זֶה בָּנָה אָב: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״שֶׂה״ – אֵינוֹ אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הַכִּלְאַיִם! אָמַר קְרָא: ״אוֹ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַכִּלְאַיִם.

זה בנה אב, כלומר מן הכתוב "שה כבשים ושה עזים" (דברים יד, ד) למדנו בבנין אב: כל מקום בתורה שנאמר "שה", אינו אלא להוציא את הכלאים! ומשיבים, אמר קרא [המקרא] בענין אותו ואת בנו: "שור או שה" (ויקרא כב, כח), "או" — לרבות את הכלאים.

הַאי ״אוֹ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק; דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אָמִינָא: עַד דְּשָׁחֵיט שׁוֹר וּבְנוֹ, שֶׂה וּבְנוֹ – לָא מִיחַיַּיב, קָא מַשְׁמַע לָן! לְחַלֵּק – מִ״בְּנוֹ״ נָפְקָא.

ושואלים: והרי האי [אותו] "או" מיבעי ליה [צריך אותו] כדי לחלק, דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: עד דשחיט [ששוחט] גם שור ובנו וגם שה ובנו ביום אחד לא מיחייב [אינו חייב], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] "שור או שה", שאם שחט או שור ובנו, או שה ובנו — חייב! ומשיבים: לחלק ולחייב על כל אחד מהם, מ"ואת בנו" נפקא [יוצא], שלא נאמר "ואת בניהם".

וְאַכַּתֵּי מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אִילּוּ נֶאֱמַר ״שׁוֹר וְשֶׂה וּבְנוֹ״, הָיִיתִי אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט שׁוֹר וְשֶׂה וּבְנוֹ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שׁוֹר אוֹ שֶׂה אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״; מַאי לָאו מֵ״אוֹ״ נָפְקָא לֵיהּ? לָא, מֵ״אוֹתוֹ״.

ושואלים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו] "או" לחלק, לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: אילו נאמר רק "שור ושה ובנו לא תשחטו ביום אחד", הייתי אומר: אינו חייב עד שישחוט שור ושה ובנו של אחד מהם, לכך תלמוד לומר: "שור או שה אותו ואת בנו", שחייב גם אם שחט רק אחד מהם ובנו; מאי לאו [האם לא] מ"או" נפקא ליה [יוצא לו] הלימוד הזה? ודוחים: לא, מ"אותו" הוא נלמד, שאסור לשחוט אפילו אחד מהם ובנו, ומ"או" למדנו לרבות כלאיים.

הָנִיחָא לְרַבָּנַן, דִּמְיַיתַּר לְהוּ ״אוֹתוֹ״; אֶלָּא לַחֲנַנְיָה, דְּלָא מְיַיתַּר לֵיהּ ״אוֹתוֹ״, לְחַלֵּק מְנָא לֵיהּ? לְחַלֵּק לָא צְרִיךְ קְרָא, דְּסָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹנָתָן.

ומקשים: הניחא לרבנן [זה נוח לשיטת חכמים] שתובא להלן, דמייתר להו [שמיותר להם] "אותו" לחלק, ומ"או" למדנו לרבות כלאיים. אלא לשיטת חנניה, דלא מייתר ליה [שלא מיותר לו] "אותו", לחלק ולחייב על כל אחד מהם, שור ובנו או שה ובנו, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: לשיטתו, לחלק לא צריך קרא [מקרא] מיוחד, מפני דסבר לה [שהוא סבור] כדעת ר' יונתן.

דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא אָבִיו וְאִמּוֹ; אָבִיו שֶׁלֹּא אִמּוֹ, וְאִמּוֹ שֶׁלֹּא אָבִיו, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל״ – אָבִיו קִלֵּל, אִמּוֹ קִלֵּל, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

דתניא [ששנויה ברייתא] לענין אחר: "איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת" (ויקרא כ, ט), אין לי שחייב אלא מי שקילל את אביו וגם את אמו, אבל אם קילל אביו שלא (ולא) אמו, או אמו שלא אביו, מנין שחייב? תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "אביו ואמו קלל דמיו בו", לומר: אביו קלל — חייב, אמו קלל — חייב, אלו דברי ר' יאשיה.

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מַשְׁמַע שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, וּמַשְׁמַע אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״יַחְדָּו״.

ר' יונתן אומר: לא הוצרכנו לכך, אלא בכל מקום שנאמר "ואת" משמע גם שניהם כאחד, ומשמע גם כל אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב "יחדו", לומר: דווקא שניהם יחד. ולשיטת ר' יונתן נמצא שלענין אותו ואת בנו, גם אם היה הכתוב אומר "ושור ושה" ולא "שור או שה", היינו למדים לחלק ולחייב על כל אחד מהם, ואם כן "או" מיותר לרבות את הכלאיים. וכשיטה זו הולך חנניה.

מַאי חֲנַנְיָה וּמַאי רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּזְכָרִים, חֲנַנְיָה אוֹמֵר: נוֹהֵג בֵּין בִּזְכָרִים וּבֵין בִּנְקֵבוֹת.

הזכרנו את שיטת חנניה וחכמים. ומבררים: מאי [מהי] שיטת חנניה ומאי רבנן [ומהי שיטת חכמים]? דתניא [ששנויה ברייתא]: איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות, כלומר, באם ובנה, ואינו נוהג בזכרים, שאין איסור לשחוט אב ובנו ביום אחד. חנניה אומר: איסור אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים ובין בנקבות.

מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בֵּין בִּזְכָרִים וּבֵין בִּנְקֵבוֹת? וְדִין הוּא: חִיֵּיב כָּאן, וְחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים; מַה כְּשֶׁחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים, אַף כְּשֶׁחִיֵּיב כָּאן – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים!

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? דתניא [ששנויה ברייתא]: יכול יהא איסור אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים ובין בנקבות? ולכאורה דין הוא, אפשר ללמוד דבר זה מסברה, ממצוה דומה: חייב כאן באותו ואת בנו, וחייב באיסור לקיחת אם על הבנים, כלומר, במצות שילוח הקן; מה כשחייב באם על הבנים — חייב בנקבות ולא בזכרים, שהרי נאמר "והאם רובצת על האפרוחים" (דברים כב, ו), אף כשחייב כאן, באותו ואת בנו — הרי זה בנקבות ולא בזכרים.

לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּאֵם עַל הַבָּנִים – שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂה בָּהּ מְזוּמָּן כְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן, תֹּאמַר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁעָשָׂה בּוֹ מְזוּמָּן כְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן?

אלא שיש לדחות: לא, אם אמרת באם על הבנים, שהוא נוהג רק באם, מפני שהקל במצוה זו, שכן לא עשה בה מזומן כשאינו מזומן, שאין חובה זו אלא כשהוא מוצא באקראי אם על הבנים, ולא בקן שבביתו — תאמר כן באותו ואת בנו, שהחמיר בו יותר, ועשה בו מזומן כשאינו מזומן? ואם כן הדין נותן שינהג בזכרים ובנקבות!

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתוֹ״ – אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם. אַחַר שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב, זָכִיתִי לָדִין: חִיֵּיב כָּאן וְחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים; מַה כְּשֶׁחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים, אַף כְּשֶׁחִיֵּיב כָּאן – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים.

על כן תלמוד לומר: "ושור או שה אותו ואת בנו" (ויקרא כב, כח), והמלה "אותו" שהיא מיותרת, באה לומר: באחד מן ההורים מדובר, בזכר או בנקבה, ולא בשנים. וממשיכה הברייתא: מעתה, אחר שחלק הכתוב בדין אותו ואת בנו, והבהיר כי דווקא באחד מדובר, בזכרים או בנקבות — זכיתי לחזור ולדין (לדון) כפי שהייתי סבור מתחילה: חייב כאן וחייב באם על הבנים, מה כשחייב באם על הבנים — בנקבות ולא בזכרים, אף כשחייב כאן — בנקבות ולא בזכרים.

וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר, ״בְּנוֹ״ – מִי שֶׁבְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו, יָצָא זָכָר שֶׁאֵין בְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו.

ואם נפשך (רצונך) לומר ולטעון טענה כנגד זה — על כך יש להשיב: נאמר "אותו ואת בנו" — מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.

מָה ״אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר״? וְכִי תֵּימָא: ״אוֹתוֹ״ – זָכָר מַשְׁמַע, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״בְּנוֹ״ – מִי שֶׁבְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו, יָצָא זָכָר, שֶׁאֵין בְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו.

ושואלים: מה כוונת "אם נפשך לומר"? מה אפשר היה לומר כדי לסתור את הדברים? ומסבירים: וכי תימא [ואם תאמר] "אותו" לשון זכר משמע, על כך יש להשיב: הרי הוא אומר "בנו" — לומר מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.