵימַר דְּפָּלְגִינַן – בְּפָרוּץ כְּעוֹמֵד פָּלְגִינַן.

אלא אי איכא למימר דפלגינן [אם יש מקום לומר שאנו חולקים] — הרי אנו חולקים בפרט אחר, בפרוץ כעומד פלגינן [חולקים אנו], שהיה הפרוץ בדיוק כשיעור העומד, ובזה נחלקו שרבין אומר שדינו כפרוץ, ורב דימי אומר שדינו כעומד.

״אִם יֵשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח אַף עַל פִּי שֶׁרָחָב מֵעֶשֶׂר אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט״. אַשְׁכַּחַן צוּרַת הַפֶּתַח דִּמְהַנְּיָא בְּרָחְבּוֹ, וְאַמַלְתְּרָא דִּמְהַנְּיָא בְּגָבְהוֹ.

במשנה שנינו שאם יש לו צורת הפתח, אף על פי שרחב מעשר אמות אינו צריך למעט. ומעירים: אשכחן [מוצאים אנו] בצורת הפתח דמהניא [שהיא מועילה] להיתרו של המבוי ברחבו, ואמלתרא דמהניא [שהיא מועילה] בגבהו. שעל ידי תיקונים אלה נעשה המבוי ראוי לטלטל בו, אף שהוא גדול מן השיעור שקבעו לו חכמים.