רַבִּי אוֹמֵר: ״יוֹם אֶחָד״ – יוֹם הַמְּיוּחָד טָעוּן כָּרוֹז; מִכָּאן אָמְרוּ: בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵירוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ. הדרן עלך אותו ואת בנו

רבי אומר: מה שנאמר "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח), "יום אחד" רומז ליום מיוחד, וכתוב זה בא להדגיש: יום המיוחד טעון כרוז כדי שלא ישחטו בו אותו ואת בנו. מכאן אמרו חכמים במשנה: בארבעה פרקים זמנים מיוחדים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחוט, או: בתה מכרתי לשחוט

מתני׳ כִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בְּחוּלִּין אֲבָל לֹא בְּמוּקְדָּשִׁין. וְנוֹהֵג בְּחַיָּה וּבְעוֹף, בִּמְזוּמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן. וְנוֹהֵג בְּכוֹי מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.

וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם שָׁחֲטוּ – אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ.

. מצות כסוי הדם לאחר שחיטה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית (כשבית המקדש קיים) ושלא בפני הבית, ונוהג דווקא בחולין אבל לא במוקדשין. ונוהג בחיה ובעוף, אבל לא בבהמה. ונוהג בין במזומן לו בביתו, ובין בשאינו מזומן, אלא ניצוד בשדה. ונוהג בבעל החיים הקרוי כוי, מפני שהוא ספק בהמה ספק חיה.

גמ׳ מוּקְדָּשִׁין מַאי טַעְמָא לָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר״, ״עָפָר״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא: ״בֶּעָפָר״ – מְלַמֵּד שֶׁהַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה.

ואין שוחטין אותו את הכוי ביום טוב, מפני שכיסוי הדם כרוך באיסור מלאכה, ולא הותר הדבר אלא כשהיא מצוה ודאית, ולא בספק. וגם בדיעבד, אם שחטו את הכוי ביום טוב — אין מכסין את דמו עד למוצאי יום טוב

וְהָכָא לָא אֶפְשָׁר, הֵיכִי לִיעֲבִיד? לֵיתִיב וְלִיבַטְּלֵיהּ – קָמוֹסִיף אַבִּנְיָן, וּכְתִיב: ״הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל״,

. ושואלים: מוקדשין, קרבנות העוף, מאי טעמא [מה טעם] לא חייב לכסות את דמם? אילימא [אם תאמר] משום דבריו של ר' זירא, שאמר ר' זירא: השוחט חיה או עוף צריך שיתן תחילה עפר למטה וישחט עליו, ואחר כך יתן עפר למעלה, שנאמר: "ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג), "וכסהו עפר" לא נאמר, אלא: "וכסהו בעפר", שיהא מכוסה מכל צדדיו בעפר — מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה;

לָא לִיבַטְּלֵיהּ – קָא הָוֵי חֲצִיצָה;

והכא [וכאן], בקרבן העוף, הרי לא אפשר הדבר, שכן היכי ליעביד [כיצד יעשה]? אם תאמר: לאחר שהיזה מדם העוף על המזבח ליתיב וליבטליה [יתן עפר ויבטלנו] את העפר למזבח, שיהא מונח שם לעולם — הלא בכך קמוסיף אבנין [הריהו מוסיף על הבנין], וכתיב [ונאמר] על בנין המקדש: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דברי הימים א א, כח), לומר שהכל נעשה על פי נבואה, ולא ניתן להוסיף על הבנין!

נְהִי דִּלְמַטָּה – לָא אֶפְשָׁר, לְמַעְלָה – אֶפְשָׁר, לִיעֲבִיד כִּסּוּי!

אם תאמר: לא ליבטליה [שלא יבטלנו את העפר] — קא הוי [הריהו] חציצה בין דם העוף למזבח.

מִי לָא תַּנְיָא, רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: שָׁחַט חַיָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט בְּהֵמָה – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, בְּהֵמָה וְאַחַר כָּךְ חַיָּה – חַיָּיב לְכַסּוֹת?

וכיון שלא ניתן לתת עפר למטה אמרה המשנה שכיסוי הדם אינו נוהג בקדשים — טעם זה אינו מספיק, שכן נהי [גם אם אמנם] לתת עפר למטה קודם המליקה לא אפשר, מכל מקום לתת עפר למעלה אחרי המליקה — אפשר, ואם כן ליעביד [שיעשה] כסוי על כל פנים מלמעלה!

כִּדְרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הָרָאוּי לְבִילָּה – אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָּה – בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ.

מי לא תניא [האם לא שנויה ברייתא], ר' יונתן בן יוסף אומר: שחט חיה ואחר כך שחט בהמה באותו מקום, ונתכסה דם החיה בדם הבהמה — פטור מלכסות, שהרי הוא מכוסה. אבל אם שחט בהמה ואחר כך שחט חיה — חייב לכסות את דם החיה מלמעלה, למרות שאינו מכוסה מלמטה בעפר, אלא בדם החיה!

וְלִיגָרְרֵיהּ וְלִיכַסֵּיהּ! מִי לָא תְּנַן: דָּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין – חַיָּיב לְכַסּוֹת, אַלְמָא דְּגָרֵיר וּמְכַסֵּי לֵיהּ; הָכָא נַמִי – נִגְרוֹר וְנִכַסֵּי לֵיהּ!

ומשיבים: טעם הדבר שכאן אין לומר כן, הוא כדברי ר' זירא, שאמר ר' זירא על מצות הבלילה של הסולת והשמן שבמנחות: כל הראוי מצד עצמו לבילה (לבלילה) — אין מצות בילה מעכבת בו בדיעבד, וגם אם לא בלל — כשר, וכל שאינו ראוי כלל לבילה — בילה מעכבת בו. ולענייננו, כששחט בהמה ואחר כך חיה, הואיל וניתן היה לכסות את דם הבהמה בעפר ולשחוט עליו את החיה, הרי גם אם לא עשה כן — אין זה מעכב. אבל בקדשים, הואיל ואינו יכול בשום אופן ליתן עפר למטה, מפני שהוא כמוסיף על הבנין — הרי זה מעכב את הכיסוי.

אִי בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ – הָכִי נַמִי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת.

ושואלים: ועדיין, מדוע אינו יכול לקיים כיסוי הדם בקדשים? וליגרריה וליכסיה [ושיגרר, יגרד את הדם מן המזבח, ויכסה אותו]! מי לא תנן [האם לא שנינו]: דם חיה ועוף הניתז רחוק ממקום השחיטה, וכן הדם שנותר על הסכין — חייב לכסות. אלמא דגריר ומכסי ליה [מכאן שיכול לגרר את הדם ולכסות אותו] במקום אחר. ואם כן הכא נמי [כאן גם כן], בדם קדשים, נגרור ונכסי ליה [שיגרר את הדם מן המזבח ויכסה אותו] במקום אחר!