חזור
חולין
דף פ.קַמָּא מִיקְטַל קַטְלֵיהּ, שֵׁנִי – מִתְקַבֵּל בִּפְנִים הוּא, כָּרֵת נַמִי לִיחַיַּיב!
אם כן, כששוחט קדשים בחוץ, אם ובנה — קמא מיקטל קטליה [את הראשון כאילו הרג אותו], ולא שחטו, ששחיטת קדשים בחוץ שחיטה שאינה ראויה היא, ולפיכך שני — ראוי להיות מתקבל בפנים הוא, שאין איסור לשוחטו בו ביום. ואם כן כששוחט אותו בחוץ, מדוע שנינו שרק סופג את הארבעים? כרת נמי ליחייב [גם כן יתחייב]!
חוּלִּין בִּפְנִים – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים; מִכְּדֵי שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לָא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, קַמָּא – מִיקְטַל קַטְלֵיהּ, שֵׁנִי אַמַּאי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים?
וכן מה ששנינו שאם שחט אותו ואת בנו חולין בפנים — שניהם פסולין, והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו; מכדי שמעינן ליה [הואיל ושמענו אותו] את ר' שמעון שאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אם כן קמא מיקטל קטליה [את הראשון כאילו הרג אותו], ששחיטת חולין בפנים שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי נאסר בהנאה. והואיל ושחיטת הראשון אינה שחיטה, על שחיטת השני אמאי [מדוע] סופג את הארבעים? והרי לא שחט אותו ואת בנו!
קָדָשִׁים בִּפְנִים – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל;
וכן מה ששנינו: שחט אותו ואת בנו קדשים בפנים — הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים, ופסול משום פסול מחוסר זמן, שכיון שאינו יכול להישחט באותו יום הריהו כנשחט קודם זמנו.
מִכְּדֵי שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לָא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, שְׁחִיטַת קָדָשִׁים נַמִי שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה הִיא, דְּכַמָּה דְּלָא זָרֵיק דָּם – לָא מִישְׁתְּרִי בָּשָׂר, שֵׁנִי אַמַּאי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל? אֶלָּא, שְׁמַע מִינָּהּ דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
מכדי שמעינן ליה [הואיל ושמענו אותו] את ר' שמעון שאמר: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, הרי שחיטת קדשים נמי [גם כן] שחיטה שאינה ראויה היא, ומדוע? דכמה דלא זריק [שכל עוד שאינו זורק] דם — לא מישתרי בשר [אין הבשר מותר] בהקרבה ובאכילה. וכיון ששחיטת הראשון אינה קרויה שחיטה, אם כן על שחיטת השני אמאי [מדוע] סופג את הארבעים, ומדוע הוא פסול? הרי לא נשחט קודם זמנו! אלא, שמע מינה [למד מכאן] שמשנתנו היא שלא כר' שמעון.
תוספות
קדשים שחיטה שאינה ראויה היא וא"ת והא בפרק כסוי הדם (לקמן חולין דף פה.) מפרש טעמא דר"ש דיליף מטבוח טבח והכן ופריך ולילף משחוטי חוץ ומשני דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים א"כ הכא דבקדשים נילף קדשים מקדשים וי"ל כיון דעיקר אותו ואת בנו בחולין כתיבא דשור הפסיק הענין על כרחך שחיטה דכתיב ביה בשחיטה הראויה איירי משום דילפינן חולין מחולין:
שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה כו' פי' הקונטרס לא מיבעיא דלענין מלקות דלא בעי למילקי משום שחיטת שני אם אותו ואת בנו נוהג בקדשים דהשתא הוי מחוסר זמן ופסול אלא אפילו אי אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום דשחיטת ראשון אינה ראויה דאינה מותרת בלא זריקה שני אמאי פסול דהשתא לא הוי מחוסר זמן ומאי סופג נמי דקאמר ומטעם זה מחק ספרים לקמן שהיה כתוב בהן אין מלקות דאותו ואת בנו נוהג בקדשים משום התראת ספק דלמה לי טעם דהתראת ספק תיפוק ליה משום דלא הוה ראויה משום שהוא מחוסר זמן ואין נראה דכיון דאסר הכתוב אותו ואת בנו בקדשים מוי"ו מוסיף על ענין ראשון (לעיל חולין דף עח.) הרי גזירת הכתוב דלילקי אע"ג דלאו שחיטה ראויה היא דהוי מחוסר זמן כיון דליכא פסול אחרינא כמו שחוטי חוץ דחייב אפילו לרבי שמעון אף על גב דלשאר מילי חשיבא שחיטה שאינה ראויה ועוד דבהדיא תנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) אותו ואת בנו קדשים ומחוסר זמן רבי שמעון אומר הרי הן בלא תעשה משום דחשיבא שחיטה ועובר בלאו דלא תשחטו לכך נראה דלא מוכח הכא אלא מן הראשון דשחיטת קדשים אינה ראויה היא והרי כאילו מיקטל קטליה לקמא והשני כשר גמור הוא ולא מצי למיפרך לרבי אושעיא ואפילו לרב המנונא דבסמוך מפרק בתרא דזבחים דמשמע דלר"ש אותו ואת בנו נוהג בקדשים דאיכא לאוקומי כשהראשון הוה חולין ושני קדשים דהוי שחיטת ראשון שחיטה ראויה:
דכמה דלא זריק דם לא מישתרי בשר ואפילו שחט שני אחר שנזרק דם הראשון חשיב שחיטה ראשונה אינה ראויה כיון דבשעת שחיטה אכתי לא היתה ראויה ואע"ג דלרבי שמעון כל העומד ליזרק כזרוק דמי היינו דווקא לאחר שנתקבל בכוס כדאמר בפ"ק דפסחים (דף יג:) ועוד כיון דעל ידי שחיטה גרידא לא משתרי בשר אלא משום דכזרוק דמי לא חשיבא שחיטה ראויה ואם תאמר דבמרובה (ב"ק עו.) משמע דשחיטת קדשים הויא שחיטה ראויה אפילו נשפך הדם דפריך אמתניתין דמחייב רבי שמעון ארבעה וחמשה בקדשים שחייב באחריותן שחיטה שאינה ראויה היא ומוקי רב דימי בשוחט תמימים לשם בעלים בפנים דהא חזרה קרן לבעלים כשנשפך הדם ופריך וכי שחיטה מתרת זריקה מתרת ומשני כל העומד ליזרק כזרוק דמי ולכך הויא שחיטה ראויה ורבי אושעיא גופיה אית ליה בפרק המנחות והנסכים (מנחות קב.) דלרבי שמעון כל העומד ליזרק כזרוק דמי גבי נותר וי"ל דדוקא להחשיב נותר אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אית ליה לרבי אושעיא דכזרוק דמי אבל לשוייה שחיטה ראויה משום דכזרוק דמי לית ליה וההיא דמרובה הוה משני רבי אושעיא כר"ל בשוחט בעלי מומין בחוץ ומשום דכל העומד לפדות כפדוי דמי ואע"ג דלית ליה כל העומד ליזרק כזרוק דמי היינו משום דזריקה תלויה בשחיטה ושחיטה צריכה לזריקה אבל פדייה אינה תלוייה בשחיטה דאף קודם שחיטה יכול לפדותה ובמסקנא דהכא הויא נמי שחיטת קדשים שחיטה ראויה משום דכזרוק דמי כמו במרובה (ב"ק עו:) דמסיק דאותו ואת בנו נוהג בקדשים אלא דליכא מלקות משום דהתראת ספק היא שמא לא יזרוק הדם ואז הוי שחיטה שאינה ראויה ואע"ג דבמרובה אמרינן דשחיטה ראויה היא אפילו נשפך הדם דכל העומד ליזרק כזרוק דמי הכא דמחוסר זמן הוא ואינו ראוי לזרוק דאסור לזרוק לא הוי כזרוק והכי אמרינן בהמביא אשם תלוי (כריתות כד:) אימור דאמר רבי שמעון כזרוק דמי במידי דעומד לזרוק ובפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קב:) בשלמא פרה מצוה לפדותה פירוש בשמצא נאה הימנה ולכך כפדוי דמי אלא מנחות מצוה לפדותם ואם תאמר אמאי לא פריך לרבי אושעיא כדפריך לקמן לרב המנונא וי"ל דרבי אושעיא לא אמר אלא דמתניתין דקדשים בפנים לא אתיא כרבי שמעון והש"ס הוא דקאמר שני אמאי סופג ופסול אבל לרבי אושעיא אפשר דלא דייק אלא מסופג את הארבעים לחוד אמאי סופג והא התראת ספק היא כמו שישאר במסקנא לכך לא פריך אלא לרב המנונא דאמר בהדיא דאין אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום דשחיטת קדשים הוי שחיטה שאינה ראויה ור"ת לא גריס הכא ופסול אלא אמאי סופג ותו לא ומכח התראת ספק מדקדק כמו שהוא לפי המסקנא ואם תאמר ולימא דסופג ארבעים לאו משום לאו דלא תשחטו אותו ואת בנו אלא משום לאו דמחוסר זמן דלא תעשון דאמר בפרק בתרא דזבחים (דף קיד:) דלקי לרבי שמעון וי"ל דלא חשיב בכל מתניתין דקתני והשני סופג הארבעים אלא לאו דאותו ואת בנו:
פְּשִׁיטָא דְּהָכִי אִיתָא! שְׁחִיטַת קָדָשִׁים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: שְׁחִיטַת קָדָשִׁים – שְׁחִיטָה רְאוּיָה הִיא, דְּהָא אִי נָחַר וְזָרֵיק דָּם – לָא מִישְׁתְּרִי בָּשָׂר, וְכִי שָׁחַט – מִישְׁתְּרִי בָּשָׂר, וּשְׁחִיטָה רְאוּיָה הִיא, קָא מַשְׁמַע לָן.
ומתקשים: פשיטא דהכי איתא [פשוט שכך הוא]! ומדוע היה צריך להביא את כל הראיות האלה? ומשיבים: בענין שחיטת קדשים אותו ואת בנו בפנים איצטריכא ליה [הוצרכה לו] להשמיע שאינה כשיטת ר' שמעון. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: שחיטת קדשים — שחיטה ראויה היא, דהא אי נחר וזריק [שהרי אם היה נוחר, הורג את הבהמה, וזורק] את הדם — לא מישתרי בשר [אין הבשר ניתר], וכי שחט [ורק כאשר שוחט] את הבהמה מישתרי [מותר] הבשר, ואם כן נמצא ששחיטה ראויה היא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.
וְלִילְקֵי נַמִי מִשּׁוּם לָאו דִּמְחוּסַּר זְמַן, דְּתַנְיָא: מִנַּיִן לְכָל הַפְּסוּלִין שֶׁבְּשׁוֹר וְשֶׁבְּשֶׂה שֶׁהוּא בְּ״לֹא יֵרָצֶה״?
ושואלים על מקרה זה של קדשים בפנים, שלפי משנתנו הריהו לוקה על שחיטת השני משום אותו ואת בנו: ולילקי נמי [ושילקה גם כן] על שחיטת השני משום לאו של הקרבת קרבן מחוסר זמן, שאינו ראוי להקרבה עד למחרת. דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין לכל הפסולין שבשור ושבשה, מן הבקר ומן הצאן, שאם הקדישם, או שחטם, או הקריבם, שהוא עובר ולוקה עליו באיסור "לא ירצה"?
תוספות
ולילקי נמי משום מחוסר זמן תימה היכי לילקי הא הוי לאו שבכללות שאין לוקין עליו כי ההיא דלא יאכל כי קדש הם דדרשינן מיניה כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו וקרי ליה בפרק כל שעה (פסחים דף כד.) לאו שבכללות:
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט״ וגו׳ – לִימֵּד עַל הַפְּסוּלִין שֶׁבְּשׁוֹר וְשֶׁבְּשֶׂה שֶׁהוּא בְּ״לֹא יֵרָצֶה״!
תלמוד לומר באמצע פרשת איסור בעלי מום למזבח: "ושור ושה שרוע וקלוט... ולנדר לא ירצה" וגו' (ויקרא כב, כג), ולא היה צריך לכתוב "ושור ושה", שהרי בהם הוא עוסק באותה פרשה. אלא לימד על כל הפסולין להקרבה שבשור ושבשה, ובכלל זה מחוסר זמן, שהוא באיסור "לא ירצה"!
כִּי קָא חָשֵׁיב – לָאוֵי דְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, לָאוֵי נוּכְרָאֵי – לָא קָא חָשֵׁיב.
ומשיבים: אכן, כך הדין, אלא כי קא חשיב [כאשר הוא מונה] במשנתנו את הלאוים — לאוי [את הלאוים] של אותו ואת בנו הוא מונה, לאוי נוכראי לא קא חשיב [לאוים זרים, אחרים, אינו מונה].
וְלָא? וְהָא קָדָשִׁים בַּחוּץ, דְּלָאוֵי נוּכְרָאֵי נִינְהוּ, וְקָא חָשֵׁיב! דְּקָתָנֵי: קָדָשִׁים בַּחוּץ, הָרִאשׁוֹן – חַיָּיב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים;
ושואלים: ולא מונה אותם התנא? והא [והרי] קדשים בחוץ, דלאוי נוכראי נינהו [שלאוים זרים הם], וקא חשיב [והוא מונה אותם]! דקתני [שהוא שונה]: קדשים בחוץ — הראשון חייב כרת, ושניהם סופגין את הארבעים;
בִּשְׁלָמָא שֵׁנִי – מִשּׁוּם לָאו דְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, אֶלָּא רִאשׁוֹן אַמַּאי סוֹפֵג – לָאו מִשּׁוּם לָאו דִּשְׁחוּטֵי חוּץ?
בשלמא [נניח, מובן הדבר] שעל השני סופג את הארבעים משום הלאו של אותו ואת בנו, אלא על הראשון אמאי [מדוע] סופג מלקות? לאו [האם לא] משום שהוא עובר על לאו של שחוטי חוץ? ואם כן, בדין קדשים בפנים גם כן היה צריך למנות את הלאו של "לא ירצה"!
כָּל הֵיכָא דְּלֵיכָּא לָאו דְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ – חָשֵׁיב לָאוֵי נוּכְרָאֵי, וְכָל הֵיכָא דְּאִיכָּא לָאו דְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ – לָא חָשֵׁיב לָאוֵי נוּכְרָאֵי.
ומשיבים: כל היכא דליכא [בכל מקום שאין] בשחיטה לאו של אותו ואת בנו — חשיב לאוי נוכראי [מונה הוא לאוים זרים], וכל היכא דאיכא [ובכל מקום שיש] לאו של אותו ואת בנו — לא חשיב לאוי נוכראי [אין מונה הוא לאוים זרים], אלא רק את הלאו של "אותו ואת בנו".
רַבִּי זֵירָא אֲמַר: הַנַּח לִמְחוּסַּר זְמַן, דְּהַכָּתוּב
ר' זירא אמר הסבר אחר: הנח למחוסר זמן, שאין לוקים עליו, מפני שהכתוב
תוספות
הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה פירש בקונטרס דלא דמי לעשה דשלוח דהוי מעיקרא אבל האי עשה על כרחך אחר הלאו הוא דהלאו הוי תוך שבעה והעשה אחר כך משמע שרוצה לפרש כמו שאר ניתק לעשה שבש"ס ותימה דלא דמי לנותר וגזלה דהתם אחר שעבר הלאו בא העשה לתקן מה שעבר אבל כי ההיא דהכא לא מצינו ומיהו מצינו לעשה כה"ג בפרק אמר להם הממונה (יומא לו:) דא"ר ירמיה בלאו דנבלה קמיפלגי אי הוה ניתק לעשה במאי דאמר קרא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה אבל אינה ראיה חדא דאביי פליג עליה ואמר דלכולי עלמא לאו מעליא הוא ואפילו לרבי ירמיה דאיכא מאן דקרי ליה ניתק לעשה היינו התם דנכתב לעשה מיד אחר הלאו אבל עשה דמיום השמיני אינו נכתב מיד אחר הלאו דלא ירצה ונראה לפרש הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו מלאוי דלא ירצה ולא הוי בכלל שאר פסולים דהוו בלאו דלא ירצה אלא נתקו לעשה ולית ביה אלא עשה דמיום השמיני ירצה ולית לן למימר דאתא קרא דירצה שיש בו גם עשה עם הלאו דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן ליה בלאוי יתירי ואית לן לאוקומי הלאו בשאר פסולין והוי האי ניתק לעשה כי ההוא דפסחים דפרק אלו דברים (פסחים דף סז.) דאמרינן מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב הכתוב נתקו לעשה פי' נתקו משאר טמאים דהוו בלא יטמאו מחניהם להעמיד אעשה דבדד ישב וכן החולץ ליבמתו דהוי בלא יבנה ובא להוציאו מכרת דאשת אח וכן הבערה ללאו יצתה לר' יוסי והשתא ניחא סוגיא דפ' פרת חטאת (זבחים ד' קיב:) דקאמר רבי שמעון אותו ואת בנו ומחוסר זמן בלא תעשה ומפרש בגמרא טעמא מקרא דלא תעשון ככל וגו' איש כל הישר בעיניו אמר להן משה כשתבאו לא"י ותקריבו חובות לא תקריבו מכל הישר דרך ישרות וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא ואמר רחמנא לא תעשון ופריך אי הכי מילקי נמי לילקי אלמה א"ר זירא הכתוב נתקו לעשה פי' כיון דאמרינן דאיכא בהדיא לאו במחוסר זמן א"כ לילקי עליה דליכא למימר דנתקו לעשה התם כי הכא דאתא לגלות אעשה דלא ירצה לא קאי אמחוסר זמן אלא אשאר פסולין דכיון דכתב ביה לאו בפני עצמו לא שייך למימר הכי אבל לפי' הקונטרס כי היכי דלא ירצה הוי ניתק לעשה ה"נ לא תעשון ואם כן מאי פריך והר"ר שמואל מוורדו"ן היה אומר דהכי פירושו כיון דאית ביה נמי לאו דלא תעשון לילקי דלא אתי חד עשה ומנתק הני תרי לאוי כדאמר במסכת תמורה (דף ו:) דלא אתי עשה דוהיה הוא ותמורתו יהיה קדש ועקר תרי לאוי דלא יחליפנו ולא ימיר אותו וא"א לומר כן דהיינו דוקא היכא דשני לאוין סמוכין זה לזה תדע דאמר בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יד:) דלא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו ומייתי מוישלחו מן המחנה וגו' ולא יטמאו את מחניהם ותנא אלו הן הלוקין טמא הבא למקדש ומה ראיה היא דלמא התם משום דאיכא תרי לאוי לא יטמאו וגו' ואיכא נמי לאו דואל המקדש לא תבא ועוד דאמרינן בההוא פירקא דלא לקי אלאו דלא תגזול משום דניתק לעשה דוהשיב את הגזלה אשר גזל דאיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא בפ' המקבל (ב"מ קיא.) היינו עשק היינו גזל ולמה כתביה בשני שמות לעבור עליו בשני לאוין אלא ודאי דוקא היכא דשני לאוין סמוכין קאמר דלא עקר להו חד עשה ועוד נראה הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההוא דתמורה דלא הוי ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דוהיה קדש לאו עשייה הוא דמאליו קדוש דאם היה אומר הכתוב ואם ימיר יקריב אז הוי ניתוק ובלאו הכי קשה שם הסוגיא וצ"ל שם דכולהו דמייתי התם לא הוי ניתוק גמור ואין להאריך כאן: