אִי לְטוּמְאַת נְבֵלוֹת – תָּנֵינָא!

אי [אם] לענין טומאת נבלות — תנינא [שנינו]!

טוּמְאַת אוֹכָלִין – דְּתַנְיָא: הָעוֹר וְהַשִּׁלְיָא אֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין; עוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ, וְהַשִּׁלְיָא שֶׁחִישֵּׁב עָלֶיהָ – מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין.

ומפרטים: טומאת אוכלין — דתניא [ששנויה ברייתא]: העור והשליא — אין מטמאין טומאת אוכלין, אבל עור ששלקו, והשליא שחישב עליה — מטמאין טומאת אוכלין.

טוּמְאַת נְבֵילוֹת נַמִי תָּנֵינָא: ״בְּנִבְלָתָהּ״ – וְלֹא בְּעוֹר, וְלֹא בְּעַצְמוֹתָיו, וְלֹא בַּגִּידִין, וְלֹא בַּקַּרְנַיִם, וְלֹא בַּטְּלָפַיִם;

טומאת נבילות נמי תנינא [גם כן שנינו]: שעור ששלקו אינו מטמא, שנאמר: "וכי ימות מן הבהמה וכו' הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט), ודרשו חכמים "בנבלתה" — ולא בעור, ולא בעצמותיו, ולא בגידין, ולא בקרנים, ולא בטלפים.

וַאֲמַר רַבָּה בַּר רַב חָנָא: לָא נִצְרְכָה אֶלָּא שֶׁעֲשָׂאָן צִיקֵי קְדֵרָה!

ואמר רבה בר רב חנא: לא נצרכה הלכה זו אלא אפילו שעשאן ציקי קדרה, שבישל את העור והעצמות וכו' בישול מרובה עם תבלינים, שבכל זאת אינם מטמאים. ואם כן, מדוע הוצרך ר' יצחק נפחא לשאול מה דינו של עור חמור ששלקו?

לְעוֹלָם טוּמְאַת אוֹכָלִין, וְשָׁאנֵי עוֹר חֲמוֹר, דִּמְאִיס.

ומשיבים: לעולם שאל ר' יצחק נפחא מה דינו לענין טומאת אוכלין, ואף שלכאורה שנינו שעור ששלקו מיטמא טומאת אוכלים, יש לומר ששאני [שונה] עור חמור דמאיס [שהוא מאוס], והשאלה היתה האם על ידי הבישול הוא נעשה אוכל.

״שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין עִמָּהּ וָלָד, אֲבָל יֵשׁ עִמָּהּ וָלָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּין אֵין עִמָּהּ וָלָד, בֵּין יֵשׁ עִמָּהּ וָלָד – חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר.

שנינו במשנה: שליא שיצתה מקצתה קודם שחיטה אסורה באכילה, שמא יצא באותו מקצת ראשו של העובר. אמר ר' אלעזר: לא שנו אלא שאין עמה ולד שלם במעי הבהמה, אבל יש עמה ולד שלם — אין חוששין לולד אחר שהיה בשליה זו ויצא ראשו או רובו. ור' יוחנן אמר: בין אין עמה ולד, בין יש עמה ולד — חוששין לולד אחר שהיה בה, ויצא, ואסורה באכילה. ומכאן עולה שר' יוחנן הוא המחמיר ור' אלעזר מיקל.

אִינִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְחוּמְרָא אֲמַרָהּ רַבִּי אֶלְעָזָר!

ושואלים: איני [כן הוא]? והא [והרי] אמר ר' ירמיה בקשר למחלוקת זו: לחומרא [להחמיר] אמרה ר' אלעזר, ור' יוחנן הוא המיקל!

אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה בְּוָלָד, אֲבָל קְשׁוּרָה בְּוָלָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר.

אלא, אי אתמר הכי אתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר ר' אלעזר: לא שנו ששליה שיצאה מקצתה אסורה באכילה אלא במקרה שאינה קשורה בולד (שלם) שנמצא במעי הבהמה, אבל אם קשורה בולד — אין חוששין לולד אחר.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד; אֲבָל יֵשׁ עִמָּהּ וָלָד, בֵּין קְשׁוּרָה בְּוָלָד בֵּין אֵין קְשׁוּרָה בְּוָלָד – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְחוּמְרָא אֲמַרָהּ רַבִּי אֶלְעָזָר.

ור' יוחנן אמר: אנו אין לנו לאסור אלא בשליא בלא ולד, אבל יש עמה ולד, בין קשורה בולד בין אין קשורה בולד — אין חוששין לולד אחר. והיינו [והוא] שאמר ר' ירמיה: לחומרא [להחמיר] אמרה ר' אלעזר.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: הַמַּפֶּלֶת מִין בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְשִׁלְיָא עִמָּהֶן; בִּזְמַן שֶׁקְּשׁוּרָה בָּהֶן – אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר, אֵינָהּ קְשׁוּרָה בָּהֶן – הֲרֵינִי מַטִּיל עָלֶיהָ חוֹמֶר שְׁנֵי וְלָדוֹת,

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אלעזר: אשה המפלת עובר הנראה כמין בהמה חיה ועוף, ושליא עמהן, בזמן שהשליה קשורה בהן — אין חוששין לולד אחר, וכיון שעובר כזה אינו נחשב לוולד — אין האשה נחשבת יולדת, להביא עליו קרבן ולשבת בגללו ימי טומאה וימי טהרה. אבל אם השליה אינה קשורה בהן — הריני מטיל עליה חומר שני ולדות, שדנים אותה להחמיר כיולדת זכר וכיולדת נקבה,

שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: שֶׁמָּא נִימּוֹחַ שָׁפִיר שֶׁל שִׁלְיָא, שֶׁמָּא נִימּוֹחָה שִׁלְיָתוֹ שֶׁל שָׁפִיר.

שאני אומר: שמא נימוח שפיר (עובר) של שליא זו שנמצא שם, והיתה בו צורת אדם (ואין ידוע אם זכר או נקבה), ושמא נימוחה שליתו של שפיר זה שנמצא, שיש לו צורת בהמה, והשליה שנמצאה היא של עובר אחר בצורת אדם שהיה שם.

״הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה״. מַאי טַעְמָא? אֲמַר רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמִּי: רוֹב בְּהֵמוֹת יוֹלְדוֹת דָּבָר הַקָּדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה, וּמִיעוּט בְּהֵמוֹת – דָּבָר שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה, וּמַאי נִיהוּ – נִדְמֶה;

שנינו: המבכרת שהפילה שליה — יכול להשליכה לכלבים, ואין חוששים שהיה שם זכר והוא בכור. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב איקא בריה [בנו] של רב אמי: רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה כלומר, ולד גמור, ומיעוט בהמות יולדות דבר שאינו קדוש בבכורה, ומאי ניהו [ומהו זה]? נדמה, שהוא דומה ליצור אחר ולא לאמו;

וְכָל הַיּוֹלְדוֹת – יוֹלְדוֹת מֶחֱצָה זְכָרִים וּמֶחֱצָה נְקֵבוֹת; סְמוֹךְ מִיעוּטָא דְּנִדְמֶה לְמֶחֱצָה דִּנְקֵבוֹת, וְהָווּ לְהוּ זְכָרִים מִיעוּטָא.

וכל היולדות — יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות. אם כן, סמוך מיעוטא [צרף את המיעוט] לשל נדמה שפטור מבכורה, למחצה של נקבות, והוו להו [ונמצאו] הזכרים מיעוטא [מיעוט], ולכן אין לחשוש שזו שליה של בכור. עוד שנינו:

״וּבְמוּקְדָּשִׁין תִּקָּבֵר״. מַאי טַעְמָא? רוּבָּא בַּר מִיקְדַּשׁ הוּא.

ושליה שנמצאה במעי בהמת מוקדשין — תקבר, מפני שהיא אסורה בהנאה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? רובא בר מיקדש [רוב הוולדות בן הקדשה] הוא, שהרי בניגוד לבכורה, בשאר קדשים גם ולד נקבה קדוש.

״וְאֵין קוֹבְרִים אוֹתָהּ״. אַבַּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רְפוּאָה – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, אֵין בּוֹ רְפוּאָה – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

עוד שנינו בענין שליה, ואין קוברים אותה בפרשת דרכים. ובענין זה, אביי ורבא דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: כל דבר שיש בו רפואה, שאנשים עושים אותו כדי להתרפא — אין בו משום איסור דרכי האמורי, וכל דבר שאין בו רפואה, אלא עושים אותו כמין כישוף — יש בו משום דרכי האמורי.

וְהָתַנְיָא: אִילָן שֶׁמַשִּׁיר פֵּירוֹתָיו – סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא, וְטוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים! בִּשְׁלָמָא טוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים – כִּי הֵיכִי

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אילן שמשיר פירותיו, שפירותיו נושרים — סוקרו (צובעו) בסיקרא בצבע אדום, וטוענו (מעמיס אותו) באבנים! בשלמא [נניח] שמה שטוענו באבנים יש לזה טעם מסברה — כי היכי [כדי]