מָר בַּר רַב אַשִׁי אֲמַר: כֵּיוָן דְּזִיגֵּי, אַף עַל גַּב דְּלָא חִוָּורֵי.

מסופר, הנהו [אותם] גידין רכין שהיו מצטרפים לבשר לכסות את רוב העצם שנשברה דאתו לקמיה [שבאו לפני] רבה, אמר רבה: למאי ליחוש להו [למה נחשוש להם]? חדא [אחת], שאמר ר' יוחנן, גידין שסופן להקשות

אָמַר אַמֵימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב זְבִיד: תְּלָתָא חוּטֵי הָווּ, חַד אַלִּימָא וּתְרֵי קְטִינֵי; אִיפְסִיק אַלִּימָא – אָזְדָא רוֹב בִּנְיָן, אִיפְסִיק קְטִינֵי – אָזְדָא רוֹב מִנְיָן. מָר בַּר רַב אַשִׁי מַתְנֵי לְקוּלָּא: אִיפְסִיק אַלִּימָא – הָאִיכָּא רוֹב מִנְיָן, אִיפְסִיק קְטִינֵי – הָאִיכָּא רוֹב בִּנְיָן.

מר בר רב אשי אמר: כיון דזיגי [שהם שקופים], אף על גב דלא חוורי [אף על פי שאינם לבנים] ממש, הרי זה מקום צומת הגידים.

בְּעוֹפוֹת, שִׁיתְסַר חוּטֵי הָווּ, אִי פָּסֵיק חַד מִינַּיְיהוּ – טְרֵפָה. אֲמַר מָר בַּר רַב אַשִׁי: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּאַבָּא, וְאַיְיתוּ לְקַמֵּיהּ עוֹפָא, וּבְדַק וְאַשְׁכַּח בֵּיהּ חֲמֵיסַר, הֲוָה חַד דַּהֲוָה שַׁנֵּי מֵחַבְרֵיהּ, נַפְּצֵיהּ וְאַשְׁכַּח תְּרֵי.

ובשאלה מה נחשבת נטילה של צומת הגידים, שעושה טריפה, אמר אמימר משמיה [משמו] של רב זביד: תלתא חוטי הוו [שלושה חוטים, גידים הם], חד אלימא ותרי קטיני [אחד עבה ושנים דקים]; איפסיק אלימא [נפסק, נחתך החוט העבה] — אזדא [הלך] רוב הבנין של צומת הגידים, שהעבה — עבה משני הדקים יחדיו, ודין רובו ככולו; איפסיק קטיני [נפסקו הדקים] — אזדא [הלך] רוב מנין הגידים, וגם בזה דין רובו ככולו. ואילו מר בר רב אשי מתני לקולא [היה שונה אותו דבר אבל להקל]: איפסיק אלימא [נפסק העבה] — האיכא [הרי יש] עדיין רוב מנין, ואינו טריפה, וכן איפסיק קטיני [נפסקו הדקים] — האיכא [הרי יש] עדיין רוב בנין.

אֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: צוֹמֶת הַגִּידִין שֶׁאָמְרוּ – בְּרוּבּוֹ; מַאי רוּבּוֹ? רוֹב אֶחָד מֵהֶן. כִּי אֲמַרִיתָהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לִי: מִכְּדֵי תְּלָתָא הָווּ, כִּי מִיפְסִיק חַד מִינַּיְיהוּ לְגַמְרֵי – הָא אִיכָּא תְּרֵי!

וממשיכה הגמרא: וכל זה הוא בבהמה, אבל בעופות שיתסר חוטי הוו [שישה עשר חוטים הם], אי פסיק חד מינייהו [אם נפסק אחד מהם] — הרי זו טרפה. אמר מר בר רב אשי: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] אבא, רב אשי, ואייתו לקמיה עופא [והביאו לפניו עוף], ובדק ואשכח ביה חמיסר [ובדק ומצא בו חמישה עשר חוטים], הוה חד דהוה שני מחבריה [היה אחד מהם שהיה שונה מחבריו], נפציה ואשכח תרי [ניפץ, פירק אותו ונמצא שהיה מורכב משני חוטים] דבוקים זה לזה. ושבים לדין צומת הגידים שבבהמה.

טַעְמָא – דְּאִיכָּא תְּרֵי, הָא לֵיכָּא תְּרֵי – לָא. וּפְלִיגָא דְּרַבְּנַאי, דְּאָמַר רַבְּנַאי אָמַר שְׁמוּאֵל: צוֹמֶת הַגִּידִים, אֲפִילּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּיר בָּהּ אֶלָּא כְּחוּט הַסַּרְבָּל – כְּשֵׁרָה.

אמר רב יהודה אמר רב: צומת הגידין שאמרו שאם ניטל הרי זו טריפה — ברובו; והוסיף: מאי [ומה פירוש] רובו? אם נחתך רוב אחד מהן מן הגידים. והוסיף רב יהודה כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי הלכה זו בשם רב לפני] שמואל, אמר לי: מכדי תלתא הוו [הואיל ושלושה גידים הם], כי מיפסיק חד מינייהו [כאשר נפסק אחד מהם] לגמרי, הא איכא תרי [הרי יש עדיין שנים], ורובו של צומת הגידים קיים!

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מַאי רוּבּוֹ – רוֹב כָּל אֶחָד וְאֶחָד. כִּי אֲמַרִיתָהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לִי: מִכְּדֵי תְּלָתָא הָווּ – הָאִיכָּא תְּלָתָא דְּכָל חַד וְחַד! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבְּנַאי, דְּאָמַר רַבְּנַאי אָמַר שְׁמוּאֵל: צוֹמֶת הַגִּידִין שֶׁאָמְרוּ, אֲפִילּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּיר בָּהּ אֶלָּא כְּחוּט הַסַּרְבָּל – כְּשֵׁרָה.

ומדייקים מדברי שמואל: טעמא [הטעם, דווקא] דאיכא תרי [כשיש שנים] הרי זו כשרה, הא ליכא תרי [הרי כשאין אפילו שנים] — לא, אלא טריפה היא, למרות שהגיד שנותר שלם. ומעירים: ופליגא [וחלוק הדבר הזה] על מה שאמר רבנאי משמו, שאמר רבנאי אמר שמואל: צומת הגידים, אפילו לא נשתייר בה אלא גיד אחד שעוביו כחוט הסרבל —

״נִשְׁבַּר הָעֶצֶם״ כו׳.

הרי זו כשרה. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] מסורת אחרת בענין זה. שרב יהודה אמר בשם רב: צומת הגידים שאמרו שאם ניטל עושה טריפה — ברובו, מאי [מה פירוש] רובו? שנחתך רוב של כל אחד ואחד. והוסיף רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי הלכה זו לפני] שמואל, אמר לי: מכדי תלתא הוו [הואיל ושלושה גידים הם], האיכא תלתא דכל חד וחד [הרי עדיין יש שליש של כל אחד ואחד], ודי בכך! ומעירים: דבר זה שאמר רב יהודה בשם שמואל מסייע ליה [לו] לרבנאי, שאמר רבנאי אמר שמואל: צומת הגידין שאמרו, אפילו לא נשתייר בה בכל אחד משלושת הגידים אלא כחוט הסרבל — כשרה.

אָמַר רַב: לְמַעְלָה מִן הָאַרְכּוּבָּה, אִם רוֹב הַבָּשָׂר קַיָּים – זֶה וְזֶה מוּתָּר, וְאִם לָאו – זֶה וְזֶה אָסוּר; לְמַטָּה מִן הָאַרְכּוּבָּה, אִם רוֹב הַבָּשָׂר קַיָּים – זֶה וְזֶה מוּתָּר, אִם לָאו – אֵבֶר אָסוּר, וּבְהֵמָה מוּתֶּרֶת.

שנינו במשנה: נשבר העצם של רגל הבהמה האחורית, אם רוב הבשר שם קיים — שחיטתו מטהרתו, ואם לאו — אין שחיטתו מטהרתו, והוא אסור באכילה כדין אבר המדולדל העומד ליפול.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בֵּין לְמַעְלָה בֵּין לְמַטָּה, אִם רוֹב הַבָּשָׂר קַיָּים – זֶה וְזֶה מוּתָּר, אִם לָאו – אֵבֶר אָסוּר, וּבְהֵמָה מוּתֶּרֶת.

ובענין זה אמר רב: נשבר העצם למעלה מן הארכובה, אם רוב הבשר קיים במקום השבר — זה וזה מותר, כלומר, גם הבהמה מותרת — שאינה נעשית טריפה בכך, וגם האבר — שאינו נחשב כאבר מדולדל, אלא ניתר בשחיטת הבהמה. ואם לאו [לא], שאין רוב הבשר קיים במקום השבר — זה וזה אסור. אבל אם נשבר העצם למטה מן הארכובה, אם רוב הבשר קיים — זה וזה מותר, אם לאו [לא] — אבר עצמו אסור (ממקום השבר ולמטה), שאינו ניתר בשחיטת הבהמה, ובהמה עצמה מותרת.

מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן לִשְׁמוּאֵל: יֹאמְרוּ, אֵבֶר מִמֶּנָּה מוּטָּל בָּאַשְׁפָּה, וּמוּתֶּרֶת? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא לְרַב נַחְמָן: לְרַב נַמִי, יֹאמְרוּ: אֵבֶר מִמֶּנָּה מוּטָּל בָּאַשְׁפָּה וּמוּתֶּרֶת!

ושמואל אמר: בין נשבר למעלה מן הארכובה בין למטה ממנה, אם רוב הבשר קיים — זה וזה, האבר והבהמה, מותר, אם לאו [לא] נשתייר רוב הבשר — האבר אסור, ובהמה עצמה מותרת, שאינה נעשית טריפה (אפילו נשברה הרגל למעלה מן הארכובה) עד שתיחתך הרגל לגמרי.

אֲמַר לֵיהּ, הָכִי קָאָמִינָא: אֵבֶר שֶׁחַיָּה מִמֶּנָּה מוּטָּל בָּאַשְׁפָּה, וּמוּתֶּרֶת?

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: לשיטת שמואל, כשנשברה העצם למעלה מן הארכובה (ורוב הבשר אינו קיים), שהאבר אסור והבהמה מותרת — יאמרו אנשים בתמיהה: אבר ממנה מן הבהמה מוטל באשפה, שנאסר באכילה, והיא עצמה מותרת? אמר ליה [לו] רב אחא בר רב הונא לרב נחמן: לשיטת רב נמי [גם כן], כשנשברה העצם למטה מן הארכובה, ואין רוב הבשר קיים — גם כן יאמרו: אבר ממנה מוטל באשפה ומותרת!

שְׁלַחוּ מִתָּם: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, הֲדוּר שְׁלַחוּ: כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, הֲדוּר שְׁלַחוּ: כְּוָותֵיהּ דְּרַב, וְאֵבֶר עַצְמוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא.

אמר ליה [לו] רב נחמן, הכי קאמינא [כך אני אומר]: לשיטת שמואל, האומר דין זה בעצם שנשברה למעלה מן הארכובה, יאמרו: אבר שבהמה זו חיה ממנה, שאם נחתכה שם הריהי נעשית טריפה — מוטל באשפה, והיא מותרת? אבל דברי רב נאמרו כשנשבר העצם מן הארכובה ולמטה, והוא מקום שאינו עושה טריפה.

מְתִיב רַב חִסְדָּא: לֹא, אִם טִיהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ וְאֶת הָאֵבֶר הַמְדוּלְדָּל בָּהּ, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ – תְּטַהֵר אֶת הָעוּבָּר, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ?

בפסיקת ההלכה בענין זה, שלחו מתם [משם], מארץ ישראל: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב, ואם נשברה העצם למעלה מן הארכובה ואין בשר קיים — גם האבר וגם הבהמה אסורים, שטריפה היא. הדור [חזרו] ושלחו: הלכה כוותיה [כשיטתו] של שמואל, שרק האבר אסור. הדור חזרו ושלחו: הלכה כוותיה [כשיטתו] של רב, שהבהמה טריפה, ואמרו: ואבר עצמו אינו נטהר בשחיטתה, אלא מטמא במשא כדין אבר מן החי. שהוא נחשב כאילו נפל ממנה, ואין שחיטתה מטהרת אותו, כפי שהיא מטהרת את הבהמה עצמה מטומאת נבילה.

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: הָדוּרֵי אַפִּירְכֵי לָמָּה לָךְ? אוֹתֵיב מִמַּתְנִיתִין: נִשְׁחֲטָה בְּהֵמָה – הוּכְשְׁרוּ בְּדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הוּכְשְׁרוּ!

מתיב [מקשה] על כך רב חסדא ממה ששנינו בברייתא: לא, אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה — דבר שגופה, תטהר את העובר — דבר שאינו גופה? הרי שהאבר המדולדל של טריפה נטהר בשחיטה, ואינו נחשב כאבר מן החי!

אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתִין אִיכָּא לִדְחוּיֵי, כִּדְדָחֵינַן.

אמר ליה [לו] רבה: הדורי אפירכי [לחזר אחר פירכות, קושיות] מברייתות שאינן ידועות לכל למה לך? אותיב ממתניתין [תקשה ממשנה מפורשת] ששנינו להלן (קכז,ב) ביחס לאבר ובשר המדולדלים: נשחטה בהמה — הוכשרו בדמיה לקבל טומאת אוכלים, דברי ר' מאיר, ר' שמעון אומר: לא הוכשרו. הרי שדין אוכלים יש להם, שאם תיגע בהם טומאה ייטמאו, ואין להם דין אבר מן החי, שמטמא כבר עכשיו, ואינו צריך הכשר במשא!

כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב יִרְמְיָה דְּיָתֵיב וְקָאָמַר לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: יִישַׁר, וְכֵן תִּרְגְּמָהּ אַרְיוֹךְ בְּבָבֶל. אַרְיוֹךְ מַנּוּ – שְׁמוּאֵל, וְהָא מִיפְלַג פָּלֵיג! הֲדַר בֵּיהּ שְׁמוּאֵל לְגַבֵּיהּ דְּרַב.

אמר ליה [לו]: מתניתין איכא לדחויי כדדחינן [את משנתנו אפשר לדחות כמו שדחינו] לעיל (עג,ב), ש"הוכשרו" אינו מתייחס לאבר המדולדל, שהוא טמא כאבר מן החי, אלא דווקא לבשר הפורש מן החי, שהוא אינו מטמא במשא.

תָּנוּ רַבָּנַן: נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְיָצָא לַחוּץ, אִם עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ – מוּתָּר, אִם לָאו – אָסוּר. וְכַמָּה רוּבּוֹ? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רוֹב עוֹבְיוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: רוֹב הֶקֵּיפוֹ. אֲמַר רַב פַּפָּא: הִלְכָּךְ, בָּעֵינַן רוֹב עוֹבְיוֹ, וּבָעֵינַן רוֹב הֶקֵּיפוֹ.

מסופר כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא לארץ ישראל אשכחיה [מצא אותו] את רב ירמיה דיתיב וקאמר לה להא שמעתא [שיושב ואומר את ההלכה הזו], שנאמרה לעיל בשם רב, שאם נשבר העצם למעלה מן הארכובה ואין הבשר קיים — הרי זו טריפה. אמר ליה [לו]: יישר [יפה], וכן תרגמה [תרגם, הסביר אותה] את משנתנו, אריוך בבבל. ושואלים: אריוך מנו [מי הוא]? כינויו של מי הוא? של שמואל, והא מיפלג פליג [והרי חולק הוא], כפי שנאמר לעיל! ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] שמואל לגביה [לשיטתו] של רב.

אֲמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עוֹר הֲרֵי הוּא כְּבָשָׂר. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא, וְלֵימָא מָר: עוֹר מְצָרַף לְבָשָׂר, דְּהָא ״עוֹר וּבָשָׂר״ קָתָנֵי! אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן ״עוֹר אוֹ בָּשָׂר״ תָּנֵינַן.

ועוד בביאור משנתנו, מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: נשבר העצם ויצא לחוץ, אם עור ובשר חופין (מכסים) את רובו של העצם — מותר, אם לאו [לא] — אסור. ושואלים: וכמה הוא רובו של עצם? כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר בשם ר' יוחנן: רוב עוביו, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: רוב הקיפו. אמר רב פפא: הלכך [משום כך], שאין לנו הלכה ברורה, בעינן [צריכים אנו] שיהיה מחופה ברוב עוביו, ובעינן [וצריכים אנו] שיהיה מחופה גם רוב הקיפו.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, [אֲמַר עוּלָּא] אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עוֹר מִצְטָרֵף לְבָשָׂר. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא, וְלֵימָא מָר: עוֹר מַשְׁלִים לְבָשָׂר לְחוּמְרָא!

אמר עולא אמר רבי יוחנן: עור הרי הוא כבשר לענין זה, שאם ניטל הבשר, והעור חופה את רוב העצם — הרי זה מותר. אמר ליה [לו] רב נחמן לעולא: ולימא מר [ושיאמר אדוני] עור מצרף [מצטרף] לבשר, שאם בשר ועור יחד חופים את רוב העצם הרי זה כשר, דהא [שהרי] "עור ובשר" קתני [התנא שונה] בברייתא לעיל, אבל עור לבדו אינו מועיל! אמר ליה [לו]: אנן [אנחנו] "עור או בשר" תנינן [שונים אנו].

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא עוּבְדָּא יָדַעְנָא, דְּהַהוּא בַּר גּוֹזְלָא דַּהֲוָה בֵּי רַבִּי יִצְחָק, דְּעוֹר מְצָרַף לְבָשָׂר הֲוָה, וַאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְאַכְשְׁרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: בַּר גּוֹזְלָא קָאָמְרַתְּ? בַּר גּוֹזְלָא דְּרַכִּיךְ – שָׁאנֵי!

איכא דאמרי [יש שאומרים] נוסח אחר לדברים אלו, אמר עולא אמר ר' יוחנן: עור מצטרף לבשר. אמר ליה [לו] רב נחמן לעולא: ולימא מר [ושיאמר אדוני]: עור משלים לבשר, והוא לחומרא [להחמיר], שאם רוב העצם מחופה ברובו בבשר, ובמיעוטו בעור — הרי זה כשר, אבל מחצה למחצה אינו מצטרף!

הָנְהוּ גִּידִין רַכִּין דְּאָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה, אֲמַר רַבָּה: לְמַאי לֵיחוּשׁ לְהוּ? חֲדָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גִּידִין שֶׁסּוֹפָן לְהַקְשׁוֹת

אמר ליה [לו]: אנא עובדא ידענא [אני מעשה יודע אני], דההוא בר גוזלא דהוה בי [של אותו גוזל שהיה בביתו] של רבי יצחק, ונשברה רגלו, ועור מצרף [מצטרף] לבשר הוה [היה], ואתא לקמיה [ובא לפני] ר' יוחנן, ואכשריה [והכשיר אותו]. אמר ליה [לו] רב נחמן: בר גוזלא קאמרת [בן גוזל אומר אתה]? בר גוזלא דרכיך שאני [עורו של בן גוזל שהוא רך שונה], שהוא נחשב כבשר!