אֶחָד, מִפְּנֵי הָאַנָּסִין. וְאֶחָד, שֶׁמָּא מוֹכְרִין לוֹ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת.

טעם אחד — מפני האנסין, שמא אותו גוי יקח את הדינר לעצמו, ויכריח את מוכר הבשר לתת לו בשר בלא תשלום. ועוד טעם אחד — שמא מוכרי הבשר מוכרין לו לגוי זה בשר נבלות וטרפות שברשותם, שהרי אינם יודעים שהוא שליח של ישראל, ויביאם למשלח, ויכשילו באכילת איסור.

אֲמַר מָר: וּבְגוֹי, בֵּין שְׁלֵימָה בֵּין חֲתוּכָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִיטּוֹל הֵימֶנָּה גִּיד הַנָּשֶׁה. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּמָקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין – חֲתוּכָה אַמַּאי אֵינוֹ צָרִיךְ לִיטּוֹל הֵימֶנָּה גִּיד הַנָּשֶׁה? כֵּיוָן דְּלָא אַכְרוּז, אָתֵי לְמִיזְבַּן מִינֵּיהּ!

ודנים בברייתא זו, אמר מר [החכם בברייתא]: ובזמן ששולח אדם מישראל ירך לגוי, בין שהיא שלימה בין שהיא חתוכה — אינו צריך ליטול הימנה (ממנה) גיד הנשה. ושואלים: במאי עסקינן [במה, באיזה אופן, עוסקים אנו] בהלכה זו? אילימא [אם תאמר] שמדובר במקום שבו מכריזין הקצבים הישראלים שהיום נמכר בשר בהמה נבלה וטרפה לגויים. ובמקום כזה קונים היהודים בשר מן הגויים, אלא אם כן הוכרז באותו יום שנמכר לגויים בשר אסור — ירך חתוכה אמאי [מדוע] אינו צריך ליטול הימנה גיד הנשה? והרי כיון דלא אכרוז [שלא הכריזו] היום שנמכר לגויים בשר האסור באכילה, אתי למיזבן מיניה [יבואו היהודים לקנות ממנו, מהגוי], שיחשבו כי מירך חתוכה זו שקנה ניטל גיד הנשה, ויבואו לאוכלה!

אֶלָּא פְּשִׁיטָא: בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין, אֵימָא מְצִיעֲתָא: מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים אָמְרוּ אֵין מוֹכְרִין נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת לְגוֹי. אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁמַּטְעֵהוּ. וְאֶחָד, שֶׁמָּא יַחֲזוֹר וְיִמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר.

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בברייתא זו במקום שבו אין מכריזין על מכירת בשר אסור לגויים. ובמקום כזה אין היהודים קונים מן הגויים — אימא מציעתא [אמור את ההלכה האמצעית שבברייתא]: מפני שני דברים אמרו שאין מוכרין נבלות וטרפות לגוי: אחד, מפני שמטעהו. ואחד, שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר. ואולם

וְאִי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין – הָא לָא אָתֵי לְמִיזְבַּן מִינֵּיהּ! אֶלָּא פְּשִׁיטָא: בְּמָקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין.

אי [אם] מדובר במקום שבו אין מכריזין על מכירת בשר אסור לגויים — הא לא אתי למיזבן מיניה [הרי לא יבואו לקנות ממנו]! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר במקום שמכריזין.

אֵימָא סֵיפָא: לֹא יֹאמַר אָדָם לְגוֹי ״קַח לִי בְּדִינָר זֶה בָּשָׂר״, מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים: אֶחָד, מִפְּנֵי הָאַנָּסִין. וְאֶחָד, שֶׁמָּא מוֹכְרִין לוֹ נְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת. וְאִי בְּמָקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין – אִי אִיתָא דַּהֲוָה טְרֵפָה, אַכְרוּזִי הֲווּ מַכְרְזֵי!

ומעתה אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: לא יאמר אדם לגוי "קח (קנה) לי בדינר זה בשר" מפני שני דברים, אחד — מפני האנסין, ואחד — שמא מוכרין לו נבילות וטרפות, ואי [ואם] מדובר במקום שמכריזין, אי איתא דהוה [אם אמנם היה מקרה שהיתה] טרפה — אכרוזי הוו מכרזי [היו מכריזים על כך]!

אֶלָּא פְּשִׁיטָא: בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין, רֵישָׁא וְסֵיפָא – בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין, מְצִיעֲתָא – בְּמָקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין?

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר במקום שאין מכריזין, ונמצא אם כן שאתה מעמיד את רישא וסיפא [ראשה וסופה] של הברייתא במקום שאין מכריזין, ואילו את מציעתא [האמצעית] במקום שמכריזין!

אֲמַר אַבַּיֵי: אִין, רֵישָׁא וְסֵיפָא – בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין, מְצִיעֲתָא – בְּמָקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין.

אמר אביי: אין [כן], באמת כך צריך להעמיד, רישא וסיפא [ראשה וסופה] במקום שאין מכריזין, מציעתא [האמצעית] במקום שמכריזין.

רָבָא אֲמַר: כּוּלָּהּ בְּמָקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין, רֵישָׁא וְסֵיפָא – שֶׁהִכְרִיזוּ, מְצִיעֲתָא – שֶׁלֹּא הִכְרִיזוּ.

ואילו רבא אמר: הברייתא כולה מדברת במקום שמכריזין, רישא וסיפא [בהתחלה ובסוף] מדובר באופן שהכריזו, מציעתא [באמצעית] מדובר במקום שמכריזים אבל במקרה זה לא הכריזו.

רַב אַשִׁי אֲמַר: כּוּלָּהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין, וּמְצִיעֲתָא – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִמְכְּרֶנָּה בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל.

ואילו רב אשי אמר: כולה מדברת במקום שאין מכריזין, ומציעתא [והאמצעית] האומרת שאסור למכור לגוי אינה מעיקר הדין, אלא גזירה שמא ימכרנה בפני ישראל.

הֵיכִי מַכְרְזִינַן? אֲמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף: נְפַל בִּישְׂרָא לִבְנֵי חֵילָא.

למעלה דובר על ההכרזה שמכריזים אם נמכרה טריפה לגוי, ועתה מבררים: היכי מכרזינן [איך, באיזו לשון, מכריזים]? אמר רב יצחק בר יוסף, אומרים: נפל בישרא לבני חילא [נפל בשר לבני העיר], שבא לידינו בשר עבור הגוים.

וְלֵימָא: נְפַל טְרֵיפְתָא לִבְנֵי חֵילָא! לָא זָבְנִי.

ולימא נפל טריפתא לבני חילא [ושיאמרו נפלה טריפה לבני העיר הגוים]! ומשיבים: אם יכריזו בלשון זו לא זבני [לא יקנו], הגוים בשר זה, מפני שבזוי בעיניהם לאכול דבר שאין ישראל רוצים לאכול.

וְהָא קָמַטְעִי לְהוּ! אִינְהוּ הוּא דְּקָמַטְעוּ נַפְשַׁיְיהוּ.

ושואלים: והא קמטעי להו [והרי באופן הכרזה זה שהצענו, הוא מטעה אותם, את הגוים, בכך], שאין הם יודעים שזהו בשר טריפה? ומשיבים: אינהו הוא דקמטעו נפשייהו [הם שמטעים את עצמם], שהרי אינו אומר להם איזה בשר הוא מוכר. ומביאים ראיה שאין זו נחשבת הטעיה,

כִּי הָא, דְּמָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן הֲוָה קָאָזֵיל מִסִּיכְרָא לְבֵי מְחוֹזָא, וְרָבָא וְרַב סָפְרָא הָווּ קָא אָתוּ לְסִיכְרָא, פָּגְעוּ אַהֲדָדֵי. הוּא סְבַר: לְאַפֵּיהּ הוּא דְּקָאָתוּ. אֲמַר לְהוּ: לָמָּה לְהוּ לְרַבָּנַן דִּטְרוּחַ וְאָתוּ כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא: אֲנַן לָא הֲוָה יָדְעִינַן דְּקָאָתֵי מָר, אִי הֲוָה יָדְעִינַן – טְפֵי הֲוָה טָרְחִינַן.

כי הא [כמו מעשה זה], שמר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן הוה קאזיל [היה הולך] מהעיר סיכרא שבבבל לבי [לבית] מחוזא, ובאותה עת רבא ורב ספרא הוו קא אתו [היו הולכים] לעיר סיכרא, פגעו אהדדי [פגשו זה את זה]. הוא, מר זוטרא, סבר [סבור היה] כי רבא ורב ספרא לאפיה [לקדם פניו] הוא דקאתו [שהם באו], אמר להו [להם]: למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי [מדוע להם לחכמים שטרחו ובאו כל כך]? אמר ליה [לו] רב ספרא: אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר [אנו לא ידענו שאדוני בא]. אי הוה ידעינן, טפי הוה טרחינן [אם היינו יודעים, יותר היינו טורחים].

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי טַעֲמָא אָמְרַתְּ לֵיהּ הָכִי, דְּאַחְלִישְׁתֵּיהּ לְדַעְתֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: וְהָא קָא מַטְעִינַן לֵיהּ! אִיהוּ הוּא דְּקָא מַטְעֵי נַפְשֵׁיהּ.

אמר ליה [לו] רבא לרב ספרא: מאי טעמא [מה טעם] אמרת ליה הכי [לו כך], דאחלישתיה לדעתיה [שהרי החלשת את דעתו], שהודעת לו שלא באנו לקבל את פניו? אמר ליה [לו] רב ספרא לרבא בתשובה: והא [והרי] אילו לא הייתי מספר שלא יצאנו כדי לקבל את פניו קא מטעינן ליה [אנו נמצאים שמטעים אותו]! אמר לו רבא לרב ספרא: אין זה נחשב שאנו מטעים אותו, שכן איהו הוא דקא מטעי נפשיה [הוא זה שמטעה עצמו].

הַהוּא טַבָּחָא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ:

ומביאים עוד בענין מכירת נבילות וטריפות לגוי, ובמקום שמכריזים בו כשנמכרת טריפה לגוי. מסופר: ההוא טבחא [שוחט אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: