חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב נָקַב!

חוששין שמא במקום נקב של נחש נקב הציפור או העכבר, ואסור לאוכלם מחשש סכנה!

אֲמַר לֵיהּ: מִי קָא מְדַמֵּית אִיסּוּרָא לְסַכַּנְתָּא? סַכָּנָה שָׁאנֵי. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי שְׁנָא סְפֵק סַכַּנְתָּא לְחוּמְרָא? סְפֵק אִיסּוּרָא נַמִי לְחוּמְרָא!

אמר ליה [לו] רב הונא: מי קא מדמית איסורא לסכנתא [האם אתה מדמה איסור לסכנה]? סכנה שאני [שונה] וצריך לחשוש לה במקום ספק. אמר ליה [לו] רבא: מאי שנא ספק סכנתא לחומרא [במה שונה ספק סכנה שהולכים בו להחמיר]? ספק איסורא נמי לחומרא [ספק איסור גם כן נלך בו להחמיר]!

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְלָא שָׁאנֵי בֵּין אִיסּוּרָא לְסַכַּנְתָּא? וְהָא אִילּוּ סְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – סְפֵיקוֹ טָהוֹר, וְאִילּוּ סְפֵק מַיִם מְגוּלִּין – אֲסוּרִין!

אמר ליה [לו] אביי: וכי לא שאני [שונה] הדין בין איסורא לסכנתא [איסור לסכנה]? והא [והרי] אילו ספק טומאה ברשות הרבים — ספיקו טהור, ואילו ספק מים מגולין כלומר, מים שהיו מגולים בלילה, שיש ספק שמא הטיל בה נחש את ארסו ויש סכנה בשתייתם — אסורין!

אֲמַר לֵיהּ: הָתָם הִלְכְתָא גְּמִירִי לָהּ מִסּוֹטָה: מַה סּוֹטָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – אַף טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד.

אמר ליה [לו] רבא: התם [שם] ספק טומאה ברשות הרבים הוא דין מיוחד, שכן הלכתא גמירי לה [הלכה אנו למדים אותה] מדין סוטה ששהתה בסתר עם איש זר ונאסרה מספק שמא נבעלה לו ונטמאה, (במדבר ה, יג) מה סוטה — ברשות היחיד הדברים אמורים, שהרי רשות הרבים אינה מקום סתר, אף ספק טומאה — ברשות היחיד הוא טמא, ולא ברשות הרבים. אבל בכל ספק איסור הולכים אנו להחמיר, כמו בספק סכנה.

מְתִיב רַב שִׁימִי: שֶׁרֶץ בְּפִי חוּלְדָּה וְחוּלְדָּה מְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵיקוֹ טָהוֹר, וְאִילּוּ סְפֵק מַיִם מְגוּלִּין – אֲסוּרִין!

מתיב [מקשה] גם רב שימי על דברי רבא ממה ששנינו: היה שרץ מת בפי חולדה, ואותה חולדה היתה מהלכת על גבי ככרות של תרומה, ספק נגע השרץ בככרות ספק לא נגע — הרי ספיקו טהור,ואפילו ברשות היחיד, ואילו ספק מים מגולין — אסורין!

הָתָם נַמִי הִלְכְתָא גְּמִירִי לָהּ מִסּוֹטָה: מַה סּוֹטָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דַּעַת לִישָּׁאֵל, אַף הָכָא נַמִי – דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל.

ומשיבים: התם נמי הלכתא גמירי לה [שם גם כן הלכה אנו למדים אותה] מסוטה: מה סוטה היא דבר שיש בה דעת לישאל, שיש אפשרות לשאול אותה אם נטמאה — אף הכא נמי [אף כאן גם כן] ספק טומאה ברשות היחיד טמא רק בדבר שיש בו דעת לישאל, ומה שאין בו דעת להישאל, וכגון הככרות שספק לנו אם נטמאו — ספיקו טהור, אבל בספק איסור יש להחמיר.

אֲמַר רַב אַשִׁי, תָּא שְׁמַע: צְלוֹחִית שֶׁהִנִּיחָהּ מְגוּלָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְכוּסָּה – טְמֵאָה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וְכִיסָּהּ;

אמר רב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת שסכנה חמורה מאיסור, ממה ששנינו: צלוחית ובה מי חטאת שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה — הרי היא טמאה, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם וכיסה אותה, ואגב כן טימא אותה ואת המים שבתוכה.

הִנִּיחָהּ מְכוּסָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְגוּלָּה, אִם יְכוֹלָה חוּלְדָּה לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה, אוֹ נָחָשׁ לְדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אוֹ שֶׁיָּרַד בָּהּ טַל בַּלַּיְלָה – פְּסוּלָה;

הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה, אם היא במקום שיכולה חולדה לשתות ממנה, או נחש לדברי רבן גמליאל, או שיש לחשוש שירד בה טל בלילה — הרי זו פסולה, שאין להזות ממי החטאת שבתוכה על טמא מת, שמא נתערב בהם רוק החולדה או טל, שאינם כשרים להזאה, ופסלוה, אבל אינה טמאה.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַה טַּעַם?

ואמר רבי יהושע בן לוי: מה טעם אין חוששים שאדם טמא גילה אותה ונטמאה?