לֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי מֵאִיר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר שֶׁאֵין מַתִּירָתָהּ בַּאֲכִילָה; וְלֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמְּטַהַרְתָּהּ מִידֵי נְבֵלָה.

לא לכל ענין אמר ר' מאיר ששחיטה שאינה ראויה לאכילה, כגון שוחט טריפה — שמה שחיטה, אלא מודה ר' מאיר שאין מתירתה באכילה; ולא לכל אמר ר' שמעון ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא מודה ר' שמעון שהשחיטה מטהרתה את הטריפה והדומות לה מידי טומאת נבלה. ודנים בדברים אלו.

אָמַר מָר: לֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי מֵאִיר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר שֶׁאֵין מַתִּירָתָהּ בַּאֲכִילָה. פְּשִׁיטָא! טְרֵפָה בִּשְׁחִיטָה מִי מִישְׁתַּרְיָא?

אמר מר [החכם] ר' אבא: לא לכל אמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, מודה ר' מאיר שאין מתירתה באכילה. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר]! טרפה בשחיטה מי מישתריא [האם היא מותרת]?

לָא, צְרִיכָא, לְשׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה – תְּהַנֵּי לֵיהּ שְׁחִיטַת אִמּוֹ, וְלָא לִיבָּעֵי שְׁחִיטָה, קָמַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא לשוחט את הטרפה ומצא בה עובר בן תשעה חדשים חי; סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל שאמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה — תהני ליה [תועיל לו] שחיטת אמו, כפי שמועילה שחיטת בהמה כשרה לולד שנמצא במעיה, ולא ליבעי [ולא יצטרך] שחיטה, לכן קמשמע לן [משמיע לנו] ר' אבא, שלדעת ר' מאיר שחיטה שאינה מתירה את האם באכילה — אינה מועילה לעובר שבמעיה, והוא טעון שחיטה בעצמו.

וְתִסְבְּרָא? וְהָאָמַר רַבִּי מֵאִיר: בֶּן פְּקוּעָה טָעוּן שְׁחִיטָה!

ומקשים: ותסברא [וכי יכול היית לסבור כן], שלא יצטרך שחיטה לדעת ר' מאיר, עד שהוצרך ר' אבא לומר שצריך שחיטה? והאמר [והרי אמר] ר' מאיר: בן פקועה, ולד שהיה במעי בהמה שנשחטה, ופקעו את רחמה והוציאוהו, אפילו היא כשרה — טעון שחיטה, שאין שחיטת האם מתירה את ולדה!

לָא צְרִיכָא, דְּרַבִּי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי מֵאִיר, וְסָבַר לָהּ כְּרַבָּנַן; סָבַר לָהּ כְּרַבִּי מֵאִיר – דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, וְסָבַר לָהּ כְּרַבָּנַן – דְּאָמְרִי: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ;

ומתרצים: באמת לא צריכא [לא נצרכו] דברי ר' אבא לשיטת ר' מאיר עצמו, אלא לשיטת רבי ההולך לשיטתו, מפני שרבי סבר לה [סבור] בדבר אחד כר' מאיר, וסבר לה כרבנן [וסבור בדבר אחר כחכמים]. ומפרטים: מצד אחד סבר לה [סבור] רבי בענין אותו ואת בנו כר' מאיר, שאמר: שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ואולם מצד אחר סבר לה כרבנן דאמרי [סבור רבי כחכמים שאומרים]: בן פקועה — שחיטת אמו הכשרה מטהרתו (מכשירה אותו) לאכילה.

כֵּיוָן דַּאֲמוּר רַבָּנַן: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ – תְּהַנֵּי לֵיהּ שְׁחִיטַת אִמּוֹ, וְלָא לִיבָּעֵי שְׁחִיטָה, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומעתה, כיון דאמור רבנן [שאמרו חכמים] בבן פקועה כשרה ששחיטת אמו מטהרתו, ולענין זה סבור רבי כמותם, שמא בטריפה תהני ליה [תועיל לו] לולד שחיטת אמו להתירו באכילה, ולא ליבעי [ולא יצטרך] שחיטה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' אבא, שלדעת רבי, למרות שהוא סבור כר' מאיר, ששחיטת טריפה (שאינה ראויה) שמה שחיטה — לא תועיל השחיטה להתיר את הוולד שבמעיה. ודנים בהמשך דברי ר' אבא.

״וְלֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמְּטַהַרְתָּהּ מִידֵי נְבֵלָה״. פְּשִׁיטָא! דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״ – מִקְצָת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה, וּמִקְצָת בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה, וְאֵי זוֹ – זוֹ טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ!

ולא לכל אמר ר' שמעון ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא מודה ר' שמעון שמטהרתה מידי נבלה. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר]! שהרי אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא שנה]: נאמר "וכי ימות מן הבהמה... הנוגע בנבלתה יטמא" (ויקרא יא, לט), ומן הלשון "מן הבהמה" למדנו: מקצת בהמה (חלק מן הבהמות) מטמאה בטומאת נבילה, ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואי זו שאינה מטמאה — זו טרפה ששחטה!

לָא צְרִיכָא, לְשׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה, וְהִיא חוּלִּין בָּעֲזָרָה. דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה, וְכֵן הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה, זֶה וְזֶה חוּלִּין בָּעֲזָרָה – רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בַּהֲנָאָה, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין;

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכו] דברי ר' אבא אלא לשוחט את הטרפה והיא חולין בעזרה. דתניא [ששנויה ברייתא]: השוחט את הטרפה, וכן השוחט בהמה ונמצאת לאחר שחיטתה שהיא טריפה, זה וזה מדובר בחולין שנשחטו בעזרה — ר' שמעון מתיר בהנאה, שלא כדין חולין כשרים שנשחטו בעזרה, שהם אסורים בהנאה, וחכמים אוסרין;

סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מוּתָּר בַּהֲנָאָה – אַלְמָא לָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל, אֵימָא: מִידֵי נְבֵלָה נַמִי לָא מְטַהֲרָה, קָא מַשְׁמַע לָן.

סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר ר' שמעון: מותר בהנאה, אלמא [מכאן] ששחיטת הטריפה לאו [לא] שחיטה היא כלל, וכאילו הרג אותה, ואם כן אימא [אמור]: מידי טומאת נבלה נמי לא מטהרה [מטהרת השחיטה], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' אבא, שלענין זה מועילה השחיטה.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חוּלִּין בָּעֲזָרָה דְּאוֹרַיְיתָא הִיא? אֲמַר לֵיהּ: אִין. וְהָתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה יִשָּׂרְפוּ בָּאֵשׁ, וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בָּעֲזָרָה; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרַיְיתָא – הַיְינוּ דְּגָזְרִינַן חַיָּה אַטּוּ בְּהֵמָה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: וסבר [וכי סבור] ר' שמעון שאיסור הנאה בחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא [מן התורה] היא? אמר ליה [לו]: אין [כן]. והתנן [וכן שנינו במשנה], ר' שמעון אומר: בהמות חולין שנשחטו בעזרה — ישרפו באש, וכן חיה שנשחטה בעזרה. אי אמרת בשלמא דאורייתא [נניח אם אתה אומר שבבהמת חולין הוא מן התורה] — היינו דגזרינן [זהו שאנו גוזרים] איסור הנאה מחיה שנשחטה בעזרה אטו [משום] בהמה.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, בְּהֵמָה מַאי טַעְמָא – דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל קָדָשִׁים בַּחוּץ; הִיא גּוּפָהּ גְּזֵרָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שבבהמה עצמה הוא איסור דרבנן [מדברי חכמים], הרי בהמה של חולין שנשחטה בעזרה מאי טעמא [מה טעם] אסרוה חכמים? דילמא אתי למיכל [שמא יבואו לאכול] קדשים בחוץ, כשרואים ששוחטים בהמות בעזרה ואוכלים אותן בחוץ. והרי איסור הנאה בבהמה היא גופה [עצמה] גזרה, ואנן ניקום [ואנחנו נעמוד] ונגזור גזירה לגזירה?

רַבִּי חִיָּיא נְפַל לֵיהּ יָאנִיבָא בְּכִיתָּנֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר לֵיהּ: שְׁקוֹל עוֹפָא וּשְׁחוֹט עַל בּוּבִיתָא דְּמַיָּא, דְּמוֹרַח דְּמָא וְשָׁבֵיק לֵיהּ.

שנינו במשנה כי הנוחר והמעקר, שהורג חיה או עוף שלא בדרך שחיטה — פטור מלכסות את הדם. ובענין זה מסופר, ר' חייא נפל ליה יאניבא בכיתניה [נפל לו עש בפשתנו], אתא לקמיה [בא לפני] רבי לשאול מה לעשות, אמר ליה [לו]: שקול עופא ושחוט על בוביתא דמיא [קח עוף ושחוט אותו על ביב המים] ששורים שם את הפשתן, דמורח דמא ושביק ליה [שהעש מריח את הדם ועוזב אותו, את הפשתן].

הֵיכִי עֲבִיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט וְצָרִיךְ לְדָם – חַיָּיב לְכַסּוֹת, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? אוֹ נוֹחֲרוֹ אוֹ עוֹקְרוֹ!

ושואלים: היכי עביד הכי [איך עשה כך]? איך מותר הדבר? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: השוחט חיה או עוף וצריך לדם — חייב לכסות, ואינו יכול להשתמש בדם. כיצד יעשה? או נוחרו (דוקר אותו) את בעל החיים, או עוקרו, עוקר את הסימנים, וכך הורגו, כך שאינו חייב בכיסוי הדם!

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: ״צֵא טְרוֹף״ אֲמַר לֵיהּ. כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר: ״צֵא נְחוֹר״ אֲמַר לֵיהּ.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל, אמר: "צא טרוף" אמר ליה [לו] רבי לר' חייא, שיעשה את העוף טריפה ואחר כך ישחט אותו, כפי ששנינו במשנה, שהשוחט טריפה פטור מכיסוי הדם. כי אתא [כאשר בא] רבין אמר: "צא נחור את העוף" אמר ליה [לו] רבי לר' חייא.

לְמַאן דְּאָמַר: ״צֵא טְרוֹף״, מַאי טַעְמָא לָא אֲמַר: ״צֵא נְחוֹר״?

ושואלים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ש"צא טרוף" אמר לו, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר לו: צא נחור?

וְכִי תֵּימָא, קָסָבַר: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, וּנְחִירָתוֹ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ; וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֵּשֶׁט וְעַל הַקָּנֶה, וְעַל רוֹב אֶחָד בָּעוֹף וְעַל רוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה!

וכי תימא [וכי תאמר] קסבר [סבור הוא] אין שחיטה לעוף מן התורה, ואם כן נחירתו — זו היא שחיטתו, וגם היא חייבת בכיסוי — דבר זה אינך יכול לומר, והתניא [והרי שנויה ברייתא], רבי אומר: מה שנאמר "וזבחת כאשר צויתיך" (דברים יב, כא) — מלמד שכבר נצטוה משה קודם לכן על מצות השחיטה — על הושט ועל הקנה, שחיתוכם הוא שחיטה, ועל הצורך בשחיטת רוב סימן אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה והרי רבי הוא ששנה את משנתנו!