אֶלָּא, אֲפִילּוּ שָׁחַט עוֹלָה וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט חוּלִּין – פָּטוּר, שְׁחִיטָה קַמַּיְיתָא לָאו שְׁחִיטָה בַּת אֲכִילָה הִיא.

אלא, אפילו שחט את בנה לעולה וזרק את דמו, ואחר כך שחט אותה לחולין — פטור, ומדוע? שחיטה קמייתא לאו [ראשונה לא] שחיטה בת אכילה היא, שהרי עולה קריבה כליל ואינה נאכלת. ולדעת ר' שמעון, שחיטה שאינה ראויה לאכילה — אינה שחיטה.

וְרַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲכִילַת מִזְבֵּחַ שְׁמָהּ אֲכִילָה; מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו״

ור' יעקב אמר ר' יוחנן: אכילת מזבח שמה [נחשבת] אכילה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דאמר קרא [שאמר הכתוב] בדין פיגול: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה" (ויקרא ז, יח) — הביטוי הכפול "האכל יאכל" מלמד כי

בִּשְׁתֵּי אֲכִילוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶחָד אֲכִילַת אָדָם וְאֶחָד אֲכִילַת מִזְבֵּחַ.

בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח, ששתיהן נחשבות אכילה, לענין פיגול, ולעניינים אחרים. ולכן, שחיטת עולה — שחיטה ראויה לאכילה היא, והשוחט את הבן לעולה, ואת אמו לחולין — לוקה משום אותו ואת בנו, גם לדעת ר' שמעון.

מתני׳ הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה – רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּיבִין.

השוחט בהמה ובנה ונמצא שאחד מהם טרפה, ושחיטתו לא התירה אותו באכילה. וכן השוחט אחד מהם לשם עבודה זרה, והשוחט פרת חטאת (פרה אדומה), והשוחט שור הנסקל, שנגזר דינו לסקילה, כגון שהרג אדם, וכן השוחט עגלה ערופה, שכל אלה אסורים בהנאה — ר' שמעון פוטר משום אותו ואת בנו, שלדעתו, שחיטה שאינה ראויה (שאינה מתירה את הבהמה לאכילה) — אינה קרויה שחיטה לחייב עליה. וחכמים מחייבין, שלדעתם אין צורך שתהא השחיטה ראויה לאכילה.

הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר – פָּטוּר מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ.

אבל גם לדעת חכמים, השוחט ונתנבלה הבהמה בידו, שקלקל בשחיטתה, או הנוחר (הורג אותה על ידי דקירה), או המעקר את הקנה והוושט, וכך הורג אותה — פטור משום אותו ואת בנו, שאיסור זה נאמר רק בשחיטה, שנאמר "אותו ואת בנו לא תשחטו" (ויקרא כב, כח), והרי לא היתה כאן שחיטה.

גמ׳ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁחַט רִאשׁוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה וְשֵׁנִי לְשֻׁלְחָנוֹ, אֲבָל רִאשׁוֹן לְשֻׁלְחָנוֹ וְשֵׁנִי לַעֲבוֹדָה זָרָה – פָּטוּר, דְּקָם לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ.

בענין השוחט לעבודה זרה, שנחלקו במשנה האם חייב על שחיטה זו משום אותו ואת בנו, אמר ר' שמעון בן לקיש: לא שנו שמחייבים חכמים על שחיטת השני, אלא ששחט את הראשון לעבודה זרה ואת השני לשלחנו, לעצמו, אבל אם שחט את הראשון לשלחנו ואת השני לעבודה זרה — הריהו פטור ממלקות על השני, גם לדעת חכמים, משום דקם ליה בדרבה מיניה [שהוא עומד בעונש גדול ממנו], שהשוחט לעבודה זרה חייב מיתה.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ – אֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִין אוֹתָהּ! אֶלָּא, פְּעָמִים שֶׁאֲפִילּוּ שָׁחַט רִאשׁוֹן לְשֻׁלְחָנוֹ וְשֵׁנִי לַעֲבוֹדָה זָרָה – חַיָּיב,

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: זו, שהנענש בעונש חמור נפטר מן העונש הקל יותר — אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה! אלא, פעמים שאפילו שחט את הראשון לשלחנו ואת השני לעבודה זרה — חייב מלקות על שחיטת השני, כיצד?

כְּגוֹן דְּאַתְרוּ בֵּיהּ מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וְלָא אַתְרוּ בּוֹ מִשּׁוּם עֲבוֹדָה זָרָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: כֵּיוָן דְּכִי אַתְרוּ בֵּיהּ פָּטוּר – כִּי לָא אַתְרוּ בֵּיהּ נַמִי פָּטוּר.

כגון דאתרו ביה [שהתרו בו] על שחיטת השני משום אותו ואת בנו, ולא אתרו [התרו] בו משום עבודה זרה, שכיון שאינו נענש משום עבודה זרה — לוקה על האיסור הקל. ור' שמעון בן לקיש אמר: כיון דכי אתרו ביה [שכאשר, אם היו מתרים בו] משום עבודה זרה היה פטור משום אותו ואת בנו, כי לא אתרו ביה [כאשר לא התרו בו] משום עבודה זרה — נמי [גם כן] פטור. שכיון שעבר אדם על איסור חמור שיש בו עונש מיתה, למרות שאינו נענש עליו בפועל — אינו נענש על האיסור הקל.

וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: חַיָּיבֵי מִיתוֹת שׁוֹגְגִין, וְחַיָּיבֵי מַלְקוֹת שׁוֹגְגִין, וְדָבָר אַחֵר – רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר חַיָּיב, וְרֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר פָּטוּר;

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והולכים הם לטעמיהם, לשיטותיהם] לענין זה, דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: חייבי מיתות שוגגין, וחייבי מלקות שוגגין, ודבר אחר, אדם שעשה מעשה שיש בו שני איסורים, אחד שיש בו עונש מיתה או מלקות, ואחד שיש בו עונש ממון, והתרו בו על עונש הממון, ולא התרו בו על עונש המיתה או המלקות — ר' יוחנן אומר: חייב בעונש הממון, וריש לקיש אומר: פטור.

רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר חַיָּיב – דְּהָא לָא אַתְרוּ בּוֹ, וְרֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר פָּטוּר, דְּכֵיוָן דְּכִי אַתְרוּ בֵּיהּ פָּטוּר – כִּי לָא אַתְרוּ בֵּיהּ נַמִי פָּטוּר.

ומסבירים: ר' יוחנן אומר חייב בעונש הממון — דהא לא אתרו [שהרי לא התרו] בו על העבירה החמורה, ונשאר עונש זה לבדו. וריש לקיש אומר פטור — דכיון דכי אתרו ביה [שכיון שכאשר, אם, היו מתרים בו] על העבירה החמורה היה פטור מתשלום הממון, כי לא אתרו ביה [כאשר לא התרו בו] על העבירה החמורה — נמי [גם כן] פטור.

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוּעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אֲבָל בְּהָא – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן;

ומעירים: וצריכא [וצריכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים, דאי אשמועינן בהא [שאם היה משמיע לנו רק בזו] בשוחט את האם לצורך עצמו, ואת בנה באותו יום לעבודה זרה — הייתי אומר: בהא קאמר [בזו, שיש מיתה ומלקות, אומר] ר' שמעון בן לקיש שאם לא התרו בו משום עבודה זרה — פטור ממלקות משום אותו ואת בנו, אבל בהא [בזו], בעבירה שיש בה עונש מיתה או מלקות, ועונש ממון, ולא התרו בו בעונש המיתה או המלקות — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' יוחנן, שחייב בעונש הממון.

וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֲבָל בְּהָא – אֵימָא מוֹדֵי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, צְרִיכָא.

ולהיפך, ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר בזו], בעבירה שיש בה עונש מיתה או מלקות, ועונש ממון, ולא התרו בו על עונש המיתה או המלקות — הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אומר] ר' יוחנן שחייב בעונש הממון, אבל בהא [בזו], ששחט אותו ואת בנו לעבודה זרה, שיש עונש מיתה ועונש מלקות, ולא התרו בו על המיתה — אימא מודי [אמור שמודה] לר' שמעון בן לקיש שפטור ממלקות, על כן צריכא [צריכה] המחלוקת להיאמר בשני אופנים אלה.

וּפָרַת חַטָּאת שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה הִיא? וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פָּרָה מִטַּמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר;

שנינו במשנה, שהשוחט פרת חטאת (פרה אדומה), פטור לדעת ר' שמעון משום אותו ואת בנו, מפני שהיא שחיטה שאינה ראויה לאכילה. ושואלים: והאם שחיטת פרת חטאת שחיטה שאינה ראויה היא? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: פרה אדומה שנשחטה מטמאה טומאת אוכלין, אף על פי שאינה מותרת באכילה, ומדוע? הואיל והיתה לה שעת הכושר, שהיתה שעה שהיתה ראויה להיפדות ולהיאכל.