שִׁיעוּרָא בָּעֵינַן, וַעֲבוֹדָה זָרָה כַּתּוּתֵי מִכַתַּת שִׁיעוּרָא, הָכָא – כָּל מַה דְּמִכַתַּת מְעַלֵּי לְכִסּוּי. הדרן עלך כסוי הדם

שיעורא בעינן [שיעור מינימאלי אנו צריכים] לקיום המצוה, בשופר — כדי שיוכל לאוחזו בידו וייראה מכאן ומכאן, ובלולב — שיעורו ארבעה טפחים. ועבודה זרה ומשמשיה, כיון שהם עומדים לשריפה — הרי זה כאילו נשרפו, וכתותי מכתת שיעורא [כתות ושבור שיעורו], וכאילו אין לשופר או ללולב שיעור. אבל הכא [כאן] בכיסוי הדם, אין צורך בשיעור, ואדרבה — כל מה דמכתת מעלי [כל מה שהוא כתות יותר הרי זה טוב יותר] למצות הכיסוי.

מתני׳ גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בְּחוּלִּין וּבְמוּקְדָּשִׁין. וְנוֹהֵג בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בָּעוֹף – מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כַּף.

וְנוֹהֵג בַּשָּׁלִיל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשָּׁלִיל וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר.

איסור אכילתו של גיד הנשה נוהג (קיים) בין בארץ ובין בחוצה לארץ; בין בפני הבית (בזמן שבית המקדש היה קיים), ובין שלא בפני הבית; בין בבעלי חיים שהם חולין, ובין באלה שהם מוקדשין. ונוהג איסור זה בבהמה ובחיה, בירך של צד ימין שבהן ובירך של צד שמאל שבהן. ואולם איסור זה אינו נוהג בעוף — מפני שבאיסור גיד הנשה נאמר "אשר על כף הירך" (בראשית לב, לב), ואילו העוף אין לו כף (בליטה של בשר שעל עצם הירך, שצורתה עגולה).

וְאֵין הַטַּבָּחִין נֶאֱמָנִין עַל גִּיד הַנָּשֶׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נֶאֱמָנִין עָלָיו, וְעַל הַחֵלֶב.

ונוהג איסור זה אף בשליל (עובר בסמוך ללידתו הנתון בשליה במעי אמו). ר' יהודה אומר: אינו נוהג בשליל, ובדומה לכך, גם חלבו של השליל מותר.

גמ׳ מוּקְדָּשִׁין, פְּשִׁיטָא! מִשּׁוּם דְּאַקְדְּשֵׁיהּ פָּקַע לֵיהּ אִיסּוּר גִּיד מִינֵּיהּ?

ואין הטבחין (קצבים) נאמנין לומר על הבשר שהם מוכרים כי הוציאו ממנו את גיד הנשה, אלו דברי ר' מאיר. ואילו חכמים אומרים כי הקצבים נאמנין בדבריהם הן עליו, על גיד הנשה שהוציאוהו, והן על החלב שהוציאוהו.

וְכִי תֵּימָא: יֵשׁ בַּגִּידִין בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאָתֵי אִיסּוּר מוּקְדָּשִׁין וְחָיֵיל אַאִיסּוּר גִּיד, הַאי ״מוּקְדָּשִׁין נוֹהֵג בַּגִּיד״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא קָסָבַר: אֵין בַּגִּידִין בְּנוֹתֵן טַעַם, וּבְמוּקְדָּשִׁין, אִיסּוּר גִּיד – אִיכָּא, אִיסּוּר מוּקְדָּשִׁין – לֵיכָּא.

שנינו במשנתנו כי איסור אכילת גיד הנשה הריהו נוהג בין בבהמות וחיות שהן חולין ובין באלה שהן מוקדשין, ותוהים: מה טעם יש לשנות כן, והרי פשיטא [פשוט] הוא שכך הדין? וסברה היא: הרי בתחילה בעל חיים זה המוקדש היה של חולין, ואז חל עליו איסור גיד הנשה, ומעתה יש לומר, וכי משום דאקדשיה [שהקדישו] בעליו, פקע ליה [לו] בכך איסור גיד הנשה מיניה [ממנו]?

וְסָבַר תַּנָּא דִּידָן אֵין בַּגִּידִין בְּנוֹתֵן טַעַם? וְהָתְנַן: יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה!

וכי תימא [ואם תאמר] בטעם הדבר שנצרך הדבר להישנות במפורש, שכן איסור גיד הנשה אינו מותנה בטעם שיש בגיד, ואף אם הגיד לא היה מכיל כל טעם (ונמצא שבאכילתו לא היתה כל הנאה), הריהו בכלל איסור זה. ואולם מעתה שיש בגידין בנותן טעם, ואתי [ובא] איסור אכילת מוקדשין וחייל אאיסור [וחל על איסור] גיד הנשה. ומעתה יש בו אף איסור אכילת קדשים — אין לומר כן, שהרי האי [זה] "מוקדשין נוהג בגיד" מיבעי ליה [נצרך לו, לתנא] לומר. שכן עיקר חידושו הוא שאיסור מוקדשים חל עליו! וחוזרים ומתרצים: אלא קסבר [סבור הוא, התנא במשנתנו] כי אין בגידין בנותן טעם, ולכך בבהמות מוקדשין, איסור גיד — איכא [יש], שכן אין איסור זה מותנה באכילה שיש בה טעם. ואילו איסור אכילת מוקדשין — ליכא [אין] בו, מאחר שאין זו אכילה בדבר שיש בו טעם.

אֶלָּא, הָכָא בְּוַלְדוֹת קָדָשִׁים עָסְקִינַן, וְקָסָבַר: נוֹהֵג בַּשָּׁלִיל, וְקָסָבַר: וַלְדוֹת קָדָשִׁים בִּמְעֵי אִמָּן הֵן קְדוֹשִׁים, דְּאִיסּוּר גִּיד וְאִיסּוּר מוּקְדָּשִׁין בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתֵי.

ומקשים על הסבר זה: והאם סבר [סבור] תנא דידן [שלנו, במשנתנו] כי אין בגידין בנותן טעם? והתנן [והרי שנינו] בפרקנו (להלן צו,ב): ירך שלא הוצא גיד הנשה מתוכה, ונתבשל בה (יחד עם הירך) בקדירה, גיד הנשה, אם יש בה שיעור בכדי שיהא גיד הנשה נותן טעם בירך — הרי זו הירך כולה אסורה באכילה. הרי שסבור התנא כי יש בגיד הנשה נתינת טעם! ומציעים הסבר אחר:

וּמִי מָצֵית מוֹקְמַת לָהּ בַּשָּׁלִיל, וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא ״נוֹהֵג בַּשָּׁלִיל״, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בַּשָּׁלִיל עָסְקִינַן! הָכִי קָאָמַר: דָּבָר זֶה מַחֲלוֹקֶת דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן.

אלא, הכא [כאן, במשנתנו] לא בבהמות קדשים מדובר, אלא בולדות בהמות קדשים עסקינן [עוסקים אנו], וקסבר [וסבור הוא, התנא] כי איסור גיד הנשה נוהג אף בשליל, וכן קסבר [סבור הוא, התנא] כי ולדות קדשים הנמצאים עדיין במעי אמן הן קדושים. ומעתה נמצא כי לא קדם איסור אכילת גיד הנשה לאיסור אכילת מוקדשים, אלא איסור גיד הנשה ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קאתי [ביחד הם באים].

וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּתַרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ? וְהָתְנַן, עַל אֵלּוּ טוּמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ: עַל הַמֵּת וְעַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת.

ומקשים על כך: ומי מצית מוקמת לה [והאם אתה יכול להעמיד אותה, את משנתנו] בשליל, והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסוף המשנה] "נוהג בשליל", מכלל דרישא לאו [מכאן נלמד שבתחילת המשנה לא] בשליל עסקינן [עוסקים אנו]! ומשיבים: אף בתחילת המשנה מדובר בשליל, והכי קאמר [כך הוא, התנא בסוף המשנה אומר]: דבר זה ששנינו בדין גיד הנשה בשליל, אין הוא כדברי הכל, אלא שנוי ב מחלוקת של ר' יהודה ורבנן [וחכמים].

וְקַשְׁיָא לָן: עַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת מְגַלֵּחַ, עַל כּוּלּוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן? וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְנֶפֶל שֶׁלֹּא נִקְשְׁרוּ אֵבָרָיו בַּגִּידִין.

וחוזרים ומקשים על העמדת משנתנו בשליל, וכשיטה הסבורה שוולדות קדשים הריהם קדושים במעי אמם: ומי מצית אמרת דתרוייהו בהדי הדדי קאתו [והאם אתה יכול לומר ששניהם, איסור גיד הנשה ואיסור מוקדשים, באים ביחד]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: על אלו טומאות הנזיר סותר את מנין ימי נזירותו ומגלח את שערו, ופותח במנין חדש של ימי נזירות?