חזור
חולין
דף צו:וְרַבִּי יְהוּדָה? אֲכִילָה כְּתִיבָה בֵּיהּ. וְרַבָּנַן? הַהִיא אֲכִילָה דְּכִי אִית בֵּיהּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה זֵיתִים וְאָכַל חַד כַּזַּיִת – מִיחַיַּיב.
ואילו ר' יהודה הפוטר אכילה שכזו ממלקות, סבור לשון אכילה כתיבה ביה [כתובה בו, באיסור גיד הנשה], ואין אכילה נחשבת בפחות מכזית. ורבנן [וחכמים], מה הם משיבים על דבריו אלה של ר' יהודה? ההיא [אותה] לשון אכילה שנאמרה בגיד הנשה, באה ללמד על מקרה מיוחד, דכי אית ביה [שכאשר יש בו, בגיד הנשה] שיעור ארבעה וחמשה זיתים, ואכל מהם חד כזית [כזית אחד] בלבד — הריהו מיחייב [חייב] על כך. אבל כשיש בגיד הנשה כולו פחות מכזית, הריהו חייב אף על אכילתו של זה.
תוספות
ורבי יהודה אכילה כתיב ביה וא"ת והרי נמלה ושאר שרצים דכתיב בהו אכילה ומחייב בכל שהוא כדתנן בפרק בתרא דמכות (דף יג.) ולא פליג ר' יהודה וי"ל דאכילה דהתם איצטריך דאי איכא ד' או חמשה זיתים דחייב בחד זית אבל הכא אמרינן דלר' יהודה מאשר על הכף נפקא והכי אמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (מעילה דף טז:) אכל שרצים לוקה עליו בכזית דאכילה כתיב בהו וא"ת דאמרינן באלו הן הלוקין (מכות טז:) ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלימו לכזית לוקה שש חמש משום בריה דשרץ ואחת משום נבלה למה לי שיהא חד חי דהויא בריה בלאו הכי נמי כיון שיש בהם כזית לוקה ה' משום שרץ כיון דאכילה כתיב ביה כדפרישית ואחד משום נבלה וי"ל דודאי אלאו דשרצים דכתיב בלשון אכילה לקי משום כזית שרץ אלא יש לאו דשרץ דלא כתיב בהו אכילה כגון אל תשקצו (ויקרא יא) וההיא לא לקי אלא בחי משום בריה וא"ת ואכתי ל"ל חי אפילו מת נמי חשיב בריה כדאמרינן בס"פ (לקמן חולין קב:) טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא וי"ל דלא נקט חי לאפוקי מת אלא פירוש חי שלם לאפוקי ריסק כדאמר גבי כלים שבירתן זו היא מיתתן וא"ת הא אמרינן בסוף פרקין (שם.) אבר מן החי צריך שיאכל כזית דאכילה כתיב ביה דלמא הא דכתיב ביה אכילה למימר דמחייב בכזית אע"ג דאית ביה ד' או ה' זיתים וי"ל דלעולם לא מחייב עד שיאכל אבר שלם דהיינו בשר גידים ועצמות מדלא אשכחן בס"פ (לקמן חולין דף קג:) לריש לקיש דפטר חלקו מבפנים דמחייב אלא בגרומיתא זעירתא והיינו טעמא דלא תאכל הנפש עם הבשר דדרשינן מיניה (לקמן חולין דף קב:) אבר מן החי דאסור משמע עד שיאכל אבר שלם:
וְרַבִּי יְהוּדָה? מֵ״אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ״ נָפְקָא.
ושבים ושואלים: ור' יהודה, שדרש מלשון אכילה האמורה בגיד הנשה לענין שיעור כזית, מנין לו שחייבים על אכילת כזית אחד, בגיד הנשה שיש בו ארבעה וחמישה זיתים? ומשיבים: הלכה זו מהכתוב "אשר על כף הירך" (בראשית לב, לב) נפקא [יוצאת, נלמדת].
וְרַבָּנַן? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לִכְדִשְׁמוּאֵל, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁעַל כַּף הַיָּרֵךְ. וְרַבִּי יְהוּדָה? ״הַיָּרֵךְ״ כְּתִיב – דְּכוּלָּהּ יָרֵךְ.
ושבים ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו הלכה זו מלשון אכילה, מה למדים הם מהכתוב "אשר על כף הירך"? ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] לכ דברי שמואל. שכן אמר שמואל: לא אסרה תורה בגיד הנשה אלא זה שעל כף הירך. ושואלים: ולדעת ר' יהודה שלמד מהכתוב "אשר על כף הירך" דרשה אחרת, מנין לו דברי שמואל? ומשיבים: לדעת ר' יהודה גיד הנשה שבכל הירך אסור, שלא כשיטת שמואל, שהרי "הירך" כתיב [נאמר], והרי זה מורה שהגיד שבכולה של הירך הריהי אסור.
וְרַבָּנַן? הַהוּא – דְּפָשֵׁיט אִיסּוּרֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ יָרֵךְ, לְאַפּוּקֵי חִיצוֹן – דְּלָא, וּלְעוֹלָם שֶׁעַל הַכַּף.
ושואלים: ורבנן [וחכמים] הסבורים כדברי שמואל, כיצד הם מפרשים את הכתוב "הירך"? ומשיבים: הכתוב ההוא בא להורות שמדובר בגיד דפשיט איסוריה בכוליה ירך [שפושט איסורו בכל הירך], והרי זה הגיד הפנימי, ולאפוקי [להוציא, למעט] את הגיד החיצון הקצר, שלא אסור. ולעולם לא נאסר גיד הנשה אלא בחלק שעל הכף. הרי איפוא שמחלוקת תנאים היא בדברי שמואל.
תוספות
דפשיט איסוריה בכוליה ירך לשון איסוריה לא אתי שפיר דלא אסרינן אלא שעל הכף בלבד ובספר רבינו גרשום כתיב דמשיך בכוליה ירך ויש לישב לשון איסוריה דהכי קאמר דפשיט גיד של איסור בכוליה ירך:
וְהַאי ״כַּף״ מִיבָּעֵי לֵיהּ לְמַעוּטֵי עוֹף, דְּלֵית לֵיהּ כַּף! תְּרֵי ״כַּף״ כְּתִיבִי.
ושואלים: למדנו למעלה שהן חכמים והן ר' יהודה דרשו מן הכתוב "אשר על הכף", ואולם הלא האי [זה] הכתוב "כף" מיבעי ליה למעוטי [נצרך לו למעט] עוף מאיסור גיד הנשה, דלית ליה [שכן אין לו] כף! ומשיבים: תרי [שתי פעמים] "כף" כתיבי [כתובות]. באיסור גיד הנשה ("על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בהאבקו עמו"), ללמד על שני אלה.
מתני׳ יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ – כְּבָשָׂר בְּלֶפֶת.
ירך שלא ניטל ממנה גיד הנשה, וכשנתבשלה בקדירה נתבשל בה עמה גיד הנשה, אם יש בירך כשיעור שגיד הנשה יתן בה בנותן טעם — הרי זו הירך אסורה באכילה. וכיצד משערין אותה אם יש בה כשיעור זה האוסרה באכילה? מתייחסים לדבר כאילו היה גיד הנשה שבירך בשר הנתון בתוך לפת. ומעתה אם בשר (בשיעור זה של גיד הנשה) היה נותן טעם בלפת (בשיעור מידתה של הירך), אף הירך נאסרת על ידי גיד הנשה.
תוספות
אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה לאו בגיד לחודיה משערינן דבכדי קליפה שסביביו מסייע לגיד לאסור דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה סמוך לו ולפירוש רבינו אפרים שמפרש דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בבשר בחלב אתי שפיר. משמע קצת דאין הרוטב מסייע לשאר חתיכות אם יש בהם לבטל הגיד אלא הירך לבדו מדלא קאמר אם יש בהן וברוטב בנותן טעם כו' והאי לפירוש הקונטרס ניחא דפירש פרק כל הבשר (לקמן חולין דף קח.) גבי טיפת חלב כו' דקאמר בגמרא לא שנו אלא שניער וכסה אבל לא ניער וכסה חתיכה עצמה נעשה נבלה כו' ופירש בקונטרס דכי ניער הקדרה מוליך הוא הטפה בכל הקדרה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטפה וכן כי כסה הקדרה עולות הרתיחות משוליה לפיה ומוליכות הטפה בכל הקדרה משמע שר"ל שאפילו החתיכה שנפלה הטפה עליה היא מקצתה בתוך הרוטב אי לא ניער וכסה אין מסייע הרוטב והחתיכות אחרות לבטלה ומיירי הכא בשלא ניער וכסה ולר"י נראה דכשהחתיכה שנפל האיסור עליה היא מקצתה ברוטב לא בעינן ניער וכסה והתם איירי כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב דאז אין מתפשט אלא בניער וכסה והוה מצי למימר לא שנו אלא בחתיכה מקצתה ברוטב אלא מילתא דפסיקא ליה נקט כשניער וכסה דאז בכל ענין הרוטב מכסה כל החתיכות ואפילו היתה כולה חתיכה חוץ לרוטב והכא דקאמר אם יש בה בנ"ט היינו על ידי שלא היה בה עם הרוטב ששים לבטל טעם הגיד:
גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִים, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ – בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לָאו – כּוּלָּן אֲסוּרִין, וְהָרוֹטֶב – בְּנוֹתֵן טַעַם.
גיד הנשה שנתבשל עם הגידים האחרים, המותרים באכילה, מה הדין? בזמן (באופן) שבו הוא מכירו את גיד הנשה ומוציאו מבין שאר הגידים, ואין איפוא בתבשיל אלא פליטת טעמו — שאר הגידים אסורים רק במקרה שבו יש בגיד הנשה כשיעור שבנותן טעם, ואם לאו [לא], שאינו יכול לזהות את גיד הנשה ולהפרידו משאר הגידים — הגידים כולן אסורין, שחוששים שכל גיד הריהו גיד הנשה. ואילו הרוטב שלהם נאסר רק בזמן שיש בגיד הנשה כדי שיהיה נותן טעם ברוטב.
וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה, וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל דָּג טָמֵא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עִם הַחֲתִיכוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירָן – בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לָאו – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת, וְהָרוֹטֶב – בְּנוֹתֵן טַעַם.
וכן הדין בחתיכה של בשר נבלה, וכן הוא בחתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות אחרות המותרות באכילה, שבזמן שמכירן את החתיכות האסורות — הריהו מוציא אותן משאר החתיכות, והן אוסרות את החתיכות המותרות רק בשיעור שיש בו נותן טעם, ואם לאו [לא], שאינו מזהה את החתיכות האסורות — החתיכות כולן אסורות, והרוטב שבו נתבשלו החתיכות אסור בנותן טעם.
גמ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ, אֲבָל נִצְלָה בָּהּ – קוֹלֵף וְאוֹכֵל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַגִּיד.
שנינו במשנתנו שירך שהתבשלה עם גיד הנשה שבתוכה, הריהי נאסרת אם יש בגיד הנשה כשיעור נתינת טעם בירך. ועל כך אמר שמואל: לא שנו במשנתנו הלכה זו אלא באופן שנתבשל בה הגיד בתוך הירך, שכן הרוטב שבתבשיל מפעפע ומעביר את טעם הגיד בכל המתבשל בקדירה. אבל ירך שנצלה בה גיד הנשה, שאין טעם הגיד מתפשט בירך אלא נצמת במקומו — אין הירך נאסרת בכך, והריהו קולף את בשר הירך שמעל גיד הנשה ואוכל, עד שהוא מגיע למקומו של גיד הנשה, ואז מוציא אותו.
תוספות
אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע כו' וא"ת מאי קמ"ל פשיטא דלא מצי למימר הוא הדין נצלה דא"כ למה לי נתבשל דמשעת מליחה נאסר דמליח הרי הוא כרותח דצלי כדאמר בסמוך ובלא מליחה אי אפשר לבשל דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה וי"ל דקמ"ל דלא נאמר נתבשל דמתניתין היינו נצלה דאשכחן דקרי לצלייה בשול דכתיב (ד"ה ב' לה) ויבשלו (את) הפסח וכן הא דתנן (לקמן חולין דף קט:) הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו ובעי למידק מינה בריש כיצד צולין (פסחים עד:) דכבולעו כך פולטו אלמא לאחר בשולו דקתני היינו לאחר צלייתו דאי בקדרה הכל אסור אם אין פי קנה חוץ לקדרה:
עד שמגיע לגיד לאו דווקא עד שמגיע לגיד ממש דהא צריך שיניח כדי קליפה סמוך לגיד ואפילו כדי נטילה צריך שיניח כדאמר בפרק כיצד צולין (פסחים דף עה:) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ולא סגי בקליפה אם לא נחלק דשמא רוטב מתפשט יותר מגיד ומיהו לא אשכחן בשום מקום שיהא סגי לצלי בקליפה דלא מצינו קליפה נזכרת לענין צלי אלא בכיצד צולין (שם דף עו.) בחם לתוך צונן דשמואל אמר קולף דתתאה גבר אדמיקר ליה בלע ואפשר דרותח דצלי בלע טפי ולקמן בפרק כל הבשר (חולין דף קיב.) דאמר רב ההוא בר גוזלא דנפל לגו כדא דכמכא דצלי בעי קליפה התם אפילו בצונן איירי ומשום דבר יונה רכיך טובא ובלע וגבי צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ואינו חושש ובלבד שלא יהיו נוגעות זו בזו ואמרינן (לקמן חולין דף קז:) בגמרא וכי נוגעות זו בזו מאי הוי צונן וצונן הוא ומשני נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי לאו משום דצלי סגי ליה בקליפה אלא ה"ק נהי דקליפה לא בעי כמו בחם לתוך צונן הדחה מי לא בעי וכן הא דאמר לעיל בפ"ק (חולין דף ח:) דלמ"ד בית השחיטה רותח קולף שאני התם דשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא כדאמרינן פרק כיצד צולין (פסחים דף עה:) סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו ואם של ישראל אם צלי הוא יקלוף את החיצון ומפרש אפילו למאן דאמר תתאה גבר שאני סיכה דמשהו עבדי ליה:
אִינִי, וְהָאָמַר רַב הוּנָא: גְּדִי שֶׁצְּלָאוֹ בְּחֶלְבּוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל אֲפִילּוּ מֵרֹאשׁ אָזְנוֹ!
ותוהים: איני [כך הוא] שאין הדבר הצלוי מפעפע?! והאמר [והרי אמר] רב הונא: גדי שצלאו בחלבו (עם החלב שבו), שלא נטל את החלב שעל הכליות לפני שנצלה הגדי — אסור לאכול מאף חלק שבו, ואפילו מראש (קצה) אזנו של הגדי, אף שאין שם חלב, והריהו מרוחק מהחלב. שנאסר כל הגדי באכילה, משום שאנו אומרים כי האיסור מפעפע בכולו!
תוספות
אפילו מריש אזנו שרחוק מן החלב ולאו דווקא משום דראש הגדי למטה בשעה שצולין אותו בשפוד בתנור דכן דרך כדמשמע בריש כיצד צולין (פסחים עד.) שתוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו וצד העב של שפוד הופך למטה כדי שלא יפול ומידב דאיב החלב על הראש אלא אפילו היה הראש למעלה אסור דמפעפע חלב למעלה דהא צונן לתוך חם אסור למאן דאמר תתאה גבר ולא סגי בקליפה ומה שנהגו כשמולחים בשר הרבה ומניחין בגיגית ופעמים חתיכה אחת חציה לתוך הציר וחציה חוץ לציר וחותכין מה שבתוך הציר ומשליכין דאסור ומה שחוץ לציר מותר ולא אמרינן שיפעפע הדם למעלה ויאסור כל החתיכה כדאמר גבי חלב י"ל דאין דרכו של דם לפעפע אלא אדרבה אמרינן דדם משרק שריק כשנופל על הבשר ולא מיבלע דרך הליכתו כ"ש דלא מפעפע למעלה ואפילו יש שומן בבשר שבתוך הציר לא אמרינן דנעשה נבלה מחמת הדם וחוזר ואוסר מה שחוץ לציר דמפעפע לפי מה שמפרש הרב רבינו אפרים דלא שייך חתיכה עצמה נעשת נבלה אלא בבשר בחלב ובלאו הכי נמי כיון דלא אפשר האיסור להתפשט חוץ לציר שרי דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת את כל החתיכות אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכה דומיא דטפת חלב תדע דבכל מקום שאנו אוסרין כדי קליפה אמאי אין אותו כדי קליפה חוזר ואוסר מה שאצלו ובענין זה יאסר הכל אלא היינו טעמא לפי שאין טעם האיסור עובר כלל יותר מכדי קליפה והרב רבי אליעזר ממי"ץ היה מחלק משום דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה במקצת חתיכה אלא בכל החתיכה ואין זה טעם ועוד תדע דאי לא תימא הכי אין לך בשר מותר לעולם דהא קיימא לן דכל הבשר הנמלח כששהה במלחו יום או יומים יש בו טעם מלח יותר ואפ"ה לא אמרינן דמלח שעל הבשר הנאסר מחמת הדם יחזור ויאסור את הבשר אלא צ"ל משום דאע"פ שנבלע בבשר טעם המלח טעם הדם שבמלח אין נבלע בו כלל: