״הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים״.

שכן אמרה נעמי לרות אודות בועז "הנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה... עד כלותו לאכול ולשתות. ויהי בשכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם" (רות ג, ב—ד). הרי שלא הלך בועז לביתו אחר שזרה את גורנו, מפני שאין ראוי לתלמיד חכם לצאת יחידי בלילה.

רַבִּי אַבָּהוּ אֲמַר מֵהָכָא: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת״ וגו׳.

ור' אבהו אמר כי יש להביא ראיה לדבר מהכא [מכאן, מהנאמר בעקידת יצחק]: "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר לו האלקים" (בראשית כב, ג), ולא הקדים ויצא למקום העקידה כבר בלילה. שכן אין זה ראוי לתלמיד חכם לצאת בלילה.

וְרַבָּנַן אָמְרִי מֵהָכָא: ״לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם״ וגו׳.

ורבנן אמרי [וחכמים אומרים] כי יש להביא ראיה לכך מהכא [מכאן, מהנאמר ביעקב השולח את יוסף לשכם]: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר" (שם לז, יד), שלא הלך יוסף אלא בזמן שאדם יכול לראות את הנעשה אצל בני אדם ואצל הצאן, שהוא ביום ולא בלילה.

רַב אֲמַר מֵהָכָא: ״וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ״.

ורב אמר כי יש להביא ראיה לכך מהכא [מכאן, מהנאמר ביעקב לאחר מאבקו עם המלאך בפנואל "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל" (שם לב, לא), שלא הלך יעקב לדרכו בלילה אלא משזרחה השמש. שכן אין ראוי לתלמיד חכם לצאת בלילה.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאִיטְלִיז שֶׁל אֵימָאוּם, שֶׁהָלְכוּ לִיקַּח בְּהֵמָה לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, כְּתִיב ״וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ״, וְכִי שֶׁמֶשׁ לוֹ לְבַד זָרְחָה? וַהֲלֹא לְכָל הָעוֹלָם זָרְחָה!

מתוך שהובאה דרשת הכתוב "ויזרח לו השמש", מביאים עוד בדרשת כתוב זה. אמר ר' עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ואת ר' יהושע בעת שהיו באיטליז (מקום מכירת בשר) של היישוב אימאום, שהלכו חכמים אלה ליקח (לקנות) בהמה לבשרה, לצורך משתה (חתונה) של בנו של רבן גמליאל. ושאלתי היתה, כתיב [נאמר] "ויזרח לו השמש", וכי השמש לו ליעקב לבד זרחה? והלא לכל העולם כולו זרחה!

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁמֶשׁ הַבָּאָה בַּעֲבוּרוֹ, זָרְחָה בַּעֲבוּרוֹ, דִּכְתִיב ״וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה״, וּכְתִיב ״וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם״, כִּי מְטָא לְחָרָן אֲמַר: אֶפְשָׁר עָבַרְתִּי עַל מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ אֲבוֹתַי, וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי? כַּד יָהֵיב דַּעְתֵּיהּ לְמִיהֲדַר – קָפְצָה לֵיהּ אַרְעָא, מִיָּד – ״וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם״.

אמר ר' יצחק בהסבר הדברים: שמש זו הבאה (ששקעה) בעבר בעבורו של יעקב, זרחה הפעם במיוחד בעבורו, דכתיב [שכן נאמר]: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (שם כח, י), הרי שהלך לחרן והגיע לשם, ואולם בהמשך הפסוק כתיב [נאמר] "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש", והיה זה בבית אל, ולא בחרן. ומעתה כיצד יתפרשו הכתובים הסותרים? ויש לפרש שאכן הגיע יעקב לחרן, ואולם כי מטא [כאשר הגיע] לחרן אמר: אפשר עברתי בדרכי לחרן על פני המקום שבו התפללו אבותי, אברהם ויצחק, ואני לא התפללתי בו? כד יהיב דעתיה למיהדר [כאשר נתן דעתו לחזור] לשם להתפלל קפצה ליה ארעא [קפצה לו הארץ], ומיד "ויפגע במקום".

כַּד צְלֵי בָּעֵי לְמִיהֲדַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי, וְיִפָּטֵר בְּלֹא לִינָה? מִיָּד בָּא הַשֶּׁמֶשׁ.

כד צלי, בעי למיהדר [כאשר סיים שם להתפלל, רצה לחזור לחרן], אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני, ויפטר משם בלא לינה? מיד, "בא השמש" ששקעה השמש קודם זמנה. והיא השמש ששקעה ליעקב קודם זמנה, שבה וזרחה ליעקב קודם זמנה.

כְּתִיב ״וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם״, וּכְתִיב ״וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן״! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ כָּל אוֹתָן אֲבָנִים לְמָקוֹם אֶחָד, וְכָל אַחַת וְאַחַת אוֹמֶרֶת ״עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק זֶה רֹאשׁוֹ״. תָּנָא: וְכוּלָּן נִבְלְעוּ בְּאֶחָד.

מתוך שהובאה דרשת ר' יצחק בסתירת כתובים הנאמרים ביציאת יעקב לחרן, מביאים עוד מדרשותיו בסתירה שבכתובים אלה. בתחילה כתיב [נאמר] כי לאחר ששקעה השמש "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (שם), הרי שלקח יעקב כמה אבנים לשים מראשותיו בלילה, ואולם לאחר מכן כתיב [נאמר]: "וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן", משמע שהיתה זו רק אבן אחת! אמר ר' יצחק: מלמד שאמנם לקח יעקב כמה אבנים, ואולם נתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת "עלי יניח צדיק זה את ראשו". תנא [שנה] החכם: וכולן נבלעו באבן אחד.

״וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה״, תָּנָא: כַּמָּה רָחְבּוֹ שֶׁל סוּלָּם – שְׁמוֹנַת אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת, דִּכְתִיב ״וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ״, ״עֹלִים״ – שְׁנַיִם, ״וְיֹרְדִים״ – שְׁנַיִם, וְכִי פָּגְעוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – הָווּ לְהוּ אַרְבָּעָה,

ועוד בבירור מקראות ביציאת יעקב לחרן, נאמר שם: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (שם, יב), תנא [שנה] החכם: כמה היה רחבו של סולם זה? שמונת אלפים פרסאות, ומסבירים : דכתיב [שכן נאמר] בתיאור הסולם: "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", ונדייק: "עולים" — הרי זה מורה כי שנים מלאכים הם העולים בסולם, וכן נאמר "ויורדים" — הרי זה מורה כי עוד שנים מלאכים הם היורדים בו. ו מעתה כי פגעו בהדי הדדי [כאשר הם נפגשים יחד] הוו להו [הריהם]

וּכְתִיב בֵּיהּ בַּמַּלְאָךְ ״וּגְוִיָּתוֹ כְּתַרְשִׁישׁ״, וּגְמִירִי דְּתַרְשִׁישׁ תְּרֵי אַלְפֵי פַּרְסֵי הָווּ.

ארבעה הנמצאים בסולם כאחד. וכתיב ביה [ונאמר בו] במלאך "וגויתו כתרשיש" (דניאל י, ו), וגמירי [ומסור בידינו] שמידתו של הים הנקרא תרשיש תרי אלפי פרסי הוו [אלפיים פרסה הם], ואם יש ארבעה מלאכים הנמצאים כאחד בסולם הרי שרוחבו של הסולם הוא שמונת אלפים פרסה.

תָּנָא: עוֹלִין וּמִסְתַּכְּלִין בִּדְיוֹקְנוֹ שֶׁל מַעְלָה, וְיוֹרְדִין וּמִסְתַּכְּלִין בִּדְיוֹקְנוֹ שֶׁל מַטָּה. בָּעוּ לְסַכּוּנֵיהּ, מִיָּד – ״וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ – כְּאָדָם שֶׁמֵּנִיף עַל בְּנוֹ.

ועוד תנא [שנה] החכם בענין הכתוב "עולים ויורדים בו" וסמיכותו לאמור לאחר מכן "והנה ה' נצב עליו" (בראשית שם, יג): היו המלאכים עולין המלאכים ומסתכלין בדיוקנו של יעקב של מעלה (פרצוף אדם שבארבע חיות, כנאמר בחזון המרכבה בספר יחזקאל פרק א, שהוא בדמותו של יעקב), ויורדין המלאכים ומסתכלין בדיוקנו יעקב של מטה. בעו לסכוניה [רצו לסכן אותו, את יעקב] מפני הקנאה. מיד, "והנה ה' נצב עליו", לשומרו. ובכתוב זה אמר ר' שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא זה כתוב, אי אפשר לאמרו מדעתנו, כאדם שמניף על בנו שמנפנף לו במניפה לעשות לו נחת, כך היה ה' ניצב עליו לשומרו מפני המלאכים.

״הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ״ וגו׳ – מַאי רְבוּתֵיהּ? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁקִּפְּלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָהּ תַּחַת יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לִיכָּבֵשׁ לְבָנָיו.

עוד בדרשות הכתובים בפרשה זו, נאמר בהתגלות ה' ליעקב "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" (בראשית שם), ושואלים: מאי רבותיה [מה גדולתה] של הבטחה זו, שהרי מקום שכיבתו של אדם הריהו פיסת ארץ קטנה מאד! אמר ר' יצחק: מלמד שקפלה הקדוש ברוך הוא לכל ארץ ישראל כולה והניחה למשכב תחת יעקב אבינו, ונמצא שכל ארץ ישראל הובטחה ליעקב ולזרעו. וכל כך למה? כדי שתהא נוחה ליכבש לבניו.

״וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר״, אָמַר לוֹ: גַּנָּב אַתָּה, אוֹ קוּבְיוּסְטוּס אַתָּה, שֶׁמִּתְיָירֵא מִן הַשַּׁחַר? אָמַר לוֹ: מַלְאָךְ אֲנִי, וּמִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי לֹא הִגִּיעַ זְמַנִּי לוֹמַר שִׁירָה עַד עַכְשָׁיו.

ושבים לדרשות הכתובים בענין מאבקו של יעקב עם המלאך. "ויאמר שלחני כי עלה השחר" (שם לב, כו), אמר לו יעקב למלאך: וכי גנב אתה, או קוביוסטוס (משקר, מרמה בקוביות) אתה, שמתיירא מן השחר פן תתגלה לאור היום ותיתפס, ולכן אתה צריך לצאת מיד עם עלות השחר? אמר לו: אין אני מכלל בני אדם, אלא מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע עדיין זמני לומר שירה עד עכשיו, ועכשיו צריך אנו לעלות ולומר שירה.

מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב חֲנַנְאֵל אֲמַר רַב, דַּאֲמַר רַב חֲנַנְאֵל אֲמַר רַב: שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרוֹת שִׁירָה בְּכָל יוֹם, אַחַת אוֹמֶרֶת ״קָדוֹשׁ״, וְאַחַת אוֹמֶרֶת ״קָדוֹשׁ״, וְאַחַת אוֹמֶרֶת ״קָדוֹשׁ ה׳ צְבָאוֹת״.

ואומרים: מסייע ליה [לו] הדבר לדעת רב חננאל אמר רב, שכן אמר רב חננאל אמר רב: שלש כתות חדשות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום, אחת מהן אומרת "קדוש", ואחת מהן אומרת "קדוש", ואחת מהן אומרת "קדוש ה' צבאות".

מֵיתִיבֵי: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה בְּכָל שָׁעָה, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא פַּעַם אַחַת בְּיוֹם, וְאָמְרִי לָהּ: פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת, וְאָמְרִי לָהּ: פַּעַם אַחַת בְּחוֹדֶשׁ, וְאָמְרִי לָהּ: פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה, וְאָמְרִי לָהּ: פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ, וְאָמְרִי לָהּ: פַּעַם אַחַת בְּיוֹבֵל, וְאָמְרִי לָהּ: פַּעַם אַחַת בָּעוֹלָם.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו כי חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממלאכי השרת. שכן ישראל אומרים שירה בכל שעה שרוצים, ואילו מלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום, ואמרי לה [ויש אומרים] שאומרים המלאכים פעם אחת בשבת (בשבוע) בלבד, ואמרי לה [ויש אומרים] שאינם אומרים אלא פעם אחת בחודש, ואמרי לה [ויש אומרים] כי שירתם של המלאכים היא פעם אחת בשנה, ואמרי לה [ויש אומרים] כי היא רק פעם אחת בשבוע (בשבע שנים), ואמרי לה [ויש אומרים] כי היא אינה אלא פעם אחת ביובל (חמישים שנה), ואמרי לה [ויש אומרים] שאין היא אלא פעם אחת בעולם בכל ימי חייהם.

וְיִשְׂרָאֵל מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אַחַר שְׁתֵּי תֵּיבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳״ וגו׳, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אֶלָּא לְאַחַר שָׁלֹשׁ תֵּיבוֹת, כְּדִכְתִיב ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה׳ צְבָאוֹת״.

ועוד מחיבתן של ישראל היתירה על מלאכי השרת, שישראל מזכירין את השם מיד לאחר שתי תיבות שאומרים, שכן נאמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, ד), ואילו מלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר שלש תיבות, כדכתיב [כמו שנאמר] במלאכים "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג).

וְאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים שִׁירָה לְמַעְלָה, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר״, וַהֲדַר ״וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים״!

ולא עוד אלא שאין מלאכי השרת אומרים שירה בעולמות ש למעלה, עד שלפני כן יאמרו ישראל שירה בעולם שלמטה, בעולם הזה. שכן נאמר: "ברן יחד כוכבי בקר" (איוב לח, ז), הם בני ישראל המשולים לכוכבים, ורק אחר כך הדר [חזר] הכתוב לומר "ויריעו כל בני אלהים", הם מלאכי השרת. ואם כן, למדנו שאין המלאכים מזכירים את שם ה' אלא לאחר שלוש תיבות ("קדוש קדוש קדוש"), ושלא כדברי רב חננאל בשם רב שהכת השלישית של מלאכי השרת מזכירה את שם ה' לאחר תיבה אחת ("קדוש")!

אֶלָּא: אַחַת אוֹמֶרֶת ״קָדוֹשׁ״, וְאַחַת אוֹמֶרֶת ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״, וְאַחַת אוֹמֶרֶת ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה׳ צְבָאוֹת״. וְהָאִיכָּא ״בָּרוּךְ״!

אלא צריך לומר כך בדברי רב חננאל בשם רב: כת אחת אומרת "קדוש", וכת אחת אומרת "קדוש קדוש", וכת אחת אומרת "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות". ושואלים: והאיכא [והרי יש] גם אמירת מלאכים שיש בה הזכרת שם ה' לאחר שתי תיבות, שכן נאמר בנבואת יחזקאל "ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה' ממקומו. וקול כנפי החיות משיקות אשה אל אחותה וקול האופנים לעומתם וקול רעש גדול" (יחזקאל ג, יב—יג). הרי שמזכירים שאף המלאכים מזכירים את שם ה' לאחר שתי תיבות בלבד ("ברוך כבוד")!