בַּחֲדָשָׁה.

ודוחים: כאן מדובר בסכין חדשה שעדיין לא השתמשו בה.

חֲדָשָׁה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבְדוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא: דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.

ותוהים: אם סכין חדשה היא, הרי בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא שנחלקו האם עבודה זרה נאסרת משעה שעשאה, או משעה שעובדים אותה, סכינים אלו רק משמשי עבודה זרה הן, ומשמשי עבודה זרה אינן אסורין בהנאה עד שיעבדו בהם לעבודה זרה! ומשיבים, איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר במקרה דפסק ביה גווזא [שחתך בה ענף] לעבודה זרה, שאין שם שמנונית, אבל כבר עבד בה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: בסכין ישנה ולאחר שליבנה באור (באש), שלא נותרה עליה שמנונית.

אִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם – רַב אָמַר: קוֹלֵף, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מַדִּיחַ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, וּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ?

אתמר [נאמר]: השוחט בסכין של גוים, רב אמר: קולף את מקום השחיטה, ששם נגעה הסכין בבשר, ונבלע בו מן השמנונית האסורה שעל הסכין, ורבה בר בר חנה אמר: רק מדיח (רוחץ) את המקום. ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, רבה בר בר חנה, סבור]: בית השחיטה צונן הוא ואינו בולע, ולכן די לו בהדחה, ומר סבר [וחכם זה, רב, סבור]: בית השחיטה רותח, ולכן בולע?

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא; מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר מַדִּיחַ – אַיְידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוּקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.

ומשיבים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] בית השחיטה רותח הוא; מאן דאמר [מי שאומר] קולף — שפיר [יפה, מובן הדבר] משום השמנונית שנבלעה בבית השחיטה. ומאן דאמר [ומי שאומר] מדיח, לדעתו, איידי דטרידי [מתוך שטרודים, עסוקים] הסימנין כלומר, דופני בית השחיטה, לאפוקי [להוציא] דם — לא בלעי [אין הם בולעים] באותה שעה.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, מַאן דְּאָמַר מַדִּיחַ – שַׁפִּיר, מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: דכולי עלמא [לדעת הכל] בית השחיטה צונן, מאן דאמר [מי שאומר] מדיח — שפיר [יפה, מובן הדבר], שהרי הצונן אינו בולע. מאן דאמר [מי שאומר] קולף — אגב דוחקא דסכינא בלע [מתוך דוחק הסכין — הבשר בולע] את השמנונית שעליו.

סַכִּין טְרֵיפָה – פְּלִיגִי בָּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּחַמִּין, וְחַד אָמַר: בְּצוֹנֵן. וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן, וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ – לָא צְרִיךְ.

סכין ששחט בה בהמה שהיתה טריפה, פליגי בה [חלוקים בכך] רב אחא ורבינא כיצד להכשיר סכין זו, חד [אחד מהם] אמר: מגעילים את הסכין במים חמין, וחד [ואחד מהם] אמר: בצונן. ומסכמים: והלכתא [והלכה]: אפילו בצונן. ואי איכא בליתא דפרסא למיכפריה [ואם יש מטלית בלויה של וילון לקנח אותו] לא צריך אפילו זה.

וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין מַאי טַעְמָא, מִשּׁוּם דְּקָא בָּלְעָה אִיסּוּרָא? דְּהֶיתֵּירָא נַמִי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי! אֵימַת בָּלְעָה – לְכִי חַיְימָא, אֵימַת קָא חַיְימָא – לְכִי גָּמְרָה שְׁחִיטָה, הַהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולמי שאומר] שצריך להגעיל בחמין סכין ששחט בה טריפה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אם משום דקא בלעה איסורא [שהיא בולעת מן האיסור] בשעת שחיטה — הרי דהיתירא נמי בלעה [סכין של היתר, ששוחט בה בהמה כשרה, גם כן בולעת] שמנונית אבר מן החי, קודם שנגמרה השחיטה, ותיאסר! ומשיבים: שמנונית של אבר מן החי אימת בלעה [מתי יש לחשוש שהסכין בולעת] — לכי חיימא [כאשר היא נעשית חמה], ואולם אימת קא חיימא [מתי היא נעשית חמה] — לכי גמרה [כאשר נגמרת] השחיטה, והרי ההיא שעתא היתירא הוה [באותה שעה כבר היתר הוא], שכבר אין זה עוד אבר מן החי.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב; הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין: אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.

אמר רב יהודה אמר רב, הטבח (השוחט) צריך שלשה סכינין: אחת ששוחט בה, ואחד שמחתך בה בשר, ואחד שמחתך בה חלבים, שאי אפשר לחתוך בה בשר לאחר שחתך בה חלבים אסורים באכילה, משום שמנונית החלב שנשארה עליה.

וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בָּהּ חֲלָבִים! גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הָשְׁתָּא נַמִי מִיחַלַּף לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי, אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.

ושואלים: וליתקן ליה חדא [ושיתקן לו סכין אחת] לחיתוך, וליחתוך [ושיחתוך] בה קודם בשר והדר ליחתוך [ואחר כך יחתוך] בה חלבים! ומשיבים: גזירה היא שמא יחתוך בה חלבים ואחר כך בשר, ויישאר החלב דבוק לבשר, ויידבק בבשר. ושואלים: השתא נמי מיחלף ליה [עכשיו גם כן, שיש לו שתים, נחשוש שמא יתחלפו לו]! ומשיבים: כיון דאצרכינהו תרי — אית ליה היכרא [כיון שהצריכוהו שתים — יש לו היכר], וייחד כל אחת לעניינה.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמַּדִּיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמַּדִּיחַ בּוֹ חֲלָבִים. וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְנַדִּיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נַדִּיחַ בּוֹ חֲלָבִים! גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַדִּיחַ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הָשְׁתָּא נַמִי מִיחַלְּפִי לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵיהּ תַּרְתֵּי, אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.

ואמר רב יהודה אמר רב: הטבח צריך שני כלים של מים, אחד שמדיח בו בשר, ואחד שמדיח בו חלבים, שאם ידיח בשר לאחר חלבים יידבק בבשר מן החלב האסור. ושואלים: וניתקן ליה חדא [ושיתקין לו רק כלי אחד], ונדיח [ושידיח] בו בשר והדר נדיח [ואחר כך שידיח] בו חלבים! ומשיבים: גזירה שמא ידיח בו חלבים ואחר כך בשר. ושואלים: השתא נמי מיחלפי ליה [עכשיו גם כן יש לחשוש שמא יתחלפו לו] הכלים, וידיח בשר בכלי שהיה בו חלב! ומשיבים: כיון דאצרכיניה תרתי אית ליה היכרא [שהצריכו אותו שני כלים יש לו היכר] ויזכור.

אָמַר אַמֵימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פַּפָּא: לָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא, דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.

אמר אמימר משמיה [משמו] של רב פפא: לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בישרא [לא יניח אדם את הכסלים, בשר המתניים של בהמה, על גבי בשר אחר], כאשר חלב הכסלים האסור למטה, משום דדאיב תרבא ובלע בישרא [שזב החלב ובולע אותו הבשר שהניחו עליו את הכסלים].

אִי הָכִי, כִּי תְּרִיצִי נַמִי, דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא! קְרָמָא מַפְסִיק מִתַּתַּאי. אִי הָכִי,

ומקשים: אי הכי [אם כך], שאתה חושש שהחלב זב ונבלע בבשר, כי תריצי נמי דאיב תרבא ובלע בשרא [כאשר הכסלים מונחים כדרכם גם כן, כשהחלב מלמעלה, זב החלב ובולע בשר הכסלים עצמו מן החלב]! ומשיבים: קרמא מפסיק מתתאי [הקרום שבין החלב לבשר מפסיק מלמטה]. ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה אומר,