וּנְסוֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁין דַּקָּה, וְסִיד, וְחַרְסִית, לְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִסָּהוּ״; יָכוֹל שֶׁאֲנִי מַרְבֶּה אַף זֶבֶל הַגַּס, וְחוֹל הַגַּס, וּשְׁחִיקַת כְּלֵי מַתָּכוֹת, וּלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁלֹּא כְּתָשָׁן, וְקֶמַח וְסוּבִּין וּמוּרְסָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֶּעָפָר״.

ונסורת של חרשין (נגרים) דקה, וסיד, וחרסית, וכן לבנה ומגופה (כיסוי של חבית) שכתשן? תלמוד לומר: "וכסהו" (ויקרא יז, יג), ומשמע — בכל דבר. יכול שאני מרבה אף זבל הגס, וחול הגס, ושחיקת כלי מתכות, ולבנה ומגופה שלא כתשן, וקמח, וסובין, שנשאר בנפה לאחר סינון הקמח, ומורסן, שאריות של קליפות החיטה שנכתשה? תלמוד לומר: "וכסהו בעפר", ומכאן אתה למד שהציווי "וכסהו" אינו כולל כל דבר.

וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת אֵלּוּ וּלְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ? אַחַר שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב וּמִיעֵט, מַרְבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁהֵן מִין עָפָר, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁאֵין מִין עָפָר.

ויש לשאול: ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו? על כך יש להשיב: אחר שריבה הכתוב ("וכסהו") ומיעט ("בעפר"), מרבה אני את אלו, חול הדק וכו' — שהן מין עפר, שמגדל צמחים, ומוציא אני את אלו, חול הגס וכו' — שאין מין עפר, שאינם מגדלים צמחים.

אֵימָא: ״וְכִסָּהוּ״ – כְּלָל, ״עָפָר״ – פְּרָט, כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט, עָפָר – אִין, מִידֵי אַחֲרִינָא – לָא!

ושואלים: ומדוע אתה דורש כך את הכתוב? אימא [אמור] "וכסהו" — כלל, "עפר" — פרט, ולפי כללי מדרש ההלכה, כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, ואם כן, עפר — אין [כן], מידי אחרינא [כל דבר אחר] — לא!

אֲמַר רַב מָרִי: מִשּׁוּם דְּהָוָה כְּלָל הַצָּרִיךְ לִפְרָט, וְכָל כְּלָל הַצָּרִיךְ לִפְרָט – אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט.

אמר רב מרי: משום דהוה [ש"וכסהו" הוא] כלל הצריך לפרט, ש"בעפר" מפרש מהי מהות הכיסוי, שהוא נעשה בדבר שהדם נבלע ומתערב בו. וכל כלל הצריך לפרט — אין דנין אותו בכלל ופרט.

דְּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: אֵין מְכַסִּים אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁזּוֹרְעִין בּוֹ וּמַצְמִיחַ. אֲמַר רָבָא: הַאי בּוּרְכָא.

מסופר, דרש רב נחמן בר רב חסדא בפני הרבים: אין מכסים דם חיה או עוף אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח. אמר רבא: האי בורכא [זו היא בורות, שטות], שהרי במשנה ובברייתא שנינו שמכסים בדברים שאם זורעים בהם אינם מצמיחים!

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: מַאי בּוּרְכָתֵיהּ? אֲנָא אֲמַרִיתָהּ נִיהֲלֵיהּ, וּמֵהָא מַתְנִיתָא אֲמַרִיתָהּ נִיהֲלֵיהּ: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר וְאֵין לוֹ אֵפֶר לְכַסּוֹת – שׁוֹחֵק דִּינָר זָהָב וּמְכַסֶּה; הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה וְאֵין לוֹ עָפָר לְכַסּוֹת – שׂוֹרֵף טַלִּיתוֹ וּמְכַסֶּה.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי בורכתיה [מה היא בורותו]? אנא אמריתה ניהליה [אני אמרתי אותה לו] לרב נחמן בר רב חסדא, ומהא מתניתא אמריתה ניהליה [ומברייתא זו אמרתי אותה לו], ששנינו: היה מהלך במדבר, שהעפר שם אינו מצמיח מה שזורעים בו, ורוצה לשחוט חיה או עוף, ואין לו אפר לכסות את דמו — שוחק דינר זהב ומכסה בו. וכן היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות — שורף טליתו ומכסה באפרה. הרי שאין מכסים בעפר המדבר, שאינו מצמיח.

בִּשְׁלָמָא שׂוֹרֵף טַלִּיתוֹ וּמְכַסֶּה – אַשְׁכַּחַן אֵפֶר דְּאִיקְרִי עָפָר, אֶלָּא דִּינָר זָהָב מְנָלַן? אֲמַר רַבִּי זֵירָא: ״וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ״.

ושואלים לגופה של הברייתא: בשלמא [נניח, מובן הדבר] ששורף טליתו ומכסה, שכן אשכחן [מצאנו] אפר דאיקרי [שנקרא] "עפר", כאשר יבואר להלן, ואם כן מתקיים בו "וכיסהו בעפר". אלא דינר זהב מנלן [מנין לנו] שאפשר לשחוק אותו ולכסות בו? אמר רבי זירא, שנאמר: "ועפרות זהב לו" (איוב כח, ו), הרי שזהב קרוי עפר.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְכַסִּין אֶלָּא בֶּעָפָר, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מָצִינוּ אֵפֶר שֶׁקָּרוּי ״עָפָר״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵיפַת״. וּבֵית שַׁמַּאי, עֲפַר שְׂרֵיפָה אִיקְרֵי, עָפָר סְתָמָא לָא אִיקְרֵי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מכסין אלא בעפר, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: מצינו אפר שקרוי "עפר", שנאמר "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת" (במדבר יט, יז). ובית שמאי משיבים: עפר שריפה איקרי [הוא נקרא], עפר סתמא לא איקרי [עפר סתם אינו נקרא].

תָּנָא: הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן הַשָּׁחוֹר וְהַכְּחוֹל, וְנִקְרַת פִּיסּוּלִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַזַּרְנִיךְ.

ביחס לרשימת הדברים ששנינו במשנתנו שמכסים בהם, תנא [שנה]: הוסיפו עליהן השחור (פחם כתוש), והכחול (צבע המשמש לכחול עינים), ונקרת פיסולין, עפר של פיסול וחציבה באבנים, ויש אומרים: אף הזרניך, אחד ממיני המחצבים.

אָמַר רָבָא: בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ ״וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״ – זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת, אֵפֶר פָּרָה וַעֲפַר סוֹטָה.

ומביאים דברי אגדה בענין מצות כיסוי הדם. אמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז) — זכו בניו לשתי מצות: אפר פרה אדומה, שמטהרים בו מטומאת מת (במדבר יט, ט), ועפר סוטה, עפר מקרקע המשכן שנותן הכהן במים שבודקים בהם את הסוטה לבודקה אם זינתה (שם ה, יז).

וְלִיחְשׁוֹב נַמִי עֲפַר כִּסּוּי הַדָּם! הָתָם – הֶכְשֵׁר מִצְוָה אִיכָּא, הֲנָאָה לֵיכָּא.

ושואלים: וליחשוב נמי [ושיחשיב גם כן] עפר כסוי הדם! ומשיבים: התם [שם] בכיסוי הדם — הכשר מצוה איכא [יש], שמשתמש בעפר לצורך קיום מצוה, אבל הנאה ליכא [אין], כמו שיש בשתי מצוות אלו, שיש בהן טהרתם וחשיבותם של ישראל.

וְאָמַר רָבָא: בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ,

ואמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו