שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה לִזְכָרִים, וְאַחַת – שֶׁאֵין שׁוֹקְלִין בְּשַׂר הַמֵּת בְּמַקּוּלִין, וְאַחַת – שֶׁמְּכַבְּדִין אֶת הַתּוֹרָה.

שאין כותבין כתובה לזכרים, שאף על פי שנוהגים במשכב זכר, ואף מייחדים להם זכר לתשמישם, אין הם מזלזלים עד כדי כך באיסור זה לעשותו כדרך שעושים בנישואין, בכתיבת כתובה. ואחת — אף שחשודים הם על אכילת בשר המת, אין הם שוקלין בשר המת במקולין (באיטליז) למוכרו לעיני כל. ואחת — שמכבדין את התורה.

וְאֵינוֹ נוֹהֵג בָּעוֹף. וְהָא קָא חָזֵינַן דְּאִית לֵיהּ! אִית לֵיהּ וְלָא עָגֵיל.

שנינו במשנתנו כי גיד הנשה אינו נוהג בעוף, מפני שאין לו בליטת בשר עגולה סביב הירך ("כף"), ובאיסור גיד הנשה נאמר "אשר על כף הירך" (בראשית לב, לב). ותוהים: והא קא חזינן דאית ליה [והרי אנו רואים שיש לו, לעוף] בליטת בשר כזו? ומשיבים: אמנם אית ליה [יש לו] לעוף בליטת בשר זו, ואולם היא לא עגיל [עגולה] סביב עצם הירך אלא ברוחבה בלבד.

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אִית לֵיהּ לָעוֹף – וְעָגֵיל, אִית לֵיהּ לַבְּהֵמָה – וְלָא עָגֵיל, מַאי, בָּתַר דִּידֵיהּ אָזְלִינַן, אוֹ בָּתַר מִינֵּיהּ אָזְלִינַן? תֵּיקוּ.

ומביאים כי בענין זה בעי [שאל] ר' ירמיה: במקרה ואית ליה [יש לו] לעוף כף שכזו, ועגיל [והיא עגולה], וכן במקרה ואית ליה [יש לה] לבהמה כף הירך, ואולם היא לא עגיל [אינה עגולה], מאי [מה] הדין? האם בתר דידיה אזלינן [אחריו, אחרי אותו בעל חיים לעצמו אנו הולכים בקביעת דינו], או שמא בתר מיניה אזלינן [אחר מינו של בעל החיים אנו הולכים בקביעת דינו], ולכך עוף זה אף שכף הירך שלו עגולה, אין נוהג בו איסור גיד הנשה. ואילו בהמה זו אף שאין כף הירך שלה עגולה, מכל מקום נוהג בה איסור גיד הנשה. ומסכמים: שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

״וְנוֹהֵג בַּשָּׁלִיל״. אָמַר שְׁמוּאֵל: וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר לְדִבְרֵי הַכֹּל.

ועוד שנינו במשנתנו כי איסור גיד הנשה נוהג בשליל, ור' יהודה אומר כי אינו נוהג בשליל, וחלבו גם כן מותר. ובפירוש הדברים אמר שמואל כי הלשון "וחלבו מותר" הנאמרת במשנתנו אינה המשך לדברי ר' יהודה, אלא זוהי הלכה לדברי הכל, שאף חכמים החולקים על ר' יהודה בדין גיד הנשה בשליל, סבורים כן.

חֶלְבּוֹ דְּמַאי? אִילֵימָא דְּשָׁלִיל – וְהָא מִיפְלַג פְּלִיגִי בֵּיהּ! דְּתַנְיָא: נוֹהֵג בַּשָּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשָּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר.

ושואלים: חלבו זה שמותר הוא לדעת שמואל לדברי הכל, חלב דמאי [של מה] הוא? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא לחלבו של השליל — אין לומר כן, כי הא מיפלג פליגי [הרי חלוקים] חכמים ביה [בו, בדין זה], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: איסור גיד הנשה נוהג בשליל, וכן חלבו של השליל אסור, אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר כי איסור גיד הנשה אינו נוהג בשליל, וחלבו של השליל מותר.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: מַחֲלוֹקֶת בְּבֶן תִּשְׁעָה חַי, וְהָלַךְ רַבִּי מֵאִיר לְשִׁיטָּתוֹ וְרַבִּי יְהוּדָה לְשִׁיטָּתוֹ.

ואמר ר' אלעזר, אמר ר' אושעיא בפירוש מחלוקת זו, כי המדובר בה בוולד בן תשעה חודשים חי העומד לפנינו, שנמצא במעי בהמה לאחר שנשחטה. והלך ר' מאיר בהלכה זו לשיטתו (כמבואר לעיל עד,א) שוולד כזה דורש שחיטה לעצמו כדי להתירו באכילה, ואינו מותר לאכילה על ידי שחיטת אמו (כדרך עובר אחר). ומאחר וולד כזה נחשב לעצמו, והינו כשאר בהמות, לכך אף נוהגים בו איסורי גיד הנשה וחלב כבשאר בהמות. וכן ר' יהודה הלך בה לשיטתו בענין זה, שסבור כי ולד כזה ניתר לאכילה על ידי שחיטת אמו. ומכאן שאינו נחשב כבעל חיים לעצמו, ולכך אף אין נוהגים בו איסורי גיד הנשה וחלב. הרי שאין דין חלבו של שליל מוסכם על הכל!

וְאֶלָּא חֶלְבּוֹ דְּגִיד – הָא מִיפְלַג פְּלִיגִי בָּהּ! דְּתַנְיָא: גִּיד הַנָּשֶׁה – מְחַטֵּט אַחֲרָיו בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, וְחוֹתֵךְ שַׁמְנוֹ מֵעִיקָּרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גּוֹמְמוֹ עִם הַשּׁוּפִי!

ואלא תאמר בדברי שמואל שהכוונה היא לחלבו של גיד הנשה — אף כך אין לומר, כי הא מיפלג פליגי [הרי חלוקים] חכמים בה, בהלכה זו. דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדרך הוצאת גיד הנשה מן הירך, שצריך שיהא מחטט אחריו בכל מקום שהוא, וחותך שמנו מעיקרו (משורשו), שמוציא מכל מקום שהוא בלוע בבשר הירך, אלו הם דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר כי אין צורך להוציא מכל מקום, אלא די שיהא גוממו (גודעו) עם השופי (בהחלקה, ביישור), שדי בהסרת הגבשושית שמעל הירך, באופן שהכל יהיה משטח ישר, ואולם אין צורך להעמיק יתר על כך בהוצאת הגיד. הרי איפוא שחלוקים חכמים על ר' יהודה גם בדין חלבו של הגיד, ומעתה אין זה ברור מה כוונת דברי שמואל!

לְעוֹלָם חֶלְבּוֹ דְּגִיד, מוֹדֶה שְׁמוּאֵל דִּלְרַבִּי מֵאִיר – מִדְּרַבָּנַן אָסוּר. דְּתַנְיָא: וְשַׁמְנוֹ מוּתָּר, וְיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים נָהֲגוּ בּוֹ אִיסּוּר. מַאי לָאו, רַבִּי מֵאִיר הִיא דַּאֲמַר מוּתָּר מִן הַתּוֹרָה – וְאָסוּר מִדְּרַבָּנַן.

ומשיבים: לעולם מדובר בחלבו של גיד הנשה, ולדעת שמואל הכל (ואף ר' מאיר) סבורים שהריהו מותר מן התורה, ואולם מודה שמואל שלשיטת ר' מאיר מדרבנן [מדברי חכמים] חלבו של גיד הנשה אסור, ולכך יש לדעת ר' מאיר לגוממו. וראיה לדבר שלדעת ר' מאיר מותר חלבו של גיד הנשה מן התורה ואינו אסור אלא מדברי חכמים, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: ושמנו של גיד הנשה מותר מן התורה, ואולם ישראל שקדושים הם נהגו בו איסור. מאי לאו [האם לא] שיטת ר' מאיר היא שאמר: מותר מן התורה ואסור מדרבנן [מדברי סופרים]?!

מִמַּאי? דִּילְמָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, אֲבָל לְרַבִּי מֵאִיר מִדְּאוֹרַיְיתָא נַמִי אֲסִיר!

ודוחים: אין מכאן ראיה שכן ממאי [ממה] אתה יודע שברייתא זו היא כדעת ר' מאיר, דילמא [שמא] כשיטת ר' יהודה היא, אבל לר' מאיר מדאורייתא נמי אסיר [מהתורה גם כן אסור חלבו של גיד הנשה]!

לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: גִּיד הַנָּשֶׁה – מְחַטֵּט אַחֲרָיו בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, וְשַׁמְנוֹ מוּתָּר. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ חֲטִיטָה? רַבִּי מֵאִיר, וְקָאָמַר: שַׁמְנוֹ מוּתָּר.

ומשיבים: לא סלקא דעתך [אל יעלה על דעתך] לומר כן, דתניא [שכן שנויה ברייתא] האומרת כי גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא, ושמנו מותר. ויש לברר: מאן [מי] החכם ששמעת ליה דאית ליה [אותו שיש לו, שהוא סבור] דין זה של חטיטה? הלא ר' מאיר הוא, כמבואר למעלה, ושלא כדעת ר' יהודה. וקאמר [והוא אומר] בברייתא זו כי שמנו של גיד הנשה מותר. הרי איפוא שסבור ר' מאיר כי מן התורה מותר חלבו של גיד הנשה, ואינו אסור אלא מדברי חכמים.

אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא, אָמַר רַב: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא קְנוֹקָנוֹת שֶׁבּוֹ. עוּלָּא אָמַר: עֵץ הוּא, וְהַתּוֹרָה חִיְּיבָה עָלָיו.

ועוד בענין איסור גיד הנשה, אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא, אמר רב: לא אסרה תורה אלא רק את הקנוקנות שבו, הגידים הדקים שלאורך הירך מתחת לבשר, וסמוכים לגיד העיקרי, שרק הם אסורים, שכן הם רכים ויש בהם טעם. ואולם הגיד עצמו, שהוא קשה ואין בו טעם, הריהו כעץ ולא נאסר מן התורה. ואילו עולא אמר כי אמנם הגיד עצמו כעץ הוא, ואולם התורה חייבה עליו. כפי שהוא, אף שאין בו טעם.

אֲמַר אַבַּיֵי: כְּוָותֵיהּ דְּעוּלָּא מִסְתַּבְּרָא, דַּאֲמַר רַב שֵׁשֶׁת, אֲמַר רַב אַסִי: חוּטִין שֶׁבַּחֵלֶב – אֲסוּרִין, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן, אַלְמָא – ״חֵלֶב״ אֲמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא חוּטִין. הָכָא נַמִי – ״גִּיד״ אֲמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא קְנוֹקָנוֹת.

אמר אביי: כוותיה [כשיטתו] של עולא מסתברא [מסתבר], שהרי אמר רב ששת, אמר רב אסי כי החוטין שבתוך החלב (כחוטי הכסלים, והחוטים הדקים שעל הקרב) אסורין באכילה, ואולם אין חייבין עליהן, אלמא [מכאן] שחלב אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא חוטין, הכא נמי [כאן גם כן] גיד אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא קנוקנות.

גּוּפָא, אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת, אֲמַר רַב אַסִי: חוּטִין שֶׁבַּחֵלֶב – אֲסוּרִין, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן. שֶׁבַּכּוּלְיָא – אֲסוּרִין וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן. לוֹבֶן כּוּלְיָא – רַבִּי וְרַבִּי חִיָּיא, חַד אֲסַר וְחַד שָׁרֵי.

למעלה הובאה הלכה שאמר רב ששת בשם רב אסי לבירור הכרעת הדין במחלוקת רב ועולא, ועתה דנים בה גופא [עצמה]. שכן אמר רב ששת, אמר רב אסי: חוטין שבחלב אסורין, ואין חייבין עליהן, חוטים שבכוליא (כליה) אסורין ואין חייבין עליהן. לובן כוליא שהוא כעין חלב, נחלקו בכך רבי ור' חייא, חד [אחד מהם] אסר וחד שרי [ואחד מהם התיר],

רַבָּה מְמָרְטֵט לֵיהּ, רַבִּי יוֹחָנָן מְמָרְטֵט לֵיהּ, רַבִּי אַסִי גָּאֵים לֵיהּ. אֲמַר אַבַּיֵי: כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אַסִי מִסְתַּבְּרָא, דַּאֲמַר רַבִּי אַבָּא, אֲמַר רַב יְהוּדָה, אֲמַר שְׁמוּאֵל:

רבה ממרטט ליה [היה מחטט אחריו], ר' יוחנן ממרטט ליה [היה מחטט אחריו], ר' אסי גאים ליה [חותך אותו] מבחוץ. אמר אביי: כוותיה [כשיטתו] של ר' אסי מסתברא [מסתבר], שכן אמר ר' אבא, אמר רב יהודה, אמר שמואל: