טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּיב בַּזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, וְאִם מֵת – טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא.

הרי זה טעון שחיטה בעצמו ומותר באכילה, וכיון שיש בו שחיטה לעצמו הריהו חייב בנתינת זרוע והלחיים והקבה, שצריך לתת לכהן מכל בהמת חולין שנשחטה, ואם מת — טהור מלטמא במשא כנבילה, ששחיטת אמו כשהוא במעיה טיהרה אותו.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: טָעוּן שְׁחִיטָה, כְּמַאן – כְּרַבִּי מֵאִיר, וְאִם מֵת טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא, כְּמַאן – כְּרַבָּנַן!

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא בתמיהה: כשאתה אומר טעון שחיטה, כמאן [כדעת מי] אתה אומר? כדעת ר' מאיר במשנתנו, שבן תשעה חי אינו ניתר כלל בשחיטת אמו, וכשאתה אומר ש אם מת טהור מלטמא במשא, כמאן [כדעת מי] אתה אומר? כרבנן [כדעת חכמים] אתה אומר, ששחיטת אמו מטהרתו!

וְלִיטַעְמִיךְ, הָא דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי – טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּיב בַּזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, וְאִם מֵת – טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא; טָעוּן שְׁחִיטָה, כְּמַאן – כְּרַבִּי מֵאִיר, וְאִם מֵת – טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא – כְּרַבָּנַן!

אמר לו רב חסדא: וליטעמיך [ולשיטתך], הא דתני [ברייתא זו ששנה] רבי חייא: השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי — טעון שחיטה, וחייב בזרוע והלחיים והקבה, ואם מת — טהור מלטמא במשא — גם על ברייתא זו תקשה: טעון שחיטה, כמאן [כשיטת מי]? כר' מאיר, ואם מת — טהור מלטמא במשא, כרבנן [כדעת חכמים]!

הָא לָא קַשְׁיָא, רַבִּי חִיָּיא – אִם כְּבָר מְצָאוֹ מֵת קָאָמַר. אֶלָּא לְדִידָךְ קַשְׁיָא!

השיב לו רבא: הא לא קשיא [זה אינו קשה], כי אפשר לומר שר' חייא, אם כבר מצאו מת במעי אמו קאמר [אמר] שאינו מטמא במשא, ובמקרה זה גם ר' מאיר מודה ששחיטת אמו מטהרתו, כפי ששנינו במשנה, ויש לומר שברייתא זו כולה כשיטת ר' מאיר. אלא לדידך [לשיטתך] שלא תירצת כך, קשיא [קשה]!

אֲמַר לֵיהּ: לְדִידִי נַמִי לָא קַשְׁיָא, אַרְבָּעָה סִימָנִים אַכְשַׁר בֵּיהּ רַחֲמָנָא.

אמר ליה [לו] רב חסדא: לדידי נמי לא קשיא [לשיטתי גם כן לא קשה], כי יש לומר שברייתא זו כולה שיטת חכמים, הסבורים ששחיטת האם מטהרתו, ולמרות זאת הריהו ניתר בשחיטה עצמו, כי ארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא [הכשירה בו התורה] בבן תשעה, בשחיטת סימנים (קנה וושט) של אמו, וגם בשחיטת סימנים שלו.

כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב אַסִי דְּיָתֵיב וְקָאָמַר לֵיהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן. מִכְּלָל דְּפָלֵיג עֲלֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ?

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא לארץ ישראל, אשכחיה [מצא אותו] את רב אסי דיתיב [שיושב], וקאמר ליה להא שמעתא [ואמר את השמועה הזו], שאמר רב חסדא, שארבעה סימנים הכשירה התורה בבן תשעה חי. אמר ליה [לו]: יישר [יפה], וכן אמר ר' יוחנן. שאל אותו ר' זירא: האם מכלל הדברים יש להבין דפליג [שחלק] עליה ר' שמעון בן לקיש שהיה יושב עמו בבית המדרש?

מִשְׁהָא הֲוָה שָׁהֵי לֵיהּ וְשָׁתֵיק לֵיהּ. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: מִשְׁתָּא הֲוָה שָׁתֵי וְשָׁתֵיק לֵיהּ.

אמר לו: לא נתברר לי הדבר, כי משהא הוה שהי ליה ושתיק ליה [שוהה היה לו ושותק לו] באותה שעה, ואיני יודע האם לאחר מכן חלק עליו. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שכך אמר רב אסי: משתא הוה שתי ושתיק ליה [שותה היה דבר מה ושותק לו], ואין אני יודע אם חלק עליו או לא.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר אֲפִילּוּ״ וכו׳. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אֲמַר רַב כָּהֲנָא: הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

שנינו במשנה, שלדעת חכמים, בן תשעה חי הנמצא במעי בהמה שחוטה (בן פקועה) — הותר בשחיטתה. רבי שמעון שזורי אומר: אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה — שחיטת אמו (כשהיה במעיה) מטהרתו, ואינו טעון שחיטה. ושואלים: שיטת ר' שמעון שזורי היינו תנא קמא [הרי זו שיטתו של התנא הראשון], דעת חכמים! אמר רב כהנא: אם הפריס (עמד, הניח פרסותיו) על גבי קרקע איכא בינייהו [יש ביניהם]. שלדעת התנא הראשון, אם לאחר שהוציאוהו ממעי אמו נעמד על רגליו — הריהו טעון שחיטה, גזירה שמא יבואו אנשים להתיר בהמות אחרות ללא שחיטה.

אָמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, בֶּן פְּקוּעָה הַבָּא עַל בְּהֵמָה מְעַלַּיְיתָא – הַוָּלָד אֵין לוֹ תַּקָּנָה.

ובענין בן פקועה אמר רב משרשיא: לדברי התנא האומר שחוששין בבהמה לזרע האב, כלומר, מתחשבים גם באב בהגדרת הוולד, בן פקועה שאינו טעון שחיטה, הבא על בהמה מעלייתא [מעולה, רגילה] — הולד של זו אין לו תקנה להתירו בשחיטה, כיון שמצד אמו הוא טעון שחיטה, ומצד אביו אינו טעון שחיטה. ושבים למחלוקת חכמים ור' שמעון שזורי.

אָמַר אַבַּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בְּקָלוּט בֶּן פְּקוּעָה שֶׁמּוּתָּר, מַאי טַעְמָא? כָּל מִלְּתָא דִּתְמִיהָא – מִידְכַּר דְּכִירִי לָהּ אֱינָשֵׁי. אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר אַבַּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בְּקָלוּט בֶּן קְלוּטָה בֶּן פְּקוּעָה – שֶׁמּוּתָּר, מַאי טַעְמָא? תְּרֵי תְּמִיהֵי מִידְכַּר דְּכִירִי אֱינָשֵׁי.

אמר אביי: הכל, כלומר, גם חכמים המצריכים שחיטה לבן פקועה שהפריס, גם הם מודים לענין קלוט (שפרסתו אינה שסועה, כשל בהמה רגילה) בן פקועה, שהוא מותר בלא שחיטה; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי [כל דבר תמוה, חריג, זוכרים אותו בני האדם], שכיון שהוא קלוט, זוכרים שהוא מקרה יוצא דופן, ולא יבואו ללמוד ממנו. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, אמר אביי: הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר בלא שחיטה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? תרי תמיהי מידכר דכירי אינשי [שני דברים תמוהים זוכרים אנשים].

אָמַר זְעִירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שְׁזוּרִי, וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי מַתִּיר בִּבְנוֹ וּבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הוּא מוּתָּר, וּבְנוֹ אָסוּר.

אמר זעירי אמר ר' חנינא: הלכה כר' שמעון שזורי, שבן פקועה מותר בלא שחיטה, אפילו הפריס על גבי הקרקע. וכן היה רבי שמעון שזורי מתיר בבנו של בן פקועה ובן בנו עד סוף כל הדורות. ר' יוחנן אמר: הוא מותר, ובנו אסור.

אַדָּא בַּר חָבוּ הֲוָה לֵיהּ בֶּן פְּקוּעָה דִּנְפַל דּוּבָּא עֲלֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי. אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁחַטֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, הָאָמַר זְעִירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי, וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי מַתִּיר בִּבְנוֹ וּבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וַאֲפִילּוּ רַבִּי יוֹחָנָן לָא קָאָמַר אֶלָּא בְּנוֹ, אֲבָל אִיהוּ – לָא!

מסופר, אדא בר חבו הוה ליה [היה לו] בן פקועה דנפל דובא עליה [שנפל דוב עליו], טרף אותו, ועמד למות. אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי לשאול מה לעשות, אמר ליה [לו]: זיל שחטיה [לך שחוט אותו] קודם שימות כדי שתוכל לאוכלו, וכדין בן פקועה שהפריס על גבי קרקע. אמר ליה [לו], האמר [הרי אמר] זעירי אמר ר' חנינא: הלכה כר' שמעון שזורי שבן פקועה אינו טעון שחיטה, וכן היה ר' שמעון שזורי מתיר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות. ואפילו ר' יוחנן לא קאמר [אמר] שיש לאסור אלא את בנו, אבל איהו [הוא עצמו] — לא!

אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי יוֹחָנָן, לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי קָאָמַר.

אמר ליה [לו]: רבי יוחנן לדברי ר' שמעון שזורי קאמר [אמר], שגם לדברי ר' שמעון שזורי, דווקא בן פקועה עצמו מותר, אבל בנו אסור. ואולם ר' יוחנן עצמו סבור כחכמים, שגם בן הפקועה עצמו אסור.

וְהָאֲמַר רָבִין בַּר חֲנִינָא, אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי בְּמִשְׁנָתֵנוּ – הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ!

הוסיף והקשה לו אדא בר חבו: והאמר [והרי אמר] רבין בר חנינא אמר עולא אמר רבי חנינא לענין אחר: הלכה כרבי שמעון שזורי; והוסיף כי לא עוד, אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי במשנתנו (בששה סדרי משנה) הלכה כמותו!

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כִּי הָא סְבִירָא לִי, דְּאָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי בִּמְסוּכָּן, וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי.

אמר ליה [לו] רב אשי: אנא כי הא סבירא לי [אני כשיטה זו סבור אני], שאמר רבי יונתן: הלכה כר' שמעון שזורי בדין מסוכן, ובדין תרומת מעשר של דמאי, ולא בשאר דברים כגון בדין בן פקועה.

מְסוּכָּן – דִּתְנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר וְאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ; חָזְרוּ לוֹמַר – אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּירָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַמְסוּכָּן.

ומפרטים: מסוכן מהו? דתנן [ששנינו במשנה]: בראשונה היו אומרים, היוצא בקולר ליהרג ואמר: "כתבו גט לאשתי", אף על פי שלא אמר "תנו" — הרי אלו השומעים יכתבו ויתנו, שבוודאי לכך היתה כוונתו. חזרו לומר — אף המפרש לים והיוצא בשיירא שאמר "כתבו" — דנים אותו כאילו אמר "תנו", ור' שמעון שזורי אומר: אף החולה המסוכן.

תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי – דִּתְנַן: תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף בַּחוֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכְלוֹ עַל פִּיו.

תרומת מעשר של דמאי, מה עניינה? דתנן [ששנינו במשנה]: תרומת מעשר של דמאי, שהפרישו מתבואה של עם הארץ החשוד על המעשרות, שחזרה ונפלה למקומה והתערבה עם שאר התבואה, ר' שמעון שזורי אומר: במקרה זה, לא רק בשבת התירו לשאול את עם הארץ אם עישר את תבואתו, ולסמוך עליו, אלא אף בחול שואלו, ו אם אמר שהוא היה מעושר מתחילה — אוכלו על פיו.