לָא, בְּמֵאָה.

השיב רב דימי על שאלת אביי: לא, אין הכוונה לביטול בששים, אלא לביטול במאה.

וְהָא מִדְּרֵישָׁא בְּמֵאָה, הָוֵי סֵיפָא בְּשִׁשִּׁים. דְּקָתָנֵי רֵישָׁא: לְהַחְמִיר – מִין וּמִינוֹ, כֵּיצַד, שְׂאוֹר שֶׁל חִטִּין שֶׁנָּפַל לְעִיסַּת חִטִּין, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד, בֵּין אֵין בּוֹ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד – אָסוּר.

שאל אביי: אם כן כיצד ניתן להסביר את סוף הברייתא, והא מדרישא [והרי מתוך שראשה, תחילתה] של הברייתא, בדינו של מין במינו שמחמירים בו, עוסקת בביטול במאה, הוי סיפא [הרי מכאן נסיק כי סופה] של הברייתא שמדובר בה במין בשאינו מינו, הוא בביטול בששים, שבזה יש להבחין בין ראשית הברייתא שמחמירים בה, לבין סוף הברייתא שיש בה צד להקל. דקתני רישא [שכן שנויה תחילת הברייתא]: להחמיר מין ומינו, כיצד? שאור של חטין של תרומה שנפל לעיסת (בצק) חטין של חולין, והרי זו איפוא תערובת מין במינו, ויש בו בשאור זה שיעור כדי לחמץ את העיסה — בין יש בו בבצק שיעור כדי להעלות (לבטל) את השאור במאה ואחד, בין אין בו שיעור שיש בו כדי להעלות את השאור במאה ואחד, בצק העיסה אסור.

אֵין בּוֹ לְהַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין אֵין בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ – אָסוּר, רֵישָׁא וְסֵיפָא בְּמֵאָה?!

וכיוצא בדבר, אם אין בו בבצק העיסה שיעור שיש בו כדי להעלות את השאור במאה ואחד, בין שיש בו בשאור כדי לחמץ את העיסה, בין אם אין בו כדי לחמץ את העיסה — בצק העיסה אסור, משמע שרישא וסיפא [תחילתה וסופה] עוסקים בביטול במאה!

לָא, רֵישָׁא – בְּמֵאָה וְחַד, וְסֵיפָא – בְּמֵאָה.

השיב רב דימי: לא, אין לדייק כך בדברי הברייתא, שכן יש מקום לומר כי רישא [תחילת הברייתא] המחמירה בדין במין במינו, עוסקת בביטול במאה וחד [ואחד], ואילו סיפא [סוף הברייתא] המקילה בדין במין שאינו במינו, עוסקת בביטול במאה. שאלו אביי: אם כדבריך שתחילת הברייתא עוסקת בביטול במאה ואחד של היתר, כיצד זה אומרת הברייתא שאם היה בשאור כדי לחמץ את העיסה אוסר אותה בכך, אף בשיעור של מאה ואחד.

וְכִי יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ, בְּמֵאָה וְחַד אַמַּאי לָא בָּטֵיל? אִישְׁתִּיק.

ומעתה יש לתמוה, וכי יש אפשרות שכזו שיהיה בו בשאור כדי לחמץ עיסה בשיעור כה גדול של מאה וחד [ואחד] — מסתבר שלא, ואם כן אמאי לא בטיל [מדוע אינו בטל השאור]? אישתיק [שתק] רב דימי, שלא היתה בידו תשובה.

אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא שָׁאנֵי שְׂאוֹר דְּחִימּוּצוֹ קָשֶׁה? אֲמַר לֵיהּ: אַדְכַּרְתָּן מִילְּתָא דַּאֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לֹא כָּל הַשִּׁיעוּרִין שָׁוִין, שֶׁהֲרֵי צִיר שִׁיעוּרוֹ קָרוֹב לְמָאתַיִם. דִּתְנַן, דָּג טָמֵא – צִירוֹ אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רְבִיעִית בְּסָאתַיִם.

אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: יש לך לומר כי דלמא שאני [שמא שונה, מיוחד משאר איסורים] הוא השאור שיכולת חימוצו קשה (חזק ביותר), ולכך עשוי הוא שיחמיץ אף עיסה שיש בה מאה ואחד. אמר ליה [לו] רב דימי לאביי: עתה אדכרתן מילתא [הזכרתני דבר הלכה] שאמר ר' יוסי בר' חנינא בדין ביטול איסורים: לא כל השיעורין לענין ביטול איסורים שוין, שהרי ציר (רוטב) היוצא מדג האסור באכילה, שהתערב בהיתר, שיעורו הוא קרוב לפי מאתים של היתר. דתנן [שכן שנינו במשנה]: דג טמא, צירו אסור. ובכמה הוא מתבטל — ר' יהודה אומר: שיעור רביעית של ציר הדג בטל בסאתים של היתר, שיש בהן קרוב למאתיים רביעיות (ובדיוק, מאה תשעים ושתים רביעיות).

וְהָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִין בְּמִינוֹ לָא בָּטֵיל! שָׁאנֵי צִיר, דְּזֵיעָה בְּעָלְמָא הוּא.

ושואלים : והאמר [והרי אמר] ר' יהודה כי תערובת איסור בהיתר של מין במינו לא בטיל [לא בטל] האיסור, וכיצד בטל הציר? ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד משאר איסורים] הוא הציר, שכן זיעה בעלמא [סתם] הוא, שאינו ממש דבר מן הדג עצמו, ולכך הריהו בטל, אף לשיטת ר' יהודה, אפילו במינו.

״כֵּיצַד מְשַׁעֲרִינַן״. אָמַר רַב הוּנָא: כְּבָשָׂר בְּרָאשֵׁי לְפָתוֹת. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּהַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אֵין בַּגִּידִין בְּנוֹתֵן טַעַם.

שנינו במשנתנו שירך שהתבשלה עם גיד הנשה שבתוכה אסורה אם הגיד נתן בה טעם. והסבירה המשנה כיצד משערינן [משערים אנו] אם יש בה טעם גיד? — כבשר בלפת. ובהסבר דברי המשנה הללו אמר רב הונא: הכוונה היא כבשר שמתבשל בקדירה עם ראשי הלפתות. ואומרים עוד בהסבר משנתנו כי מתניתין [משנתנו] האומרת שגיד הנשה נותן טעם בדבר שהתבשל עמו, היא שלא כשיטת האי [זה] התנא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אין בגידין בנותן טעם כלל.

הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, הֲוָה יָתֵיב רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִינָא אַבָּבָא, כִּי נְפַק אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמַר לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: שָׁרְיָא נִיהֲלֵיהּ.

ומספרים ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' חנינא לשאול שאלה בדינה של ירך שהתבשלה עם גיד הנשה שבתוכה. הוה יתיב [היה יושב] ר' יהודה בר זבינא אבבא [בשער] ביתו של ר' חנינא. כי נפק [כאשר יצא] אותו אדם מלפני ר' חנינא, אמר ליה [לו] ר' יהודה בר זבינא לאותו אדם, בשאלה: מאי [מה] אמר לך ר' חנינא? אמר ליה [לו]: שריא ניהליה [התיר לי] את הירך באכילה.

אֲמַר לֵיהּ: הֲדַר עַיְילֵיהּ לְקַמֵּיהּ! אֲמַר: מַאן הַאי דְּקָא מְצַעֵר לִי? זִיל אֵימָא לֵיהּ לְמַאן דְּיָתֵיב אַבָּבָא: אֵין בַּגִּידִין בְּנוֹתֵן טַעַם.

אמר ליה [לו] ר' יהודה בר זבינא לאותו אדם: הדר עייליה לקמיה [חזור והכנס את השאלה הזו לפניו] שמא לא בדק יפה! לכשבא אותו אדם שוב לפני ר' חנינא, אמר ר' חנינא: מאן האי דקא מצער לי [מיהו זה שמצער אותו]? זיל אימא ליה למאן דיתיב אבבא [לך אמור לו למי שיושב בשער] כי אין בגידין בנותן טעם. ולכך, די להשליך את גיד הנשה, והשאר מותר.

כִּי אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִי, מְשַׁדַּר לְהוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק בֶּן חֲלוֹב, דְּמוֹרֵי בָּהּ לְהֶיתֵּירָא מִשּׁוּם דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ. וְהִלְכְתָא: אֵין בַּגִּידִין בְּנוֹתֵן טַעַם.

ומספרים עוד בענין זה, כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] ר' אמי בשאלה על ירך שהתבשלה עם גיד הנשה, משדר להו לקמיה [היה שולח אותם לפני] ר' יצחק בן חלוב, דמורי [שהיה מורה] בה להיתירא [להיתר] משום (בשם) ר' יהושע בן לוי, וליה לא סבירא ליה [ואילו הוא עצמו, ר' אמי, לא היה סבור כן], אבל לא היה רוצה לאסור לאדם אחר, ולכן שלח אותו לחכם המתיר. ומסכמים: והלכתא [והלכה]: אין בגידין בנותן טעם.

״גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל״. וְלִיבְטוּל בְּרוּבָּא!

שנינו במשנתנו כי גיד הנשה שנתבשל עם גידים של היתר, ואין הוא מכיר את גיד הנשה בתוכם, שנאסרו בכך כל הגידים (אף שיש בהם כדי לבטל טעמו של גיד הנשה). ושואלים: וליבטול ברובא [ושיתבטל הגיד ברוב]!