הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר – יַעֲסוֹק בִּבְהֵמָה דַּקָּה. אֲמַר רַב חִסְדָּא: מַאי דִּכְתִיב ״וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ״ – שֶׁמְּעַשְּׁרוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן.

הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה. וכן אמר רב חסדא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ועשתרות צאנך" (דברים ז, יג) שהן מעשרות את בעליהן. ועוד

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּסָא דְּחָרָשִׁין וְלָא כָּסָא דְּפוֹשְׁרִין. וְהָנֵי מִילֵּי – בִּכְלֵי מַתָּכוֹת, אֲבָל בִּכְלֵי חֶרֶשׂ – לֵית לָן בָּהּ; וּבִכְלֵי מַתָּכוֹת נַמִי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא שָׁדֵי בְּהוּ צִיבַיָּא, אֲבָל שָׁדֵי בְּהוּ צִיבַיָּא – לֵית לָן בָּהּ; וְכִי לָא שָׁדֵי בְּהוּ צִיבַיָּא נַמִי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא צְיַץ, אֲבָל צְיַץ – לֵית לָן בָּהּ.

אמר ר' יוחנן בהדרכה לדרך החיים הראויה: מוטב לו לאדם לשתות כסא דחרשין [כוס של מכשפים, שעשו בה כישוף] ולא כסא דפושרין [כוס של מים פושרים], שיש בכך סכנה גדולה יותר. ומוסיפים: והני מילי [ודברים אלה אמורים] בכלי מתכות, אבל בכלי חרש לית לן [אין לנו] בה, אין לחשוש לדבר. ובכלי מתכות נמי לא אמרן [גם כן לא אמרנו], אלא במקרה דלא שדי בהו ציביא [שלא הטיל לתוכם עשבים], כמו תה, אבל שדי בהו ציביא [הטיל לתוכם עשבים] לית לן [אין לנו] בה חשש. וכי לא שדי בהו ציביא נמי לא אמרן [וכאשר לא הטיל לתוכם עשבים גם כן לא אמרנו] שיש בהם סכנה, אלא במקרה שלא ציץ [רתחו] המים, אבל ציץ [רתחו] לית לן [אין לנו] בה חשש.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו מָעוֹת וְרוֹצֶה לְאַבְּדָן – יִלְבַּשׁ כְּלֵי פִשְׁתָּן, וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זְכוּכִית, וְיִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְאַל יֵשֵׁב עִמָּהֶן. יִלְבּוֹשׁ כְּלֵי פִשְׁתָּן – בְּכִיתָּנָא רוּמִיתָא, וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זְכוּכִית – בְּזוּגִיתָא חִיוַּרְתָּא, וְיִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְאַל יֵשֵׁב עִמָּהֶן – בְּתוֹרֵי, דְּנָפֵישׁ פְּסֵידַיְיהוּ.

ועוד אמר ר' יוחנן: מי שהניח לו אביו מעות בירושה ורוצה לאבדן — ילבש כלי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהן. ומפרשים: ילבוש כלי פשתן — בכיתנא רומיתא [בפשתן רומאי], שהוא יקר ועדין, וישתמש בכלי זכוכית — בזוגיתא חיורתא [בזכוכית לבנה], וישכור פועלים ואל ישב עמהן בתורי, דנפיש פסידייהו [בשוורים, שמרובה הפסדם], שאם אין משגיחים על הפועלים החורשים בשוורים אינם חוששים לחבלות שייגרמו לשוורים, ואינם מעמיקים את המחרישה כראוי.

דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִימְנִין אֲמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמִּי, וְזִימְנִין אֲמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִי: מַאי דִּכְתִיב ״טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט״ – לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם וְיִשְׁתֶּה פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִלְבַּשׁ וְיִתְכַּסֶּה בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ; שֶׁהֵן תְּלוּיִין בּוֹ, וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

ועוד בענייני פרנסה דרש רב עוירא, זימנין [פעמים] אמר לה משמיה [משמו] של ר' אמי, וזימנין [ופעמים] אמר לה משמיה [משמו] של ר' אסי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט" (תהלים קיב, ה)? לעולם יאכל אדם וישתה בפחות ממה שיש לו, שלא יפנק עצמו למרות שיש לו יכולת כלכלית גבוהה, ואולם ילבש ויתכסה במה שיש לו, לפי יכולתו, כדי שלא יתבזה. ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שילוה מאחרים לשם כך, מפני שהן תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם.

דָּרַשׁ רַב עֵינָא אַפִּתְחָא דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא: הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת – חַיָּיב לְכַסּוֹת. אֲמַר לְהוּ רַבָּה: אֶשְׁתּוֹמָא קָאָמַר, לִישְׁמְטוּהּ לְאָמוֹרֵיהּ מִינֵּיהּ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כּוֹי – אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם שָׁחֲטוּ – אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ;

שנינו במשנה שאין שוחטים את הכוי ביום טוב, מפני שהוא ספק חיה ספק בהמה, שאם היה ודאי חיה היה צריך בכיסוי הדם, ואולם מאחר שהוא ספק — אין מחללים את יום טוב מחמת הספק. ואם שחטו — אין מכסים את דמו. ובענין זה מסופר, דרש רב עינא ברבים אפתחא דבי ריש גלותא [על פתח בית ראש הגולה]: השוחט חיה או עוף לחולה מסוכן בשבת, חייב לכסות את דמו. אמר להו [להם] רבה: אשתומא קאמר, לישמטוה לאמוריה מיניה [דבר תמוה הוא אומר, שיורידו את המתורגמן שלו ממנו], המשמיע את דבריו לרבים. ומנין שאמר שלא כראוי? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו,

מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמַה מִּילָה שֶׁוַּדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת – אֵין סְפֵיקָהּ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב, כִּסּוּי שֶׁאֵין וַדָּאוֹ דּוֹחֶה שַׁבָּת – אֵין דִּין שֶׁאֵין סְפֵקוֹ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב?

מקל וחומר: ומה מילה שודאה דוחה שבת, אין ספיקה דוחה יום טוב, שתינוק שספק אם יומו השמיני חל ביום טוב — אסור למולו, כסוי הדם שאין ודאו דוחה שבת אין דין, לא קל וחומר הוא שאין ספקו, כגון כיסוי דם הכוי, שהוא ספק חיה ספק בהמה, דוחה יום טוב?

אָמַר לוֹ: תְּקִיעַת שׁוֹפָר בַּגְּבוּלִים תּוֹכִיחַ, שֶׁאֵין וַדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת, וּסְפֵיקָהּ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב!

אמר (אמרו) לו: תקיעת שופר בראש השנה בגבולים (מחוץ למקדש) תוכיח, שאין ודאה דוחה שבת, שאם חל ראש השנה בשבת — אסור לתקוע בשופר מחוץ למקדש, ומכל מקום ספיקה דוחה יום טוב!

הֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי תְּשׁוּבָה: מַה לְּמִילָה – שֶׁכֵּן אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים, תֹּאמַר בְּכִסּוּי שֶׁנּוֹהֵג בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים?

וכן השיב ר' אלעזר הקפר בריבי (הגדול) תשובה לקל וחומר של ר' יוסי: אין להוכיח ממילה שאין ספיקה דוחה יום טוב, לכיסוי הדם, שגם ספיקו לא ידחה יום טוב, שהרי מה למילה שכן אינה נוהגת בלילי ימים טובים, שמילה נוהגת ביום ולא בלילה, תאמר בכסוי הדם שנוהג בלילי ימים טובים, שהשוחט חיה בליל יום טוב צריך לכסות את דמה!

אָמַר רַבִּי אַבָּא: זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּיא: אֵין לִי עֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה, וְהֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי תְּשׁוּבָה.

ועל דברי ר' אלעזר הקפר אמר רבי אבא: אותו קל וחומר ממנו למד ר' יוסי שאין מכסים דמו של כוי ביום טוב, זה אחד מן הדברים שאמר עליהם ר' חייא: אין לי עליהם תשובה, והשיב ר' אלעזר הקפר בריבי (הגדול) תשובה עליו.

קָתָנֵי מִיהַת: כִּסּוּי שֶׁאֵין וַדָּאוֹ דּוֹחֶה שַׁבָּת; מַאי וַדָּאוֹ דְּכִסּוּי דְּלָא דָּחֵי שַׁבָּת, לָאו הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת?

קתני מיהת [הריהו שונה על כל פנים] בברייתא: כסוי הדם שאין ודאו דוחה שבת. ויש לשאול: מאי ודאו דכסוי דלא דחי שבת [מהו ודאו של כיסוי שאינו דוחה שבת]? לאו [האם לא] השוחט חיה או עוף לחולה בשבת, שאין מכסים את דמו? ומכאן קושיה לדברי רב עינא, שאמר שהוא חייב בכיסוי!

וְדִלְמָא דְּעָבַר וְשָׁחַט!

ומקשים: ודלמא [ושמא] אין מדובר בברייתא בשוחט לחולה, ששם יש מקום לומר שכיון שנדחתה השבת אצל שחיטה זו נדחתה גם אצל כיסוי. אלא מדובר במקרה שעבר ושחט בשבת באיסור!

דּוּמְיָא דְּמִילָה, מַה מִּילָה – בִּרְשׁוּת, אַף כִּסּוּי נַמִי – בִּרְשׁוּת.

ודוחים: אינך יכול לפרש כן, מפני שצריך אתה לפרש כיסוי הדם שבברייתא זו דומיא [בדומה] למילה, שממנה הוכיח ר' יוסי, מה מילה ברשות, שמצוה למול בשבת — אף כסוי נמי [גם כן] ברשות, בשוחט לחולה בהיתר, ואם כן הקושיה על רב עינא עומדת בעינה.

אָמְרוּ לוֹ: תְּקִיעַת שׁוֹפָר בַּגְּבוּלִין תּוֹכִיחַ, שֶׁאֵין וַדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת וּסְפֵיקָהּ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב. מַאי סְפֵיקָהּ?

ודנים במה שאמרו לו לר' יוסי: תקיעת שופר בגבולין תוכיח, שאין ודאה דוחה שבת, וספיקה דוחה יום טוב. ושואלים: מאי [מהו] ספיקה של תקיעה שדוחה יום טוב?

אִילֵימָא סָפֵק חוֹל סָפֵק יוֹם טוֹב; הָשְׁתָּא וַדַּאי יוֹם טוֹב דָּחְיָא, סָפֵק יוֹם טוֹב סָפֵק חוֹל מִיבָּעֲיָא?

אילימא [אם תאמר]: כגון שהיה אותו ראש השנה ספק חול ספק יום טוב — לא ניתן לפרש כן, שכן השתא [עכשיו, הרי] ודאי יום טוב דחיא [התקיעה דוחה], ספק יום טוב ספק חול מיבעיא [נצרכה לומר] שהיא דוחה? ואין מכאן הוכחה לכיסוי דם הכוי, שספק מצוה שבו ידחה ודאי יום טוב!